ראויה – פרק ט”ז

יש לנו שישים שניות של חסד. הם מגלגלים ביניהם כמה מילים של חולין וכמה של קודש, ואז אבא שלו אומר: "אני צריך להראות לך את זה בפנים, לך תביא מנחת-חינוך מהספריה.". אנחנו קופאים ביחד, "אני אביא עוד מעט, אבא. אי אפשר לגשת עכשיו לסלון." הטון שלו זהיר, מתוח בקצוות כמו סדין, עומד להקרע.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

עם כל סיבוב גלגל שלוימי נסוג לתוך עצמו, הולך ומתכווץ. אני מפחדת שבקצב הזה אגיע לחיפה בלי בעל. חברות סיפרו לי על התופעה הזו, איך הבעל הופך להיות ילד כשנוסעים להורים שלו, חוזר לתפקידי הילדות שלו. אצלנו זו לא היתה מליצה, ראיתי אותו הולך וקטן, פיזית. והוא אף פעם לא הפך להיות ילד, אולי כי הוא אף פעם לא ממש היה.

אין לי מה לעשות, אני יודעת. אני רק יושבת וצופה בו, דואגת, עד שאני נרדמת. הוא מעיר אותי כשאנחנו מתקרבים לתחנה, הקול שלו קטן ושקוף. בפעמים המעטות שבהן הגענו לכאן כבר סיגלנו לעצמנו שגרה – הוא יורד לפני מהאוטובוס, מוציא את המזוודה, אני מחזיקה את הקופסה של השטריימל ושקית עם עוגה, קוגל או סלט שהכנתי לאמא שלו.

בדקות האחרונות לפני שהתארסנו שאלתי אותו אם לא יהיה אכפת לו שנגור בירושלים, רחוק כל כך מההורים שלו. הכתפיים שלו התקפלו באופן שלמדתי להכיר אחר כך, והוא אמר בטון נחרץ: “אנחנו נגור איפה שטוב לך, ככה יהיה לי הכי טוב.” שמחתי בתשובה הזו, לא ידעתי כמה אני צריכה להתעצב עליה.

כבר הכנתי את עצמי לנסיעות ארוכות בימי שישי לחוצים, לבחילות ולטלטלות בדרך. אבל למעשה נסענו לחיפה מעט מאד, ותוך פעמיים או שלש גם הבנתי למה.

שלט עור משורטט, אותיות זהובות. מוזר איך אנשים מנכסים לעצמם את שם המשפחה שלי. הוא דופק שלש דפיקות קטנות ופותח את הדלת, מציץ פנימה בחשש. אמא שלו יוצאת מהמטבח בידיים מורמות, בועת סבון נושרת ומתנפצת על הרצפה. השמחה על הפנים שלה מפוגגת קצת מהמתח שלו, הנשימה שלו נרגעת. 

חצי שעה אחר כך הוא כבר יושב רגוע על המיטה שלו, מותח רגליים. הוא קורא ספר מתח לנוער שהוא בושה לאנושות, אבל אני סולחת, יש לו נסיבות מקלות. בזמן שאמא שלו שוטפת את הרצפה בסלון אני מסיימת לנקות את השישים והכיורים במטבח. מזמזמת לעצמי בלב, מנסה להתעלם מהקפיץ הדרוך מאחורי הרקות שלי.

הצירים של הדלת חורקים, שלוימי בטח מנתר מהמיטה. בפחות משלש שניות הוא עומד במסדרון, בגרביים, מקדם את פניו של אבא שלו. העיניים שלו מתרוצצות, עושות הערכת מצב, מחפשות בעיות שאפשר למנוע. “שלוימה,” אבא שלו מריע לקראתו, טופח לו על השכם. אני מתחפרת בעמדתי שליד המקרר. כפפות הגומי שלי משמיעות חריקות כשאני מחככת אותן זו בזו, מתפללת ששלוימי יהיה בסדר.

הצירים של הדלת חורקים, שלוימי בטח מנתר מהמיטה. בפחות משלש שניות הוא עומד במסדרון, בגרביים, מקדם את פניו של אבא שלו. העיניים שלו מתרוצצות, עושות הערכת מצב, מחפשות בעיות שאפשר למנוע

כשהם נכנסים למטבח אבא שלו מברך אותי בשלום, והוא עצמו תולה בי מבט לחוץ – אמא שלו יוצאת מהסלון ועוברת לגרוף מים בכניסה. יש לנו שישים שניות של חסד. הם מגלגלים ביניהם כמה מילים של חולין וכמה של קודש, ואז אבא שלו אומר: “אני צריך להראות לך את זה בפנים, לך תביא מנחת חינוך מהספריה.” אנחנו קופאים ביחד. “אני אביא עוד מעט, אבא. אי אפשר לגשת עכשו לסלון.” הטון שלו זהיר, מתוח בקצוות כמו סדין, עומד להקרע.

אני נועצת מבט בכיור, מתעמקת היטב בכתמים שעל החרסינה. אנחה ופסיעות כבדות מאחורי מספרות לי שלא התחולל שום נס. אבא של שלוימי פוסע לרוחב הכניסה, מכתים בפסיעותיו את הרצפה מוצפת המים. הנעליים שלו מעבירות את הבוץ שנוצר אל הסלון המבריק, משרטטות שובל מדויק כל הדרך אל המנחת חינוך. אמא שלו חוזרת מהאמבטיה, נכונה לגרוף ולנגב את הכניסה. שלוימי עומד בכניסה למטבח, כמעט תולש לעצמו שיער מרוב פיתולים, נושם מהר ורדוד. כל מה שאני רוצה זה לברוח משם, לקחת אתי את שלוימי, אבל הרצפה הרטובה מונעת ממני. אני עומדת בגבי לכולם, עוצמת עיניים, מנסה להפוך לבלתי נראית.

חבל שאין דרך לעצום אזניים. הקולות מהכניסה הולכים ומתעצמים, דוהרים לי בתוך הראש. למה תמיד. מה את עושה עסק. איפה ההתחשבות. כמה עבדתי. למה אין בבית הזה סדרי עדיפויות. דרך ארץ קדמה. בסך הכל רציתי ספר. 

אני לא יכולה להיות כלואה שם יותר. מנסה לאמוד את מצבו של שלוימי, הפנים שלו מתחננות שאלך משם. בורחת מהמטבח, מנסה לפסוע על קצות האצבעות, צמוד לקיר. נמלטת אל החדר ונועלת את הדלת, מנסה להשאיר את הרעל בחוץ.

אני עומדת שם, חוששת לזוז. מבינה פתאום את הפעם ההיא, כשפתחתי את הדלת כדי לשטוף את המפתן וגיליתי את שלוימי יושב על המדרגה, צמוד לדלת. הוא קפץ לעמידה, כאילו תפסתי אותו משחק במשחקים שאסור. “פשוט פתחתי את הדלת, וראיתי שאת שוטפת. לא רציתי להפריע לך אז חיכיתי פה שתסיימי. לא ידעתי שאת שוטפת גם מחוץ לבית.” המילים התבלבלו לו, והוא היה נראה קטן פתאום. הוא לא חייך, בכלל. “אתה לא נורמלי,” הודעתי לו, מניעה את הדלת מעל לסמרטוט שוב ושוב, מנקה את האבק בתחתיתה. “תכנס הביתה ואני אנגב אחריך, מה אתה יושב פה כאילו קבלת עונש?” מסתבר שזה לא היה דימוי מוצלח, כי הוא לא צחק. “אני לא עובר לך בשטיפה, תשכחי מזה,” הוא אמר, דמעות מנקדות את המילים שלו.

גרפתי מהר את כל המים, ויתרתי על ניגוב עם פוליש, ייבשתי לו נתיב לספה. הוא ישב עליה ברגליים מורמות, צופה בי מעבירה ניגוב אחרון. הפנים שלו חתומות. זו היתה אדמת הקודש שלו, שאסור לדרוך עליה, וגם לא לשאול שאלות. מאותו יום העברתי את השטיפה לשעה מוקדמת יותר.

דפיקות בדלת מנתקות אותי מהמרצפת שנדבקתי אליה. שלוימי מתגנב לתוך החדר, מדיף ריח חזק של נוזל שטיפה. הוא סוגר את הדלת מהר, כאילו מנסה למנוע חדירה של נשק כימי. “את צריכה ללמד אותי לשטוף.” הקול שלו מובס. “ניסיתי לתקן שם מה שקרה ונראה לי שלא הצלחתי כל כך. אני אף פעם לא מצליח.” אויר קר נושב דרך החלון, אני לא יודעת מה להגיד. “אני מצטער שהיית צריכה לראות את כל זה, דבור.” המילים שלו דואגות לי, את הבושה הוא קובר בכרית.

עד הצפצוף הראשון אני יושבת שם. אנחנו שותקים, מנדנדים רגליים על שפת השבר. ביחד.

**

מיתרי הקול שלי התאוששו לאטם מלשיר על מורשת וארשת. חיכיתי בחשש דרוך להצעה של שבי בענין ערב ההורים של כיתה ט׳. הייתי עייפה מחזרות, התגעגעתי עמוקות לשגרה שלי: ארוחות צהרים ליד שולחן, פטפוטים עם ברכי בהפסקה, נסיעה באוטובוס עם חברות בסיום הלימודים.

השתוקקתי לעשות את זה, לעבוד אתה שוב, לעמוד על הבמה, לשיר.

הייתי הולכת מהתחנה הביתה ומחשבת את הצעדים שלי: כן, לא, כן, לא. הפסיעה האחרונה שאעשה בכניסה לבנין – היא שתקבע. כשנכנסתי בשביל התחלתי לשנות את גודל הצעדים, מטריפה את עצמי בניסיון להחליט מה תהיה הפסיעה האחרונה שלי. בסוף הייתי פשוט מתייאשת, נוזפת בעצמי ועוברת את סוף השביל בעיניים עצומות. לא ידעתי מה אגיד לשבי כשהיא תציע לי. 

היא לא הציעה.

ראיתי אותה פעמיים במסדרון, היא נופפה לי בחיוך ידידותי, נראה לי רחב יותר מזה שחייכה לשאר התלמידות. לא ידעתי איך לפרש אותו. יום אחד היא עמדה ליד השער בדיוק כשיצאתי, הלכנו ביחד. כשהגענו לתחנה היא היתה באמצע משפט ולא היה נעים לי לעצור אותה. המשכתי ללכת, ליוויתי אותה הביתה והשאלה נושכת אותי מבפנים. דיברנו על דברים שקרו במחנה ועל המבחנים הקשים של המורה רייכמן. בשבילי הם לא היו קשים, אבל העדפתי לא להרעיש יותר מדי ליד הנזיפה המנומנמת שעוד הגיעה לי על ההתפרעות ההיא.

רציתי כל כך לשאול אותה מה קורה, ניסחתי בראש כל מיני הערות אגב שקשורות לערב הורים, או לשירה, או לתפקידים. בסוף שתקתי. אולי הבנתי אותה לא נכון, אולי דמיינתי והיא בכלל לא אמרה לי שהיא רוצה שאופיע בערב הזה. אולי אני לא מבינה איך הדברים האלה הולכים ואם אגיד משהו אעשה מעצמי צחוק.

יום אחרי זה ניסיתי לנחם את עצמי במחשבה שהיא דוחה את ההכנות לרגע האחרון. זה לא התאים לה וליומן המאורגן שלה. כמה שעות אחר כך הבנתי שלא שרתי כמו שצריך בפרויקט של המסלולים, או במחנה, ולכן היא לא מציעה לי להשתתף שוב. אני פשוט לא מקצועית מספיק.z

אחרי שבת שלמה של מחשבות החלטתי שנמאס לי. כעסתי. מה היא חושבת? שאני בכיס שלה? תמיד זמינה בשבילה? יש לי חיים משלי, אי אפשר להנחית עלי פרויקטים ברגע האחרון. אם היא תבוא לבקש ברגע האחרון אני אסרב להשתתף.

אחרי שבת שלמה של מחשבות החלטתי שנמאס לי. כעסתי. מה היא חושבת? שאני בכיס שלה? תמיד זמינה בשבילה? יש לי חיים משלי, אי אפשר להנחית עלי פרויקטים ברגע האחרון. אם היא תבוא לבקש ברגע האחרון אני אסרב להשתתף.

היא לא באה. 

ערב ההורים עבר. שמעתי שהיתה בו מקהלה מופלאה. שבי כנראה חשבה שאני לא ברמה מספיק גבוהה בשבילה. או שהיא שכחה. אולי היא הבינה ממני שאני לא רוצה להשתתף.

יום אחד התקרבתי לשער וראיתי אותה עומדת לידו, שוב. רציתי לברוח פנימה, לא רציתי שתחשוב שאני יוצאת בכוונה כשהיא שם, מחפשת ללכת אתה. אבל האוטובוס עמד לעבור. לא רציתי שאמא תדאג, וגם הייתי רעבה. תכננתי להסתפק בשלום שלושים-אחוז-נחמד, אבל שבי הצטרפה אלי כאילו קבענו טיול משותף ברוח הקרה.

לא היה לי כוח לפטפוטים, התכרבלתי בתוך המעיל ושתקתי. שבי לא אהבה את זה.

“דבורה,” היא הגניבה אלי מבט, הרוח צרבה לי בעיניים “את מרגישה טוב? הכל בסדר?”

“כן.” לא יודעת אם הכן הזה היה מקום ראשון בתחרות התשובות העלובות, אבל הוא בהחלט התמודד בחמישיה הפותחת.

“ובכל זאת? למה את ככה עם האף באדמה? זה לא יפה לך.” היא הושיטה יד והרימה את הפנים שלי כלפי מעלה. האצבע שלה היתה קפואה. רציתי שהיא תעשה את זה שוב. ושוב.

“האמת?” כל הבלגן בבטן שלי התמרד פתאום. “אני ממש – – – אני קצת נפגעתי ממך. לא, לא נפגעתי. לא ידעתי מה לחשוב. חשבתי שאת רוצה אותי.” ברק עצר אותי פתאום, אבל רק שניות ארוכות אחריו התגלגל הרעם. הסופה רחוקה. “שאת רוצה אמ – – – מתכננת שאני אופיע בערב הורים. ולא הבנתי למה בסוף. כלומר, לא כל כך רציתי עוד חזרות. פשוט לא ידעתי.”

עצרתי בבת אחת. זה היה הכי נמוך שלי מעולם. לא היתה לי כוונה לרדת עוד.

“את לא מבינה למה לא הכנסתי אותך למקהלה של ט’?” היא שאלה בנחת, כאילו לא הפכתי לפני שלושים וחמש שניות לסמרטוט שהיא יכולה לנגב בו את הרגליים.

הנהנתי. לא סומכת על מרכז השפה במוח שלי. הייתי מתוחה כמו מיתר.

“אז קודם כל,” החיוך שלה היה עדין כזה, בטוח בעצמו, “אני לא חושבת שאני צריכה להסביר את ההחלטות שלי. יש לי שיקולים מערכתיים ואני צריכה לקחת הרבה גורמים בחשבון. לא את כולם אני יכולה להסביר לתלמידות.”

זה כל מה שאני. תלמידה. המיתר שלי איים להקרע.

“אבל בגלל שאני רואה שאת מוטרדת מזה אני אגלה לך.” הרמתי את הראש מתוך המעיל, הרגשתי צב. “עשיתי את זה בשבילך. ראיתי שאת עייפה מאד, וקשה לך עם החזרות אחרי הצהרים. הרגשתי שנמאס לך קצת, ורציתי שתוכלי לנוח. אני יודעת גם שאמא שלך לא אוהבת את הפרויקטים שלי. לא רציתי להכביד עליך, דבורה.”

הקור העלה בי דמעות. הורדתי ראש שוב. לשבי זה בטח אף פעם לא קורה. היא אפילו לא חושבת על בכי ליד אנשים אחרים.

“לא נמאס לי בכלל,” הבטחתי לה בהתלהבות. “אני אוהבת את זה מאד. ואמא שלי מוכנה שאשתתף בכל פעילות של הסמינר שאני רוצה.”

“באמת?” היתה הפתעה בקול שלה, וגם שמחה. היא רצתה אותי.

“בשבוע הבא אנחנו מתחילים הכנות לכנס של ההשתלמויות. אני לא חושבת שנצטרך הרבה שירה, אבל אני בטוחה שתוכלי לעזור לי גם בדברים אחרים. שירה זה לא הכישרון היחיד שלך. היית רוצה לעבוד אתי?”

כל ההבטחות האמיצות והזועמות התפוגגו מאחורי לאדי ערפל.

רציתי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן