ראויה – פרק י”ז

בבוקר שלוימי היה זעוף באופן שלא הכרתי, זה היה אימתני. התלבטתי אם לדבר אתו או פשוט לעשות את עצמי ישנה עדיין, אבל הוא פתר לי את ההתלבטות. לקח מגבת, טלית ותפילין, ויצא מהבית בלי להגיד שלום, או לשאול איך ישנתי, או להבטיח שיהיה בסדר.
ממוצע 4.2 | 8 מדרגים

שלוימי לא טורק את הדלת אחריו. מה פתאום? הוא סוגר אותה בשיא העדינות. ההדף מהדהד לי בלב, מחריש אזניים.

אני צריכה ללכת לעבודה ואין לי כוח לקום, להתלבש, להתאפר, להכין סנדוויץ’. עושה את כל אלה בלי כוח. ברגע האחרון לפני שאני עוזבת את המטבח אני שוברת עוד ביצה, מטגנת אותה ודוחפת לתוך לחמניה מרוחה בגבינה. משאירה בקצה השיש בתוך שקית. בלי ירקות חתוכים, בלי שקיק רוטב, בלי פתק ואיחולי יום טוב. 

טורקת את הדלת.

יש מראה בכניסה לבנין. מעיפה בה מבט, לראות שהכל בסדר. הבבואה שלי נראית בדיוק כמו שאני מרגישה – עצבנית. מאד.

אתמול בערב חזרתי מבלוך במצב רוח טוב. העבודה היתה קשה אבל גיליתי שאני אוהבת את המאמץ הפיזי, את הסיפוק הנוצץ. את השקט ששרר בבית הגדול כשניקינו, הנגן ואני, חדר אחרי חדר. מסרתי את השטרות לשלוימי, שיניח אותם במעטפה השחורה. הוא לא אוהב את הבדיחה הזו, טוען שאין עבודות שחורות, וכל עבודה שנועדה לעזור לנו היא עבודה מצוינת.

כשהוא יצא מהחדר עם המעטפה ביד הבנתי שהסתבכתי.

“דבור,” הוא הסתכל בריכוז אל תוך המעטפה. “אני חושב שיש פה מספיק כסף.”

“מספיק כסף למה?” היתממתי.

“נו, באמת.” קוצר רוח זלג לקול שלו. “מספיק כסף כדי ללכת – – – לעשות מה שהרופא אמר.”

“כמה יש שם?” ניסיתי לדחות את רוע הגזרה.

הוא ספר בקול. עקבתי אחריו. נאנחתי כשהוא סיים. מי עוד בעולם נאנח כשיש לו מספיק כסף למשהו?

“נראה לי עדיף לחכות עוד, שיצטבר קצת יותר.”

“אבל למה?” הוא לא הבין.

גם אני לא.

הלכתי לבלוך כדי לעזור לנו, לעזור לעצמי. שמחתי בכל פעם שלאה שילמה לי. במקביל הלב שלי התכווץ מול השטרות. לא ידעתי איך להרים את הרגל שלי ולהזיז אותה קדימה אל תוך העולם המפחיד הזה שנקרא “מה שהרופא אמר לעשות”.

הלכתי לבלוך כדי לעזור לנו, לעזור לעצמי. שמחתי בכל פעם שלאה שילמה לי. במקביל הלב שלי התכווץ מול השטרות. לא ידעתי איך להרים את הרגל שלי ולהזיז אותה קדימה אל תוך העולם המפחיד הזה שנקרא “מה שהרופא אמר לעשות”.

“אני לא מבין,” הוא התרגז ממש, ניסה לא להראות לי. “כאילו, בשביל מה כל העבודה הזאת? בשביל מה התחלת עם זה בכלל? סתם כדי להשתיק אותי שאפסיק לנדנד לך? את לא רוצה לפתור את הבעיה שלנו?”

שלך. המילה הדהדה בחדר בינינו, רועשת יותר מכל מילה שנאמרה אי פעם.

רציתי להתפייס אתו לפני שהלכנו לישון, לא ידעתי מה לומר. הוא רצה מעשים. בדיוק אותם לא יכולתי לתת לו.

לפני שנרדמתי תהיתי מה עושים כל הזוגות שמקפידים לא ללכת לישון כשהם רבים. נשארים ערים עד הפיוס? ואם זה לוקח כמה ימים? איך הם לא עייפים?

בבוקר שלוימי היה זעוף באופן שלא הכרתי, זה היה אימתני. התלבטתי אם לדבר אתו או פשוט לעשות את עצמי ישנה עדיין, אבל הוא פתר לי את ההתלבטות. לקח מגבת, טלית ותפילין, ויצא מהבית בלי להגיד שלום, או לשאול איך ישנתי, או להבטיח שיהיה בסדר.

האויר חם, הרבה יותר ממה שהבטיחו בתחזית. וככה אני מגיעה למשרד. רותחת.

בזמן שאני מחממת מים לשוקו המזגן מקרר את החדר. בודקת שלש פעמים שהטלפון לא על שקט, מחכה ששלוימי יתקשר להתפייס. כבר תשע, עכשו הוא יוצא מהתפילה, בטח הטלפון יצלצל בעוד רגע.

פותחת קבצים. סוגרת. בודקת שאין שיחות שלא נענו. מזינה נתונים. שוגה. מתקנת. מציצה במסך הקטן והחשוך. משווה בין רשימות של משרד החינוך לשל משרד הדתות. הולכת לקחת קלסר מהארון, לוקחת אתי את הטלפון, סוחבת את הקלסר ביד אחת, בקושי. בודקת מול אילנית מרשם העמותות שהגיעו אליה המסמכים ששלחתי. מתחננת לפניו, שיצלצל כבר, שישיר. הוא שותק. שותק. שותק.

מצלצל! 

אני רצה אליו, אפילו שאני יודעת שזה לא שלומי, הטלפון לא שר “אבל אני. קבעתי. את מושבי. פה בבית המדרש”. זאת ברכי, מסננת אותה. לא רוצה לדבר על מה שקרה, ולא על שום דבר אחר. 

רק כשאני נוטלת ידיים לארוחת בוקר אני מבינה שהוא כבר לא יתקשר הבוקר. התחיל ללמוד ומת העולם. נוגסת בלחמניה שלי, היא לא טעימה לי בכלל. הוא כעס עלי, מאד. והוא לא מתקשר להתנצל. חייבת להתפייס כבר. לא יכולה ככה, לא סובלת שאנחנו רבים.

קר לי. חם לי. והוא שותק.

**

שבי עמדה מולי, מסתכלת עלי. המומה. אמרתי לה “לא”.

ההכנות למופע הגדול של החורף כבשו כל חלקה טובה בסמינר. החדר של שבי הפך לחמ”ל צפוף מאד ומבולגן מאד. הסכמים, דפי טקסט, רשימות של תפקידים, חלקי תלבושות, קלסרים סגורים ופתוחים היו התפאורה של השיחה שלנו, ושלשה מכשירי טלפון צלצלו בדיס-הרמוניה מושלמת, היו לה רקע מוזיקלי. שבי היתה תשושה וחיוורת, ועצבנית ביותר. תהיתי מתי היא שתתה בפעם האחרונה, לא הייתי צריכה לתהות מתי היא אכלה. היא לא אכלה.

רעדתי מפחד מהתגובה שלה. אמרתי לה לא.

אמא לא הרשתה לי בשום אופן לנסוע לג’רמק, להסרטות של החלק המצולם של המופע. היינו אמורות לצאת מהסמינר בשלש לפנות בוקר, להגיע לג’רמק עם הזריחה, להסריט אותי שרה את שיר הנושא של המופע על רקע הרי הגליל עם תשע מחוללות מאחורי, ולהגיע בזמן לעוד יום של חזרות על הבמה. אמא לא הרשתה. “אני לא מוכנה לשתף פעולה עם כל הרעיונות ההזויים של הסמינרים בימינו. גם ככה אני לא מאושרת מזה שאת שרה על במות, ואת יודעת את זה. יש לך כשרונות משמעותיים יותר שאת יכולה לפתח, דברים שיוכלו לעזור לך בעתיד. אבל זה עוד מילא. נסיעות ליליות? הסרטות בזריחה? לא מקובל עלי.”

לא יכולתי לצטט את כל הנאום הזה לשבי עכשו, רק צפיתי בה מתקרבת לנקודת הרתיחה שלה, מגיעה אליה.

“איך את יכולה לעשות לי את זה, דבורה? איך? את יודעת כמה עמוס ולחוץ כאן? את יודעת כמה ישנתי אתמול בלילה? אפס! את יודעת מה אכלתי היום? כלום! ועכשו את באה ומחריבה את כל החלק העיקרי של המופע? סתם ככה אומרת לי לא? זה לא הגיוני. אני לא אוכל לסמוך עליך ולתת לך שום תפקיד בעתיד. אני מצטערת. את יודעת שאני אוהבת אותך, ולכן קיבלת את התפקיד הזה. אבל אני לא יכולה לתפקד כשאת מבריזה לי ברגע האחרון.”

“שבי, תקשיבי לי שניה,” התחננתי. “אין לי ברירה. אמא שלי לא מוכנה שאסע.”

היא שתקה. לרגע קיויתי שהצלחתי, מסתבר שהיא רק התחמשה. “אני לא מקבלת את זה, דבורה. זה חלק מהתפקיד שלך. אני בטוחה שאת יכולה להסביר לאמא שלך שזה הכרחי. זאת נסיעה של הסמינר, מבוקרת ומאורגנת, ולא יקרה לך בה שום דבר רע. אני לא יודעת למה את לא רוצה לעשות את ההסרטות האלה, אבל להתחבא מאחורי אמא שלך זה לא משכנע. את אמרת שהיא מרשה לך להשתתף בכל פעילות סמינרית שאת רוצה, נכון?”

הנהנתי. את הבור הזה חפרתי במו ידי.

“אז זהו. לכי הביתה, תסבירי לה שאת נוסעת מטעם הסמינר ובפיקוחו, ותחזרי לפה עם תיק נסיעות. אני מחכה לך.”

לא זזתי. שבי לא מכירה את אמא שלי, אבל אני כן. גם מנהל הסמינר בכבודו ובעצמו לא יצליח לשכנע אותה בענין הנסיעה הזו. יצאתי בעבר למחנות, ולטיולים ליליים, אבל בכל מה שנוגע לשירה שלי – אמא היתה יותר קשוחה מהרגלה, וזה לא שיא שקל לעקוף.

פתאום, בבת אחת, שבי נשברה. היא טרקה את החלון, זרקה את הקלסר והתישבה על הכיסא. הוא התגלגל בבהלה אחורה. הכעס על הפנים שלה נסדק, ובין הסדקים ראיתי חוסר אונים, ופגיעות. הכרתי היטב את החלקים הרכים של שבי, אבל הם מעולם לא יצאו בימים שלפני הפקות ענק.

“דבורה, אני לא יודעת מה לעשות. מה שאני נוגעת בו מתקלקל. המופע הזה הולך להיות אסון, הוא לא יצליח כמו שאני מתכננת. יש יותר מדי חורים ויותר מדי דברים לא גמורים. אני אעוף מהתפקיד על טיל.”

“את לא נורמלית, שבי? על מה את מדברת?” משכתי כיסא, הורדתי ממנו טון וחצי של ציוד מגובב וישבתי לידה. “המופע הזה הולך להיות מדהים. ואת תתגברי על כל החורים. עשית דברים מורכבים מאלה כבר, והיה מושלם. את לא הולכת לעוף לשום מקום.”

“אולי מפה אני לא אעוף,” היא אמרה, מתגלגלת על הכיסא אחורה-קדימה-אחורה.

“למה את מתכוונת?” התכופפתי אליה, מבוהלת. אף פעם לא ראיתי אותה ככה.

“לא משנה, אני לא אמורה לדבר אתך על דברים כאלה. אני לא אמורה לדבר עליהם עם אף אחד. אז אני נשארת אתם לבד. ואז צריכה לבוא לפה, לעבוד במשרה של שלשה אנשים, ולהתמודד עם הברזות של הרגע האחרון.” נשכתי שפתיים.

“שבי, אני לא רוצה לחטט לך בחיים. אבל אני רוצה לעזור לך. איך אני יכולה? רוצה שאצא לקנות לך אוכל? טוסט וסלט?”

“אני לא רוצה טוסט וסלט. אני רוצה שאנשים יעריכו את מה שאני עושה. ולא יתלוננו, אחרי כל המאמץ, שאני לא מספיק טובה.” היא התיזה זעם ופגיעות.

“מי חושב שאת לא מספיק טובה?” נחרדתי, נחושה ללחום על כבודה, כאילו יש לי איך.

“בעלי,” היא אמרה. כל כך בשקט שיכולתי לא לשמוע.

אבל אז היא סיפרה, איך הגיעה הביתה בשעה שהיא יותר בוקר מלילה, עם טלפון שנגמרה בו הבטריה כמה שעות לפני כן. ומה הוא אמר, וכמה הוא כעס. ומה היא בכתה, ואיך היא נפגעה. ומתי יצאה מהבית, בבגדים קמוטים ועם מלח על הריסים, לעוד יום עבודה שבו שום דבר לא הולך כמו שצריך.

אבל אז היא סיפרה, איך הגיעה הביתה בשעה שהיא יותר בוקר מלילה, עם טלפון שנגמרה בו הבטריה כמה שעות לפני כן. ומה הוא אמר, וכמה הוא כעס. ומה היא בכתה, ואיך היא נפגעה. ומתי יצאה מהבית, בבגדים קמוטים ועם מלח על הריסים, לעוד יום עבודה שבו שום דבר לא הולך כמו שצריך.

הבטן שלי התהפכה. הייתי חלק מאותו יום עבודה, אני הדבר שלא הולך כמו שצריך. אהבתי את שבי. לא רציתי שתכאב, אפילו לא גרם נוסף, בגללי.

חיבקתי אותה. רצתי הביתה. ארזתי בגדים וציוד בתיק קטן. הכנתי טוסט משתי לחמניות וחתכתי במהירות שיא סלט, הוספתי שמן ומלח, סחטתי לימון. בדרך החוצה עברתי בחנות, אמא היתה שם עם לקוחות. התכופפתי אליה מאחורי הדלפק. הלשון שלי בערה כשאמרתי לה שהחזרות צפויות להסתיים מאוחר מאד בגלל השינוי בהפקה, ושאלך לישון אצל ברכי כי היא גרה קרוב לסמינר. הלקוחות מנעו ממנה לשאול אותי שאלות, ואני התעופפתי מהחנות, מנופפת לה לשלום בקלילות מדומה.

כל הדרך לסמינר צרב אותי הטוסט הרותח. חרך אותי השקר. כל הדרך צפונה רעדתי מפחד, מתחממת בהערכה של שבי, בשלווה שנחה עליה מאז שאכלה.

בדרך חזור לירושלים הסתכלתי בנוף נוסע אחורה. האדרנלין שהציף אותי בזמן ההסרטות התחיל להתפוגג. חומצה עלתה בי כשחשבתי על אמא, ראיתי אותה צופה בי מפתחי המזגן שמעלי. הסתכלתי סביבי, צירי וחיה’לה ישנו מאחורינו, שתיהן נכדות של הרבי. גם הנכדה הגדולה של בלוך, שהם משפחה חשובה מאד. הייתי מוקפת בבנות טובות, איכותיות. לא עשיתי שום דבר רע, אפילו אוירה של קלות ראש לא היתה. סתם דאגת, אמא, ניסיתי להגיד לה. נראה לי שהיא לא הקשיבה.

כשהסתובבתי חזרה נגמר לי האויר. המיניבוס סגר עלי, לא הצלחתי לנשום. פתחתי את החלון, חיפשתי חמצן. הנוף שבחוץ השחיר מולי. דקות ארוכות כמו כביש 89 עברו עד שהריאות שלי חזרו למלא את תפקידן המקורי. נשמתי עמוק, בשקט. הוצאתי את הנגן, לעמעם את החרדה. תחבתי את האוזניות עמוק לאזניים, עד כאב, מנסה להשתיק את שאר הקולות. כנראה נמנמתי קצת כשפתאום אזניה נשלפה לי מהאוזן השמאלית. קפצתי בבהלה. “מה את שומעת?” שבי תחבה את האזניה לאפרכסת שלה. ניסיתי לשמור על פנים אטומות, אני יכולה לנקות את האזניה אחר כך. “דבורה?” הקול שלה היה כולו פליאה, על גבול הזעזוע, “מה את שומעת פה?” כיביתי את הנגן בבהלה, “מה הבעיה?” היתממתי, ניסיתי להרויח זמן. “אני לא מאמינה עליך.” היא שלפה את האזניה והשליכה אותה לכיווני. “שוקי בלייק? זה נראה לך שירים שמתאים לשמוע? מה את מכניסה לנשמה שלך? ההורים שלך יודעים שזה מה שיש לך בנגן?” “ההורים שלי שומעים את כל השירים, וקוראים את כל הספרים, לפני שהם נותנים לנו אותם,” התגוננתי, הרגשתי קצת שקרנית. אבא אמר שהוא לא אוהב את השירים האלה, אבל מרשה לי לשמוע אם אני מאד רוצה. “לטובתך, דבורה, תפסיקי לשמוע את זה.” היא רכנה לכיווני, ניסיתי להצמד לחלון. “נכון שהוא נקרא זמר חרדי, אבל את צריכה לפתח חוש ביקורת מעבר לכותרת. אני אפילו לא יכולה להסביר למה זה פסול, מרוב שזה מובן מאליו.”

גלגלתי את האזניות על הנגן, דחפתי אותו לתיק. אולי בערב אבקש מאמא שתמחוק לי את התיקיות הבעיתיות. בלי שירים המשיכה החרדה להחריש אותי, לא נתנה לי לנוח. שבי נרדמה, הראש שלה נשמט על הכתף שלי. לא זזתי, כמעט לא נשמתי. שמחתי שהיא ישנה קצת, פחדתי שתתעורר. כל הדרך הדמומה, עד ירושלים, שרו לי הגלגלים. 

מסתכלת שוב ושוב בשעון. שיזוזו המחוגים, שיגיע כבר צהרים. שיתקשר. אני צריכה אותו.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן