ראויה – פרק כ”ו

אני חוצבת את המילים מתוכי בכוח. רוצה חיים בלי סודות. "היא אמרה שאני צריכה טיפול תרופתי. שזה יעזור לי. כאילו, ללכת לפסיכיאטר." אני ממקדת מבט בלחמניה שבדיוק סיימתי לעצב. לא מסוגלת לראות את שלוימי נבהל.
ממוצע 4.6 | 11 מדרגים

שלש חלות כבר תופחות בתבנית, הדורות וגבוהות, כשאני שומעת את שלוימי מתעורר ונוטל ידיים. אני ממשיכה לשקול כדורי בצק אחידים ללחמניות. לא מסתובבת אחורה גם כשהוא גורר רגליים למטבח. לא יודעת מה יותר מפחיד אותי – שהוא יגלה את הסוד שחונק אותי בלי הפסקה, או לראות אותו שוב זר.

“בוקר טוב.” הקול מוכר לי. אני פונה להסתכל עליו. השמש חזרה לעיניים שלו.

“רוצה קפה?” אני מפעילה את הקומקום במרפק, הידיים שלי מלוכלכות בבצק. “יש עוגת שוקולד אגוזים שאתה אוהב, אפיתי בלילה.” הוא מכין קפה חזק. לא הולך לשולחן, נשאר עומד לידי, ספל ביד אחת, פרורי עוגה נושרים על הרצפה.

“איך היה בדפוס?” אני מנסה למלא את השתיקה במשהו.

“היה מצוין, אבל הייתי עייף נורא. היה לי יום קשה אתמול.” הלב שלי מפרפר שוב. 

“ישנת מספיק? באיזו שעה הגעת? לא שמעתי כלום.”

“הגעתי בשש בערך, נכנסתי בשקט. ואת כנראה היית עייפה.” הוא מחייך, אחר כך מניח את הכוס על השיש ומתיישב לידה, בפינה שבה אין ארונות עליונים. בפעם הראשונה שהוא התיישב ככה שקלתי להתעלף, אחר כך גיליתי שנוח מאד לנהל ככה שיחות כשאני עובדת במטבח.

“תגידי, דבור, מה בכלל היה אצלה אתמול?”

אני סופרת עשרים כדורים שקולים ומתחילה לרדד. 

“אני מפחדת לספר לך מה היה.” המערוך משטח את הבצק. שוב ושוב. הוא נהיה שקוף. אני מתחילה לגלגל אותו.

“למה מה אני יכול לעשות לך?” הוא צוחק.

“לברוח.” אני אומרת בשקט.

“למה שאני אברח?” הוא מתכופף קדימה, מבוהל. הגבות שלו מכווצות.

“כי היא אמרה דברים ממש איומים על – – – עלי. על המצב שלי.”

“לא ברחתי עד עכשו, אין לי שום כוונות לעשות את זה היום. תגידי מה היא אמרה.” אני לא יודעת את מי הוא מנסה להרגיע. הוא מצליח.

“לא ברחתי עד עכשו, אין לי שום כוונות לעשות את זה היום. תגידי מה היא אמרה.” אני לא יודעת את מי הוא מנסה להרגיע. הוא מצליח.

“היא אמרה שיש לי שתי בעיות. אחת נקראת הפרעת חרדה, השניה – OCD, ואני לא זוכרת מה הראשי תיבות.”

“מה זה אומר?” הוא לוקח כדור בצק, מועך. יהיה קשה יותר לרדד אותו אחר כך.

“לא הבנתי בדיוק. אבל זה קשור לכל ההרגלים שלי, והדברים שאני לא יכולה להרדם בלעדיהם. אבל היא אמרה שהיא ממש מומחית לענין, ושיש לזה טיפול.” אני ממהרת להרגיע אותו.

“אם הטיפול הזה יגרום לך לעבוד פחות קשה – אני תומך בו.” הוא קורץ לי.

“די, שלוימי,” אני צוחקת בלי לרצות. “אני כבר עובדת פחות קשה. כבר חודש ומשהו שלא ניקיתי סור – – -“

“לא רוצה לשמוע את המילה סורגים.” הוא תוחב אצבע לכל אוזן ועוצם עיניים, ליתר ביטחון. אני שמה תבנית ראשונה של לחמניות על השולחן, שתתפח לה.

“נו, אז מה הטיפול הזה שהיא מציעה?”

“יש לו שני חלקים. את הראשון אני מפחדת לעשות, על השני אני מפחדת לספר לך.”

“מה הראשון?”

“לעשות בכוח דברים שאני לא מסוגלת. לדוגמא, ללכת לישון בלי להתקלח.” שלוימי פוער עיניים.

“מה? למה לעשות לך דבר כזה? אמרת משהו אתמול, אבל לא הבנתי. איזה מין טיפול זה? ממש אכזרי. זה כמו שיגידו לי…” הוא מחפש דוגמא הולמת, אני תוהה מה הוא לא מסוגל לעשות, חסר העכבות שלי.

“כמו שיגידו לי לא להתפייס אתך בבוקר אחרי שאני רב אתך בלילה.” הוא מריע בניצחון, מניף כדור בצק. אני לא יודעת אם אנחנו צוחקים או בוכים.

“טוב, אני לא אוהב את הטיפול הזה. מה הטיפול השני?”

אני חוצבת את המילים מתוכי בכוח. רוצה חיים בלי סודות. “היא אמרה שאני צריכה טיפול תרופתי. שזה יעזור לי. כאילו, ללכת לפסיכיאטר.” אני ממקדת מבט בלחמניה שבדיוק סיימתי לעצב. לא מסוגלת לראות את שלוימי נבהל.

הוא לא. או לפחות מסתיר את הבהלה ממש טוב.

“וזה מה שפחדת לספר לי?” אני מהנהנת.

“תקשיבי לי, דבור.” הטון שלו עמוק ורציני. “אם מישהו יבוא ויגיד לי שיש משהו, כל דבר בעולם, שאפשר לעשות כדי שיהיה לנו יותר קל – אני הולך על זה. לא אכפת לי אם זה כולל לגור במדבר או לאכול מיונז.” הוא מביים תנועת הקאה. “או ללכת לפסיכיאטר. פשוט לא מפחיד אותי.”

אני מתחילה להבין. שלוימי עושה יד אחת נגדי עם חני. אני נשארת לבד.

“אבל במקרה הזה אני לא חושב שזה מה שיעזור.” הוא מפתיע אותי.

“למה?” אני מבולבלת.

“לא יודע, מרגיש לי קל מדי. הלוואי שכל הסיפור היה לקחת כדור וזהו. זה לא יכול להיות.” הידיים שלו סימני קריאה.

“לא יודע, מרגיש לי קל מדי. הלוואי שכל הסיפור היה לקחת כדור וזהו. זה לא יכול להיות.” הידיים שלו סימני קריאה.

“איך אתה יודע? הלכת פעם לפסיכיאטר? קבלת תרופות?”

“לא. אבל אם אומרים לי שיש כדור שיכול לעשות אותי פחות שלומפר – מבטיח לך שאני הולך היום. פרטי. כמה שיעלה.”

“אז איך אתה יודע שזה לא מה שיעזור?” אני מתעקשת, למרות שהחלום על כדור נגד שלומפריות קורץ לי מאד.

“לא יודע, ככה אני מרגיש. לא נשמע לי הגיוני. אפשר להתייעץ עם מישהו, אבל ככה נראה לי במבט ראשון.”

“אתה באמת סומך על ההגיון שלך? על מה שאתה מרגיש? וככה אתה מחליט?”

“לא תמיד אני מחליט לפי זה, לפעמים אני מתייעץ. אבל אני תמיד סומך עליו. למה?” הוא מרים ראש פתאום. “את לא סומכת על שלך?”

אני מגחכת.

“מה ההגיון שלך אומר לך לגבי הפגישה של אתמול?”

אני נדהמת להבין שכל המחשבות שלי אתמול הסתובבו סביב האשמה, החרדה והפחד מהתגובה של שלוימי. לא הקדשתי אף אחת למה שהיה.

“אני חושבת,” אני נשענת על השיש, מנסה להבין תוך כדי, “שזה היה מקטין מאד. אתה מבין? לא אכפת לי לעבוד קשה. לא אכפת לי אפילו לעשות דברים מפחידים אם זה מה שיעזור, באמת. אבל הרגשתי קטנה ולא שווה אצלה. היא ידעה הכל, והיתה כל כך בטוחה בעצמה. לא הרגשתי שהיא מחשיבה אותי, או את הדעה שלי. או שאני יכולה להגיד לה שהיא לא צודקת.”

“אז את באמת לא צריכה לחזור אליה,” הוא קופץ מהשיש אל הרצפה.

“אתה באמת חושב ככה?” הראות שלי מתרחבות בהקלה, נושמות סוף סוף.

“ככה אני מרגיש. אני לא מוכן שתלכי למישהי שגורמת לך להרגיש קטנה, דבור. אי אפשר לגדול ככה.” הוא פותח את התריס, אור מציף אותנו בבת אחת. לא שמתי לב שעבדתי בחושך.

“אבל מה נעשה עכשו?” אני חובטת שק של תפוחי אדמה בשיש. איזה שפע של ייאוש פנוי!

“עכשו? נמשיך להתארגן לשבת, ונחשוב רק על דברים שמחים. זהו.”

אני לא מצליחה עם ה’זהו’, אבל ממשיכה להתארגן לשבת, ומנסה לחשוב על דברים שמחים.

***

סביבי היו פזורים החללים. חוסר האמון של אמא, הגעגוע לבמה ולקהל, הכמיהה לשמוע את הקול שלי מהדהד, הרצון לגעת בלבבות (לב של בקבוק שמפו לא נחשב לצורך הענין). אפילו שירי השטות עם ברכי איבדו מקסמם. לא ידעתי שמשהו שאיננו יכול לכאוב כל כך. רק השעות שביליתי עם שבי היו הפוגות קטנות בכאב.

טווח ההזמנות שלי התרחב, ולכולן עניתי בשלילה, עד שפסקו לפנות. אמא לא אמרה שהיא לא מרשה לי לשיר שוב, אבל לא העזתי לשאול. פחדתי להעלות שוב את הנושא. לא רציתי להיות אשמה שוב. מקהלה של כיתות ט’, המנון לבית הספר היסודי, תיכון אחר שרצה לגוון בכוחות מבחוץ. כל סירוב כזה, חד משמעי, פער עוד חלל בתוכי. פחדתי שעוד מעט יתרחבו החללים כל כך שלא יישאר שום דבר ביניהם. אהפוך לאין. 

כשהרכזת של י”א-י”ב קראה לי גיבשתי את הסירוב כבר במסדרון. ניסיתי לאלחש את הלב שלי, להרדים אותו. שלא יכאב. עדיין שרף לי נורא כשאמרתי לה שאני מעריכה את ההצעה, ומוחמאת ממנה, אבל נאלצת לסרב. המחנה של כיתות י”ב יאלץ להתקיים בלי הליווי שלי.

עדיין שרף לי נורא כשאמרתי לה שאני מעריכה את ההצעה, ומוחמאת ממנה, אבל נאלצת לסרב. המחנה של כיתות י”ב יאלץ להתקיים בלי הליווי שלי.

אחר הצהרים חיכה לי פתק ליד צלחת של פלפלים ממולאים ברוטב אדום. אמא ביקשה שארד לחנות כשאני מסיימת לאכול. ירדתי. גליקמן התקשרה אליה, סיפרה לה על הסירוב הנמרץ שלי והסבירה לה כמה חשוב, גם עבורי וגם עבור הסמינר, שאשתתף בתכנית. “את יודעת שאני לא אוהבת במיוחד את כל ענייני השירה הזאת.” כן, אני יודעת. “אבל גליקמן ביקשה מאד את עזרתך. היא הבטיחה לי שתהיי מושגחת כל הזמן ותישני בחדרים של הצוות. אמרה משהו על רכזת חברתית חדשה שתוכלי להיות בחדר שלה.” הלב שלי נחצה לשניים. חלק אחד פרפר בעונג מהמחשבה על שירה. על שלשה ימים עם שבי. בחדר. באישור של אמא. החלק השני האט את פעימותיו. יהיה קשה הרבה יותר להפסיק לשיר שוב. הכאב יהיה בלתי נסבל.

“אמרתי לגליקמן שתחזירי לה תשובה.” אמא לא ראתה את הקרב שסער בין הצלעות שלי. “את כמובן לא חייבת, אבל רציתי שתדעי שמבחינתי זה בסדר, אם תבטיחי להשאר תחת השגחה של הרכזת ההיא, ולא לעשות שטויות.” השטר של ה’שטויות’ הקודמות שלי טרם נפרע, הוא המשיך לעמוד בינינו, לגבות מחיר. לפעור חלל.

רציתי להצטרף למחנה. לשיר.

רציתי לחזור בזמן, לאותה הפסקה שבה הכל התחיל. לעשות בה כל דבר אחר: ללמוד לבוחן, להתפלל מנחה, לאכול מקלות גזר. לא לשיר באופן שיגרום לשבי לפתוח את הדלת ולחפש אותי, לפתוח בי דלת שאי אפשר לסגור. לקחת את התשוקה הזו, לנעול אותה במקום שבו היתה קודם. לחזור להיות דבורה פוקס. ילדה טובה.

אבל בחנות המופלאה של אמא היו פרחים קסומים ומתנות יוקרה, לא מחוללי זמן. עליתי הביתה לאט, שטפתי את הכלים שנשארו מהצהרים, למדתי למבחן. ניסיתי לבנות לי משוואה, לפתור אותה. להציב נעלמים, למצוא את פשרם. המתמטיקה בגדה בי. הנפש שלי הפכה למטוטלת; כן, לא, כן, לא, כן. כאב לי בחלל שבו היה לי פעם לב.

בבוקר שאחרי חיכיתי לגליקמן ליד המשרד לתת את התשובה שלי. היא קרנה מאושר ושטפה באזני מלל על תאריכים, שעות, תכניות, השלמת חומר והסדרי שינה,  לא שמעתי אותה. הלב שלי עמד שוב על הבמה, הקול שלי יצא לחופשי.

לתגובות: [email protected]

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן