ראויה – פרק י”ד

התכנית שלי היתה אמורה להיות בלילה, אחרי מסלול הליכה ופארק וארוחת ערב וחידון. את המסלול עוד הלכתי כרגיל, מדברת עם החברות, מתלוננת על האורך. בפארק כבר ישבתי בצד, מתקני החבלים עשו לי בחילה. רציתי שהזמן יעמוד מלכת, רציתי שהוא יעוף.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

הסתכלתי בבלבול לכיוון של ברכי, היא בדיוק הסתכלה עלי באימה. המבטים שלנו נפגשו לרגע ומיד הסטנו אותם. לא הבנתי למה קוראים רק לי, אבל לא היתה לי ברירה אלא ללכת.

גררתי רגליים במעלה שלש הקומות למשרדים. שמחתי שברכי נמלטה מעונש, אבל לא רציתי להיות לבד. היה הרבה יותר קל להשתרך ביחד להנהלה, להנזף ולהענש. 

בקומת המשרדים נכנסתי לשרותים. בעודי מסבנת ידים במרץ הסתכלתי במראה שמעל לכיור. העיניים שלי החזירו לי מבט – חצי משועשע חצי מבוהל. מענין אם יש עולם מקביל לעולם שלנו שבו מותר ליצור קשר עין. טוב, אולי לא לכולם, זה ממש מוזר ולא נעים. אבל אולי נגיד לחברות טובות, או לאחיות. היה משהו מנחם כל כך באימה במבט של ברכי, הצטערתי שלא יכלתי להתענג עליה יותר.

נפרדתי מעצמי שבמראה ונכנסתי למשרד. הצגתי את עצמי בקול רועד למזכירה והיא הצביעה לכיוון החדר השמאלי. זה היה בכיוון ההפוך בדיוק מחדר המנהלת, היה זכור לי שזה החדר של הפעילות החברתית. היא החליטה לנזוף בי בעצמה, הרכזת? מה הקשר?

הדלת היתה חצי פתוחה ואני השחלתי לתוכה חצי ראש, דופקת שתי דפיקות בנימוס.

“דבורה,” הרכזת החדשה חייכה לעברי, וזה היה מוזר.

“דבורה.” התעקשתי שוב.

“דבורה, אוקי’.” היא סימנה לי לשבת, התיצבתי על קצה הכיסא. “אני שבי ואני עוזרת לאתי בחלק מהפעילות החברתית. בעקרון היתי אמורה לספר למנהלת על מה שקרה בהפסקה, אבל החלטתי לחכות עם זה קצת, כי ההשתוללות שלכן העלתה לי רעיון שאולי יפתור בעיה רצינית באחת התוכניות במחנה-חורף. את זו שחיברת את השירים, נכון?”

הנהנתי באימה. הריאות שלי לא הצליחו להרגע ולהכניס אויר. היא חייכה לעצמה בסיפוק.

“יפה, אז ניחשתי נכון. אני צריכה לתוכנית מישהי שגם שרה יפה, וגם יודעת לאלתר שירים במהירות. שמעתי אותך מאחורי הדלת ואם להתעלם רגע מזה שהתפרעת – את שרה מדהים.”

“יפה, אז ניחשתי נכון. אני צריכה לתוכנית מישהי שגם שרה יפה, וגם יודעת לאלתר שירים במהירות. שמעתי אותך מאחורי הדלת ואם להתעלם רגע מזה שהתפרעת – את שרה מדהים.”

לא הופתעתי, מה פתאום? אם לא סופרים את ברכי, ולא סופרים אותה כי היא חברה נאמנה מידי, האחרון שהתפעל מהשירה שלי היה בקבוק שמפו ירוק של הוואי. גם לא התרגשתי, בכלל לא. לא הייתי בטוחה שאני רוצה את זה בכלל, ולא ידעתי מה תהיה דעתה של אמא. הידיים שלי רעדו. קצת. לחצתי אותן בין הברכיים.

“א…” גם הקול שלי רעד “מה התפקיד דורש?” היה מתאים להודות על המחמאה, לא הצלחתי.

“קודם תספרי לי קצת על הנסיון שלך בשירה,” הקול שלה היה נעים, שילוב מענין של ענייני ורך.

ניסיתי למצוא ניסוח ייצוגי לשירה-עם-רבקי-בשני-קולות-בזמן-שטיפת-כלים, והחלטתי שהאמת היא השקר הטוב ביותר. “אין לי נסיון בשירה,” אמרתי בכנות, “כלומר, אני אוהבת לשיר, ושרה הרבה, בעיקר לעצמי. אף פעם לא שרתי באופן מקצועי או משהו כזה, אלא אם מסיבות של בית ספר נחשבות.”

שבי חייכה. היתה לה גומת חן בלחי הימנית.

“תקשיבי, בעקרון אנחנו מחפשות מישהי עם נסיון. מדובר בפרויקט גדול שכולל הרבה שירה, גם באולפן וגם על הבמה.” הרגשתי הקלה, בוודאות. החלק המוזר בהקלה הזאת היה הצביטה בלב. היא לא היתה קשורה. “אבל,” המשיכה שבי לפני שהספקתי להודות בנימוס ולברוח להתנחם בשיעור בקיאות, “אני מרגישה שאת יכולה לעשות את זה מעולה, ואני יודעת מה שאני אומרת. תני לי כמה ימים ואני אנסה לסדר את זה. כמובן שיש עוד מועמדות ויש גם סינון מעשי שעוד נעשה, אבל מבחינתי את עוברת לשלב הבא. אני אקרא לך בהמשך השבוע לעדכן אותך מתי תבחני.”

“אבל,” לא האמנתי שאני הורסת לעצמי ככה, אבל היתי חיבת להבין. “השירים ההם היו מטופשים לגמרי.”

“נכון,” הגומה שלה חייכה שוב, “אבל זה לא אומר שהם לא היו מבריקים”.

שבי היתה נראית כמו מי שסיימה את השיחה, ואני התביישתי לשאול שוב מה דרישות התפקיד. אולי אשאל בעוד כמה ימים, ואולי לא באמת רוצים מישהי בלי נסיון, והיא סתם רוצה לעשות לי הרגשה טובה.

“אני צריכה לשאול את אמא שלי,” הצלחתי להגיד בדרכי אל הדלת.

“בוודאי. מה השאלה בכלל? תשאלי אותה. אולי נזמין אותה למופע במחנה, שתהנה ממך גם.”

בועת הקסם שאפפה אותי רעדה, התנפצה. צמרמורת טיפסה לי בגב. זה רק בגלל שהידית של הדלת ממש קרה. מי זה שמפעיל מזגן חזק כל כך? בכלל חורף עכשיו.

***

“כל השיעור התעלפתי מלחץ,” ברכי היתה לידי, מושכת לי בשרוול, עוד לפני שהדי הצלצול התפוגגו. “מה המנהלת אמרה? קבלת עונש? רק אל תגידי לי שאת צריכה להביא חתימה.” “שום חתימה ושום מנהלת,” חילצתי את השרוול שלי מכף ידה. משכתי אותה לחלון במסדרון ובחסות הרעש סיפרתי לה מה בדיוק קרה.

“אני מתעלפת, דבורה,” היא משכה לי שוב בשרוול המסכן.

“לפחות תמשכי כל פעם בצד אחר, שיתאזן,” רטנתי ומשכתי בשרוול שלה גם כן. “את מתעלפת המון, את ממש נס רפואי מהלך.”

***

להיות במחנה שאת מופיעה בו זאת חויה אחרת לגמרי, אתה יודע? בעצם אתה לא יודע בכלל מה זה להיות במחנה. אוף.

התוכנית שלי היתה אמורה להיות בלילה, אחרי מסלול הליכה ופארק וארוחת ערב וחידון. את המסלול עוד הלכתי כרגיל, מדברת עם החברות, מתלוננת על האורך. בפארק כבר ישבתי בצד, מתקני החבלים עשו לי בחילה. רציתי שהזמן יעמוד מלכת, רציתי שהוא יעוף. בארוחת הערב לא אכלתי כלום. קולות הפטפוט והתהודה באולם יצרו רעש בלתי נסבל. היה לי חם וקר ומלוכלך והיתי חיוורת – לדברי ברכי, מיוזעת – לדברי ועצבנית – בתמימות דעים מוחלטת.

בארוחת הערב לא אכלתי כלום. קולות הפטפוט והתהודה באולם יצרו רעש בלתי נסבל. היה לי חם וקר ומלוכלך והיתי חיוורת – לדברי ברכי, מיוזעת – לדברי ועצבנית – בתמימות דעים מוחלטת.

כשבנות התחילו לפנות מגשים מהשולחנות, ורמת הרעש באולם ירדה קצת, שבי הגיעה לבדוק מה שלומי. היא צחקה כשראתה את מצב הצבירה שלי, והצחוק שלה היה מעודד. אם גם היא היתה חושבת שאני לא יכולה היא לא היתה צוחקת, נכון?

“את לא נורמלית. בקושי אכלת,” היא נבהלה מול הצלחת שלי, “זה אפילו לא שיעור לברכת המזון. את חייבת לגמור פרוסה אחת לפחות.” דחפתי את הצלחת שהיא קרבה אלי. “למה את מפחדת, דבורה?” היא שאלה ברצינות, מנסה להבין. “את אלופה על הבמה, בכל החזרות שעשינו היית עשר. אם האלתורים שלך היום יהיו חצי ממה שעשית בסימולציות – אני אהיה מאושרת. תסמכי עלי, אין לך מה לדאוג.” סמכתי עליה, דאגתי.

אני לא יודעת מה היה בחידון. זזתי בכסא שלי, נועצת ציפורניים בריפוד. שברי משפטים עפו סביבי בלהט; כן. מה פתאום? כיתה י”א שתיים צודקת. רבקי שפירא לבמה. והתשובה הנכונה היא – – -. לא הצלחתי לחבר מהם יחידות בעלות משמעות. במבט מבחוץ המעמד שבו בנות בוגרות, נו, טוב, מתבגרות, מנתרות בלהט על המקום וצווחות באושר בגלל ניקוד שמטפס על המסך באותיות ירוקות זוהרות – הרגיש די מגוחך. מצד שני יש מצב שבאותו מבט במחוץ נערה בכיתה י’ ששואלת את נפשה למות רק בגלל שהיא עומדת לעלות על הבמה לראשונה בחייה – מגוחכת לא פחות. ועדין כל מה שרציתי היה לברוח מהאולם, מהקמפוס, מהישוב. לרוץ רחוק-רחוק בשדות החשוכים, למקום שאין בו שום במה וקהל ואורות. אולי אמא צדקה, בסופו של דבר.

אמא היתה נגד כל הרעיון מתחילתו. “אני לא מבינה בשביל מה צריך את כל הדבר הזה,” היא אמרה באותו יום אחר הצהרים, כשסיפרתי לה על ההצעה של שבי. על הגורם להצעה דילגתי כמובן, ככה התקבל הרושם ששבי עברה במסדרון בהפסקה, ראתה אותי לומדת להכתבה באנגלית עם ברכי והזמינה אותי להופיע במחנה. הכשל הלוגי הזה לא הטריד את אמא, דברים אחרים דווקא כן. “ללכת למחנה? בסדר. אני מבינה שזה חשוב חברתית. אבל דברים כאלה?״ היא התיזה את המילים בבוז. ״סתם ימלאו לך את הראש בתוכניות והקלטות ושטויות ובלגנים. לא רואה איזה טוב יצא לך מזה.”  הידים שלה קיפלו מצעים, חורצות קפלים מסורגלים בציפה עם הפסים. “נכון, את באמת מוכשרת ושרה מאד יפה, אבל אני לא רואה סיבה להכנס לכל הטירוף הזה. החזרות יקחו לך זמן וכוח, ההופעה תלחיץ אותך. לא מבינה בשביל מה.”

באותו הרגע גם אני לא הבנתי בשביל מה. רציתי להתקשר לאבא, שיבוא לקחת אותי משם. רציתי להשאר ולשמוע את הקול שלי חוזר אלי בהד מקירות האולם. רציתי שמישהו יגיד לי: את מסוגלת. את תעשי את זה כמו גדולה.

אני יודעת שאני אומרת לך על המון דברים שהם אינסופיים, אבל אפשר להשוות בין גדלים של אינסוף, ואני יכולה להגיד בוודאות – החידון הזה היה הדבר האינסופי ביותר בתולדות הקיום האנושי. אבל כשהוא סוף סוף נגמר – רציתי שהוא יתחיל מהתחלה.

שבי סימנה לי להתקרב לבמה. שני מקצפים גדולים הסתובבו בתוך הבטן שלי, עושים בה שמות. אלה היו שבעים ושישה צעדים איטיים מאד, ארוכים מאד. בחצי אוזן שמעתי את שבי פותחת את התוכנית, מחלקת הוראות, ממנה נציגות. עליתי לבמה, ארבע מדרגות עץ. כשהחזקתי את המיקרופון הוא רעד כל כך, כאילו גם הוא מת מפחד. שבי תפסה במיקרופון ביד יציבה, מרחיקה אותו מאיתנו, ואמרה לי בקול פשוט: את מסוגלת, דבורה. את תעשי את זה כמו גדולה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן