ראויה – פרק ט”ו

אני לא מספרת לו שוב שאמא התקשרה. לא מגלה לו שהיא שאלה אם יש חדש, מה קורה אתנו. אם עשינו מה שהרופא אמר ואיך הדברים מתקדמים. לא מספרת לו על הכעס שלה כשניסיתי להתחמק.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

“אמא שלי התקשרה היום,” אני אומרת לשלוימי, מנסה להסיח דעת מהמטבח שמתפרק מול עיני.

“רגע, רגע. אם תדברי אתי עכשו אני אלכלך את השיש.” הוא מתאמץ להעביר את הבלילה מהקערה לכלי עם פיה. השיש משום מה נראה לו נקי.

“מה אמרת?” הוא מזדקף בסיפוק, קצה הציצית שלו טובל בבלילת פנקייקס. אני מהדקת את השיניים בכוח.

אלף פעמים התחרטתי על השורה הזאת בהסכם. הזמן שלקח לי לשקם את המטבח אחרי הבישול שלו היה ארוך יותר מזמן ההכנה של ארוחת ערב, מושקעת ככל שתהיה. אבל שלוימי בינתיים גילה שהוא ממש נהנה לבשל ולא רציתי לקחת ממנו את התענוג. לפחות התוצרים נהיו אכילים יותר מיום ליום.

“אמא שלי התקשרה היום.” אני זורקת קליפות של ביצים לפח, שלוימי מזהיר אותי באצבע. לפי הנספח להסכם אסור לי להתערב בתהליך. הוא אומר שאני צריכה לנוח, נראה לי שהוא מתכוון שאני מלחיצה אותו.

“נו, ברור. יום רביעי היום. אמרת לה שאנחנו בשבת בחיפה?” פנקייק ראשון יוצא מהמחבת. קצת שרוף. שלוימי מניח אותו, הצד הבהיר כלפי מעלה. כמו שהוא עושה עם כל החיים שלו, בעצם.

“כן, אמרתי לה. אבל היא שאלה – – -” אני עוצרת כששלוימי מנתר בהתלהבות. יש לו הברקה. אני כמעט נאנחת. תוהה כמה מלכלך הרעיון החדש.

“איפה הבקבוק הזה שאת שמה בו רוטב פיצה? נו, הזה שלוחצים?” הוא מכבה בינתיים את האש. כה אחראי ומפתיע מצדו.

“למטה מצד שמאל,” אני מצביעה. “מה אתה רוצה לעשות איתו?”

“הפתעה.” הוא מוזג חלק מהבלילה לבקבוק, חלק לשיש. מצית את האש שוב. אני קמה מהכסא לראות מה הוא זומם. כשהמחבת חמה שוב הוא לוקח את הבקבוק ומזלף אותיות עקומות למחבת. ד-ב-ו-ר. “עכשו האותיות יתחילו להתבשל,” אני בולעת את התיקון, “ואז אני אמזוג עליהן עוד בלילה. האותיות יהיו יותר כהות. ככה יהיו לנו פנקייקים כתובים.”

אני בוהה בו בעודנו מחכים לפנקייק שיגמור להיטגן. לעולם לא הייתי מעלה בדעתי רעיון כזה.

“מאיפה מגיעים לך הדברים האלה לראש?” מקווה שאני לא נשמעת ביקורתית. אני משועשעת.

“ש… אל תבלבלי אותי.” הוא מתרכז ממש בהפיכת הפנקייק. מילה הפוכה מתגלה לעינינו. אנחנו מתפוצצים מצחוק, לא מצליחים להפסיק.

“צריך לעשות את האותיות בכתב ראי,” אני מצליחה לפלוט בין גלי הצחוק. הוא מוציא את הפנקייק ההפוך ומניח אותו על השרוף. 

“מה לכתוב עכשו?” הוא מרים את הבקבוק מהשיש.

“ממממ…” אני מנסה לחשוב על רעיון, אבל הוא כבר מתחיל לזלף. כתב הראי הופך את האותיות לעקומות עוד יותר. אני מתאמצת לקרוא.

“ה’ – הוא – המלך.” אני מצרפת את המילים, צוחקת שוב. הוא מניף את הציצית אחורה, מעבר לכתפו, עובר ללכלך את החולצה.

“רומנטי להפליא.” אני חורצת לו לשון כשהוא עורם את הסטיקר-פנקייק על הצלחת.

“עכשו אל תסתכלי,” הוא מזהיר אותי. אני עוצמת עיניים בקפדנות, הוא מבקש שאסתובב ליתר ביטחון. אנחנו מחליפים מהלומות מילוליות וצוחקים בלי הפסקה בזמן שאני מביטה לכיוון הדלת. 

“עכשו אל תסתכלי,” הוא מזהיר אותי. אני עוצמת עיניים בקפדנות, הוא מבקש שאסתובב ליתר ביטחון. אנחנו מחליפים מהלומות מילוליות וצוחקים בלי הפסקה בזמן שאני מביטה לכיוון הדלת. 

“עכשו.” הוא מכריז, מניף את מרית הסיליקון התכולה.

“אתה משוגע,” אני מכריזה כשאני קוראת את המילים. דבורה היא המלכה. “עכשו תן לי לזלף אחד.” אני חוטפת את הבקבוק.

וככה אנחנו מעבירים את הערב. מזלפים פיסות לב, מתגלגלים מצחוק. אוכלים בתאבון.

אני לא מספרת לו שוב שאמא התקשרה. לא מגלה לו שהיא שאלה אם יש חדש, מה קורה אתנו. אם עשינו מה שהרופא אמר ואיך הדברים מתקדמים. לא מספרת לו על הכעס שלה כשניסיתי להתחמק.

לא רוצה לענות לה על השאלות הללו. לא רוצה לענות גם לו.

הרבה יותר כיף לאכול פנקייקס.

**

יום אחרי המחנה היה חופש. יומיים אחריו נכנסתי בשערי הסמינר ותחושה מוזרה תקפה אותי. הייתי אמורה ללכת לכיתה, אבל הרגליים שלי, מתוך הֶרְגֵּל, התחילו לזוז לכיוון קומת המשרדים. בשבועות האחרונים פתחתי כמעט כל בוקר בעדכון אצל שבי – יש חזרות, אין חזרות, יש שינוי בסצנה החמישית, החלפנו את הסדר והנציגות תעלינה לבמה אחרי השיר. הבוקר לא היה במה להתעדכן. הלכתי לכיתה שלי, לאט לאט. נהניתי בהכנות למחנה, אבל גם התגעגעתי לשקט שלי. הווליום של שבי היה מסעיר, אבל גבוה מדי בשבילי. חיכיתי ליום שאחרי. עכשו כשהוא הגיע טיפסה בי ריקנות.

בהפסקה התקשיתי להשאיר את עצמי על הכסא. הגוף שלי התמלא בצורך נואש ללכת לקומת המשרדים. לא היתה שום דרך לעבור במקרה ליד החדר של שבי, הוא היה האחרון במסדרון. לא היה לי שום דבר לסדר, לא בכספים ולא בחדר צילום.

יכולתי לספר לברכי, היא היתה מוצאת תירוץ הגיוני להגיע למזכירות. אבל התביישתי ממנה. מעצמי. חיי החברה שלי עד כה לא כללו התגנבות למשרד בתואנות שווא ומחשבות אינסופיות על אנשים אחרים. וגם לא עקצוצים מוזרים כאלה בבטן.

ארבעה ימים אחרי, כשהתחושה הפכה להיות כמו ציפורן חודרנית, כואבת בשולי התודעה אבל לא ממש מפריעה, שבי נכנסה לכיתה שלי בהפסקה.

“דבורה,” היא קראה לי מהפתח. הלב שלי השלים את הסיבוב מהר יותר מהגוף, זיהה אותה לפני. זה היה מפתיע, אבל לא לא-צפוי. ציפיתי לה.

“שבי?” הכרחתי את עצמי לא לרוץ החוצה, “מה את עושה פה?”

“מה זאת אומרת? באתי לראות מה שלומך. התרגלתי לראות אותך כל יום. את חסרה לי.” האצבעות שלה רפרפו על הכתף השמאלית שלי, מצמידות אותי אליה לרגע אחד מביך.

לא ידעתי אם להאמין לה או לא. היא בטח עושה סיבוב לדרוש בשלומן של כל המשתתפות בתכניות במחנה.

“תבואי להגיד שלום מדי פעם, שאני לא אחשוב שהיית חברה שלי רק בגלל התכנית.”

“הייתי חברה שלך?” שתקתי אחריה כשהיא התרחקה במסדרון, גבוהה מכולן בראש. ההליכה הנמרצת שלה צובעת את המסדרון בצבע חדש, בוהק יותר.

הרגשתי את הדופק שלי פועם בארובות העיניים. תמיד חשבתי שאני די טובה בעברית, עכשו לא מצאתי בכל המילון הפנימי שלי שום מילה שתתאר מה שאני מרגישה. זה היה מוזר, ומביך. ונעים.

**

שבועיים אחרי המחנה הגיעה ההצעה הבאה. פרויקט משולב של מסלולי היסטוריה ותקשורת חזותית, הפקת ענק של סרטון על תנועת בית יעקב לפני השואה ולאחריה. הרבה בלגן, הרבה עבודה. פרויקט מטורף, כמו שאמרה שבי. מסתבר שיחסית למה שהיית מצפה ממוסד שנועד ללמד – הסמינר צורך הרבה מאד שעות שירה באולפן. “זה לא פרויקט שקשור לפעילות החברתית,” היא הסבירה לי, מתאמצת לתלות תוך כדי כרזה ארוכה מאד מול הדלת הראשית. רציתי לעזור, אחזתי בקצה אחד של השמשונית המודפסת. “אבל אמרתי לבלוך מגרפיקה שאני מוכנה להשאיל לה אותך, בתנאי שהיא מסיימת את הפרויקט לפני ההכנות לערב הורים שאנחנו עושים לכיתות ט’ בעוד חודש.”

הראש שלי הסתובב, שבי עמדה יציבה. נראה לי שהראש שלה פשוט היה רגיל לסחרחורת. היא חגה באופן קבוע על לוח תכנון שנתי, במעגלים שהיו מעייפים אפילו סביבון בהקפות של שמחת תורה. “תודה שחשבת עלי,” ניסיתי להגיד בחשש, שבי משכה אזיקונים בתוך טבעות, בנחרצות. “אבל אני באמת חושבת שזה גדול עלי עכשו. עוד לא התאוששתי מהחזרות למחנה.”

לשבי לא היה אכפת. “הפסד של בלוך.” היא אפילו לא העלתה על דעתה שסרבתי גם לה, לערב ההורים של ט’. היא משכה באדישות בכתף שמאל, כי כתף ימין היתה עסוקה, מצמידה את הקצה האחרון של הכרזה למעקה. “אבל תחשבי על זה טוב, דבורה. הכישרון שלך הוא משהו נדיר, ויש לך הזדמנות להתפתח בצורה לא נורמלית. אני כבר רואה אותך הכי גדולה בתחום, תוכלי להתפרנס מזה בעתיד. עכשו זה הזמן שלך להתאמן ולהתמקצע.”

אמא לא חשבה ככה. “שטויות. אי אפשר לעבוד בשירה, את לא תשירי במופעים לפרנסתך כשתהיי אישה,” היא פסקה, מגישה צלחת מרק לשולחן.

אמא לא חשבה ככה. “שטויות. אי אפשר לעבוד בשירה, את לא תשירי במופעים לפרנסתך כשתהיי אישה,” היא פסקה, מגישה צלחת מרק לשולחן. “תרדי אלי לחנות אחר כך ונדבר על זה, אני חייבת לפתוח כבר. אני לא אמנע ממך בכוח להשתתף בפעילות מטעם הסמינר, אבל אני לא רואה טעם. שמתי לב שהחזרות לפני המחנה התישו אותך. חבל לבזבז אנרגיה על דברים כאלה.” לא ירדתי לחנות, לא רציתי לדבר. לשיר זה לא ‘דברים כאלה’.

בלילה שכבתי במיטה. הפוך אפף אותי, מאפשר למחשבות שלי להפסיק לרוץ. החלטתי להקשיב לקול אמא, מעולם לא הפסדתי מלעשות מה שהיא אמרה. והיא צודקת, ההכנות למחנה באמת היו יותר מדי בשבילי. כמעט נרדמתי, רגועה, כשנזכרתי ברגע הקסום בסיום התכנית במחנה, כשהמוזיקה כבתה ואני הורדתי את היד עם המיקרופון. זה לא היה מחיאות הכפיים. טוב, לא רק. רציתי להרגיש שוב את הקול שלי נכנס ללבבות אחרים, עושה בהם משהו. אמא צודקת, כמו תמיד. אני לא אשיר במופעים כשאהיה אישה. אבל זה אומר שנשארו לי פחות מחמש שנים, כנראה, להיות חלק מהקסם הזה.

בבוקר לא העזתי להגיד לאמא כלום. היא אמרה שלא תמנע ממני להשתתף, אבל לא חשבה שאחליט לעשות זאת. ניגשתי לשבי בהפסקה הראשונה, סיפרתי לה על השיחה עם אמא ועל ההחלטה שלי, רגע לפני שנרדמתי. קיויתי שהיא תעצור אותי, תגיד שהרבה יותר חשוב לעשות מה שאמא אומרת. “את חכמה, שתדעי לך,” היא אמרה, מאושרת. פורכת את תקוותי. “ידעתי שתלכי על זה בסוף. אבל שלא תגידי לי אחר כך שאת עייפה מדי בשביל הערב הורים או בשביל פרויקט אחר שלי. תבטיחי לי שאני תמיד מקום ראשון.”

הבטחתי לה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן