ראויה – פרק י”ג

שלוימי הסתכל עלי, נראה כאילו מישהו חבט בראשו עם הבקבוק-מיקרופון שלי. "את? המצאת שיר? השתוללת ושרת אותו עם חברה? בחיים לא שמעתי אותך שרה." חייכתי אליו חיוך קטן, אבל חיוך. "חכה, עוד לא שמעת כלום."
ממוצע 4.4 | 9 מדרגים

מצמצתי. פקחתי את העיניים. החושך סנוור אותי. עצמתי אותן, הקולות חזרו אלי. מצמצתי שוב.

“שלוימי,” קראתי. ידעתי שהוא לא בבית, אבל רציתי לשמוע את עצמי, להשתיק את הקולות מהחלום. לזכור שהוא ישנו.

“אני פה,” הוא אמר. מתרומם מתוך החושך. הלב שלי עצר, ואז התחיל לדפוק בטירוף.

“מה אתה עושה פה?” מלמלתי, מבולבלת, כבר לא יודעת מה קורה באמת ומה לא. ניסיתי לבדוק. חזרתי מהעבודה – בטוח. היום יום שלישי – בטוח. לא הולכים היום לבלוך – בטוח. שכבתי על הספה – בטוח. לפני שנרדמתי התחילה סופת רעמים – בטוח. זהו. כל השאר היה חלום. 

בטוח?

“זה גם הבית שלי, לא?” הוא צחק, מדליק את האור. “חזרתי הביתה וראיתי אותך ישנה בספה. אז חיכיתי פה בשקט שתתעוררי.” הוא הסתובב אלי והפסיק לצחוק. “מה קרה?” התכופף אלי, מבוהל, “את חיוורת ממש. ומזיעה כולך, את מרגישה טוב?”

הנהנתי, ואז שללתי. לא יודעת איך אני מרגישה. לא יודעת מה אני.

סלע במשקל טון ישב לי על הריאות, לא מאפשר לי לנשום. הרגשתי שאני נחנקת. הכל היה יבש, הגרון, הפה, העיניים. קמתי וניסיתי לפתוח את החלון, זקוקה לחמצן, אבל הוא נתקע במסילה. לא זז. שלוימי נעלם ואני נכנעתי לחלון וחזרתי לספה. תשושה.

המים ששלוימי הביא לא עזרו. הם החליקו במורד הגרון שלי בלי להרטיב אותו בכלל. הוא אמר: “דבור, את מדאיגה אותי. בבקשה תגידי לי מה קרה.” ישבתי לידו, הראש שלי דופק כאילו יש משהו כלוא בתוכו, הולם בגולגולת מבפנים, מבקש לצאת. הנחתי אותו על מסעד הספה, מנסה להרגיע אותו ולא מצליחה.

המים ששלוימי הביא לא עזרו. הם החליקו במורד הגרון שלי בלי להרטיב אותו בכלל. הוא אמר: “דבור, את מדאיגה אותי. בבקשה תגידי לי מה קרה.” ישבתי לידו, הראש שלי דופק כאילו יש משהו כלוא בתוכו, הולם בגולגולת מבפנים, מבקש לצאת. הנחתי אותו על מסעד הספה, מנסה להרגיע אותו ולא מצליחה.

“חלמתי חלום רע, ממש רע,” הצלחתי להגיד בסוף.

“מה חלמת?”

“אני לא יכולה להסביר לך. אתה לא תבין. זה מבולבל מאד, וקשור לדברים שאתה לא מכיר.”

“תנסי אותי, אומרים שאני דווקא די חכם.”

“אתה לא תכעס עלי?”

“למה שאכעס?”

“כי עשיתי משהו אסור ממש, בחלום.״ העיניים שרפו לי, לא העזתי להרים יד לשפשף אותן.

“אבל לא עשית אותו במציאות, נכון?” הוא לא הבין.

התכווצתי. שתקתי.

“אני לא אכעס. מבטיח.”

נשמתי עמוק, באוויר מסביבנו לא היה החמצן שהייתי זקוקה לו, כולו דו-תחמוצת.

“הלכנו ביחד ברחוב… נו, אתה יודע, בהר נוף. היה לילה וחושך, אבל ראיתי אותך ממש טוב, כאילו יש אור. לא היה אף אחד ברחוב, לא היה אף אחד בעולם. עמדנו במקום ש… נו אתה יודע איזה מקום. והסתכלת לי בעיניים. העיניים שלך היו בצבע תכלת רגוע כזה. היית שמח. ואז הן לא היו רגועות, ולא היו תכלת. הן היו בצבע של דבש. ופתאום זה בכלל לא היית אתה.”

האצבעות של שלוימי התהדקו על הידית של הספה, העיניים שלו היו עצומות, מכווצות. נשמתי עמוק.

“זה היה… אתה לא יודע מי זה היה אבל את זה אני לא יכולה להגיד בכלל. זה היה מפחיד ורציתי להפסיק. ידעתי שזה אסור ושאני חייבת לעצום עיניים. אבל לא יכולתי כי ידעתי שאם אני אפסיק – אני לא אוכל לשיר יותר לעולם, שמשהו נורא ואיום יקרה. ואז התחילו רעמים ממש חזקים, ממש ממש חזקים. אבל רק אני שמעתי אותם. וכשניסיתי לברוח משם – התעוררתי.”

שלוימי שתק. העיניים שלו עדיין עצומות.

“אתה… אתה כן כועס עלי,” מלמלתי, בקושי שומעת את עצמי.

הוא פקח עיניים בבת אחת. “כועס? כואב לי נורא.” הוא שתק שוב. “ואני מרגיש שאני יותר לא מבין מאשר מבין.”

“אמרתי לך.” למרות הכל, לא יכולתי שלא לצחוק קצת.

“אז אולי תספרי לי מההתחלה,” הוא אמר בשקט.

ההתחלה? מתי בכלל היא היתה? אולי כשהייתי בכיתה י’, אחרי השיעור האיום ההוא במתמטיקה.

*

“אני חושבת שלא אוכל לשרוד אפילו עוד בלוק אחד של מתמטיקה,” התנשפתי. ברכי סגרה אחריה את הדלת של חדר ההקבצות. כבר לא זכרתי איזו שטות הפעילה את הצחוק שלנו, אבל לא הצלחנו להפסיק.

ברכי ניסתה לשתות מהבקבוק שלה. “את אומרת את זה כל פעם, ימי שני ורביעי. קבוע כמו המערכת.”

“טוב, זה באמת בלתי נסבל.” צנחתי על כיסא צדדי אחד. ברכי התיישבה על הרצפה בישיבה מזרחית, נשענת על הקיר.

זה לא שלא אהבתי מתמטיקה, להפך – כל כך אהבתי אותה עד שקשה היה לי להיות עדה לאופן שבו המורה רייכמן הופכת אותה למשעממת כל כך, ואז עושה לה וידוא הריגה. מתמטיקה היא קסם בעיני, אבל בשעורים היא היתה עינוי. 

“מי שמדברת. אם בשביל גאון כמוך זה בלתי נסבל – מה תגיד אזובה כמוני?”

“את לא מבינה,” נזפתי בה. “לשמוע את המורה רייכמן מלמדת מתמטיקה זה כמו לשמוע מישהו מזייף. זה בלתי נסבל.”

“או!” הריעה ברכי, מניפה את הבקבוק. “נאום מתמטיקה-אמנות של דבורה פוקס יוצא לדרך.”

“תפסיקי,” חבטתי בה. “רעה אחת.”

“אני לא רעה,” היא מחתה בתוקף. “אני פשוט לא מבינה. מזדהה אתך לגמרי באהבה שלך לשירים, לא מכירה בך כשאת חושבת שהם כמו מתמטיקה.”

“אבל את יודעת שצלילים שיוצרים הרמוניה הם צלילים שיש ביניהם יחס פשוט של מספרים, כמו – – -“

ברכי שמה ידיים על האוזניים.

“אני לא מוכנה לשמוע את זה, דבורה. הקשר היחיד בין מתמטיקה לבין שירה הוא בשירי דיכאון. ‘המקום ירחם, ירחם עליהם, ויוציאם מצרה ל-ר-ו-חה’ וכאלה. בדקות האחרונות של השיעור זמזמתי אותו לעצמי כדי לשרוד.”

“הנתונים בצרה, בשיעור מתמטיקה,” המשכתי אותה.

שייגמר, ושתבוא ההפ-ס-קה.”

ברכי תחבה לידי את הבקבוק שלה, להשלים את התפאורה, מתיזה עלי קצת ממנו. השפרצתי עליה בחזרה.

“אפשר עוד שירים? שיחזיקו אותי בבלוק-רייכמן הבא? נגיד ‘אנחנו מאמינים בני מאמינים’.”

“ואין לנו על מי להתעצבן

אלא אלא על עצמנו

שאין לנו מושג איך לחשבן.”

“אוף, זה לא אמפתי,”, ברכי לא הצליחה לנשום. “אבל זה מעולה.” היא הצטרפה אלי, מזייפת קצת בגלל הצחוק. 

שלוימי הסתכל עלי, נראה כאילו מישהו חבט בראשו עם הבקבוק-מיקרופון שלי. “את? המצאת שיר? השתוללת ושרת אותו עם חברה? בחיים לא שמעתי אותך שרה.” חייכתי אליו חיוך קטן, אבל חיוך. “חכה, עוד לא שמעת כלום.”

שלוימי הסתכל עלי, נראה כאילו מישהו חבט בראשו עם הבקבוק-מיקרופון שלי. “את? המצאת שיר? השתוללת ושרת אותו עם חברה? בחיים לא שמעתי אותך שרה.” חייכתי אליו חיוך קטן, אבל חיוך. “חכה, עוד לא שמעת כלום.”

ברכי איבדה שוב נשימה, החלל הריק של החדר יצר אקוסטיקה מצוינת, והצהלות שלה חזרו אלינו בהד. אני ניסיתי להמשיך לחשוב ולשיר בו זמנית. 

“מי שמאמין לא מפחד

את הסמינר לשחד

ישלח את רייכמן קצת להשתלמות

תביא לנו שיעור עם משמעות.

מי שלא מבין לא מפחד

את הסקרנות לאבד

ולנו יש אחד ועוד אחד

ומוח שעוד רגע כבר נכחד.”

ברכי הפסיקה לצחוק בבת אחת. הדלת נפתחה בתנופה, והרכזת החברתית החדשה עמדה בפתח, המומה. 

“באיזו כיתה אתן?” היא פנתה אלינו אחרי הרבה הרבה דקות של שתיקה סמיכה, שבהן היא בחנה אותנו מלמעלה למטה ובחזרה.

“י’2,” לחשתי. 

“ומה השמות שלכן?” היא קרעה פיסת ניר ממודעה ישנה של מכירת גרביים מוזלת שהיתה תלויה ליד הלוח, היה לה עט ביד.

“ברכי ברנד.” אף פעם לא שמעתי את ברכי שקטה כל כך.

“דבורה פוקס,” מלמלתי, הפנים שלי עולות באש. 

“דבורה?” היא חזרה אחרי, תוך כדי כתיבה. 

דבורה,” תיקנתי אותה, אבל היא כבר הלכה. 

פניתי לברכי ברגע שהדלת נסגרה.

“נראה לך שזה בגלל השיר? היא שמעה ששרנו את מי שמאמין?”

“אני לא יודעת,” ברכי היתה נראית מיואשת. “אולי זה בגלל הפוני שלי. הסתפרתי אתמול. נראה לך שהוא יצא קצר מדי?”

“לא,” הבטחתי לה. “הוא בדיוק לפי התקנון. זה המים שהשפרצנו, נראה לי. או זה ששרתי על רייכמן.”

הלכנו לכיתה, רטובות ומושפלות. בשיעור הבא דפקה טיתית מתולתלת על דלת הכיתה שלנו והודיעה שקוראים לדבורה פוקס במשרד. 

“זה מוזר,” שלוימי אמר, מסתכל עלי במבט משתאה. “שהיו לך חיים שאני לא מכיר. חשבתי שנולדת כשהתחתנת אתי.”

“באמת נולדתי כשהתחתנתי איתך. זה לא היה חיים לפני.”

**

https://www.youtube.com/watch?v=dRfrX9eWAAo

https://www.youtube.com/watch?v=TGMnKFA8vH4

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן