ראויה – פרק כ”ז

שתקתי. לבד כל היום אלה תנאי העבודה האהובים עלי. רוצה להיות מוגנת במשרד שלי, נעול מבפנים. לדעת שאף אחד, ובעיקר אף אחת, לא ידפוק בלי לתאם מראש. התקשורת היחידה שלי היתה מול מנהל הישיבה וכמה סיגליות ממשרדים ממשלתיים. עבודת חלומות.
ממוצע 5 | 10 מדרגים

“תראי כמה כוכבים” היד של שבי עלתה באוויר, ושרטטה מעגלים בכיוון השמים. היא נשענה אחורה על הדשא, מניחה את הראש בתוך העשבים. “את לא מבינה איך זה נראה מהזוית הזאת. פשוט מדהים. את חייבת לשכב על הגב ולהסתכל לשמים.” נשארתי לשבת, ולקוות ששום נמלה בלי חוש כיוון או חיפושית עם נדודי שינה לא תחליט לבדוק את החצאית שלי מקרוב. “תודה, אני רואה גם ככה.”

היה שקט בחלק הזה של המדשאה. אולי כולן היו עייפות והעדיפו לישון קצת במקום לחגוג ברחבי הקמפוס. כמה בנות ישבו עם גיטרה, רחוק מאתנו, ושרו שירים שקטים, יפים ועייפים. הגיטרה שלהן לא היתה מכוונת מדויק, ונורא רציתי לקום ולכוון להן אותה, ואולי אפילו להצטרף אליהן לשירה. אבל נשארתי לשבת ליד שבי, כי גם את זה נורא רציתי לעשות.

“תגידי, דבורה,” שבי התהפכה לכיווני על הדשא, שומרת על קשר עין עם הכוכבים, “זוכרת שאמרת לי שיש לך עיניים חומות?” בטח שזכרתי, ולא הבנתי למה היא שואלת על זה בכלל. ככה זה, את לא יודעת מה צבע העיניים של אנשים אחרים, כי העדשות מסתירות. ואת גם לא שואלת כי אסור לדבר על זה.

“איפה את נמצאת? אין עננים לרחף עליהם עכשו.” היא דחפה את הברך שלי כדי להעיר אותי, ואני הרגשתי שאני חייבת לקום, ללכת, לברוח. נשארתי לשבת, כי הייתי חייבת לעשות גם את זה. “זוכרת שאמרת לי?”

“כן, זוכרת.” הבטן התערבלה לי.

“אז ממש מעניין אותי איזה סוג של חום יש לך.” שבי התרוממה מהדשא, ישבה צמוד אלי.

“סתם, חום רגיל,” אמרתי מהר-מהר והסתכלתי על הדשא, כדי לא לראות שהיא מסתכלת עלי. מסתכלת חזק מדי.

ואחר כך נשבה רוח עדינה ועשתה לי צמרמורת בגב, צמרמורת גם של עונג וגם של פחד. השירה הפסיקה, ושקט ממש מוחלט ירד על המדשאות ואפף אותנו, סמיך וכבד. 

שבי הסירה בזהירות עדשה אחת, ורכנה אלי. ראיתי את העין שלה. היא היתה חומה, בהירה יותר משלי. קצת כמו דבש. לא היו בה שום נצנוצי זהב.

האצבעות הדקות והארוכות של שבי השתלבו באצבעות הקצרות והרגילות שלי. משהו התעורר בתוכי, שואג ומשתוקק, מציף אותי מבפנים, מוחק בדרכו כל דבר אחר. 

האצבעות הדקות והארוכות של שבי השתלבו באצבעות הקצרות והרגילות שלי. משהו התעורר בתוכי, שואג ומשתוקק, מציף אותי מבפנים, מוחק בדרכו כל דבר אחר. 

“אני לא יודעת מה הצבע שלהן,” היא אמרה לי בשקט, קטיפה בקולה, “אבל יש לך עיניים הכי יפות בעולם.”

אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהיא קמה, חיבקה אותי ולחשה לי ‘לילה טוב’. לא יודעת כמה זמן עוד נשארתי על הדשא, נאבקת ברצון להקיא, נלחמת בדחף לרוץ לחדר שלנו ולבקש הסבר או נחמה. קמתי מהדשא, קפואה. ההליכה שלי הפכה למהירה, ואז לריצה. חציתי את הדשא, יצאתי מהקמפוס, מתכופפת מתחת לשער היציאה למכוניות. הפרתי את ההבטחה לאמא, יצאתי מתחום ההשגחה. הבחילה הפכה אותי מבפנים, גמאתי את המרחק מהר כל כך, בורחת מעצמי. החושך מולי היה כמו מסך ענק, עליו ראיתי שוב ושוב ושוב מה שקרה. האשמה פיתלה אותי. לא ידעתי בדיוק מה עשיתי, אבל זה היה האסור מכל. רצתי אל תוך השדות, רחוק כל כך וחשוך כל כך, מנסה לא לראות עין דבש, מישירה אלי מבט עמוק מתוך האפלה.

*

הטלפון שלי מצלצל. אני מוציאה אותו מהתיק ביד אחת, בשניה ממשיכה להזין נתונים לטבלה, מנסה לא לאבד את המקום שאני אוחזת בו. מספר לא מזוהה, אזור ירושלים. הבטן שלי מתכווצת לרגע. תפסיקי, אני נוזפת בה. בסך הכל מישהו מתקשר. אף אחד לא רודף אחרייך.

“דבורה?” קול נחמד ולא מוכר.

“נכון.” אני תופסת את הטלפון בין האוזן לכתף, ממשיכה לעבוד. בטח מישהי שמתקשרת לבקש תרומה או להציע ביטוח. חבל שטרחתי בכלל.

“מדברת אסתי מסמינר ‘נתיבות’, אני רוצה להזמין אותך לראיון אצלנו.”

לרגע אני מסתכלת סביבי בבלבול. אני מתראיינת לסמינר ולא ידעתי? שולחת אצבע זהירה לקו המצח שלי, הפאה שם, הפוני שלה מציק כרגיל. אני נשואה. לא בת 14. לא נרשמתי לסמינר. 

אחרי רגע אני נזכרת בקורות החיים ששלחתי שבוע שעבר.

עברתי אצל אמא ערב אחד, אחרי שסיימתי אצל בלוך. סגרתי היטב את התיק, שלא תראה את הציוד, ושמרתי עליו קרוב אלי. אמא הגישה לי מרק וארזה קציצות ושניצלים ופסי שמרים. ושאלה איך בעבודה.

“מעייף מאד,” עניתי בלי לחשוב. הגב כאב לי מהקרצופים.

“מעייף? מה מעייף בעבודה הזו?” 

נשכתי את הלשון בתסכול. אמא התיישבה מעבר לשולחן, הניחה עליו דף. למזלי היא לא חיכתה לתשובה.

“את מכירה את סמינר ‘נתיבות’?”

“אהה,” המהמתי, הפה שלי מלא מרק.

“הבת של שולי שפיגל מזכירה שם. בדיוק הבוקר היא נכנסה לחנות וסיפרה לי שהם עוברים לצפת, והיא מחפשת לעצמה ממלאת מקום טובה. מיד חשבתי עליך. את חייבת לשלוח אליהם קורות חיים. היא כתבה לי פה את הפקס והמייל.” היא קרבה אלי את הדף.

“אה,” גמגמתי. הפעם לא בגלל המרק.

“מה אה?” אמא כעסה. “זו יכולה להיות עבודה מעולה בשבילך. דומה למה שאת עושה היום, אבל עם חברה נורמלית. לא תהיי לבד כל היום.”

שתקתי. לבד כל היום אלה תנאי העבודה האהובים עלי. רוצה להיות מוגנת במשרד שלי, נעול מבפנים. לדעת שאף אחד, ובעיקר אף אחת, לא ידפוק בלי לתאם מראש. התקשורת היחידה שלי היתה מול מנהל הישיבה וכמה סיגליות ממשרדים ממשלתיים. עבודת חלומות.

אמא התעקשה להיות שעון מעורר.

“זו עבודה עם בנות צעירות, צוות של נשים. הרבה יותר מתאים מהעבודה הנוכחית שלך. יש לך עוד חברה בגילך שעובדת לבד במשרד של ישיבה?” היא עיקמה את האף, מתיזה את המילים בביקורתיות הרגילה. הטון שלה היה מלא בוז, כאילו אני מפנה אשפה לפרנסתי. מצד שני – גם זה כמעט נכון. אז אולי עדיף לא לפתוח את הדיון. דחפתי את התיק עמוק יותר מתחת לשולחן.

“זו עבודה עם בנות צעירות, צוות של נשים. הרבה יותר מתאים מהעבודה הנוכחית שלך. יש לך עוד חברה בגילך שעובדת לבד במשרד של ישיבה?”

“טוב, אני אשלח קורות חיים ונראה אם יזמינו אותי בכלל.” אני יכולה לסרב לבוא לראיון, אני יכולה לא לקחת את העבודה אחריו, להגיד שהתנאים לא מתאימים לי. לאמא אגיד שלא התקבלתי, היא תכעס עליהם במקום עלי.

“הם יזמינו.” אמא האמינה בי. בהקשר הזה.

“הלו?” אסתי שולפת אותי מתוך המחשבות. היא ציפתה כנראה לתגובה אחרת, לא לשתיקה.

“כן, סליחה,” אני מגמגמת.

“אני מדברת עם דבורה ליינער?” היא נמרצת ועניינית.

“כן.”

“שלחת אלינו קורות חיים למשרת מזכירות? המנהלת שלנו התרשמה ממך וביקשה ממני להזמין אותך לראיון.”

“תודה.”

“אז תוכלי להגיע לראיון ביום שני הבא בשעה 11:30 בבוקר?”

“כן.” איזה כשרון, לגמגם מילה של הברה אחת.

“מצוין. אנחנו נחכה לך במשרד.”

מנתקת בסערה, לא טורחת לבקש כתובת או לשאול מי מראיין אותי או מה זה הסמינר הזה, בעצם. בכלל לא רוצה לעבור עבודה. רק קול קטן בסמטה צדדית מאד בלב שלי מלחשש לי שאולי. אולי יהיה נחמד, אולי אני יכולה לחזור להיות חלק מהאנושות.

שלוימי דווקא שמח, מעצבן אחד.

“זה יכול להיות נחמד דווקא,” הוא מתלהב. “תמיד נורא עצוב לי לחשוב עליך לבד, במשרד הקטן הזה. נורא שקט שם.”

“אתה רוצה שאני ארחם עליך כש…” אני מחפשת דוגמא הולמת. “כשאתה עומד צפוף ב’טיש’ עם עוד אלפיים חסידים על הפרנצ’ס?”

“לרחם עלי? על מה? זה הדבר הכי מדהים בעולם.” הוא באמת לא מבין.

“אז זהו. בשבילך הדבר הכי מדהים זה להזיע עם עוד אלפיים חסידים בציציות צמר. ובשבילי הכי מדהים זה לשבת במשרד שלי בשקט, לשמוע מוזיקה שאני אוהבת ולא לדבר עם אף אחד חוץ ממך, מהבוקר עד הלילה. אז אל תהיה עצוב עלי, טוב?”

“אבל דבור,” הוא מתקשה להאמין לי, “באמת באמת כיף לך ככה? טוב לך?”

“באמת,” אני מבטיחה לו, לא יודעת אם אני משקרת.

הולכת לראיון.

*

מתברר שאסתי, הבת של שולי שפיגל, היא מזכירה חביבה ופעלתנית מאד, שאוהבת לדבר עם כל מי שנקלע למשרד שלה. ואני נקלעת אליו, לצערי.

“זה לא סמינר גדול, רק שתי כיתות במחזור,” היא מפטפטת במרץ, מכינה לי קפה. אני מתביישת להגיד שאני לא אוהבת. “אבל יש הרבה עבודה. הסגנית שלנו מאד מיוחדת, היא ממש חצי מנהלת. יש לה כל מיני פרויקטים ותכניות. לא משעמם פה אף פעם.” אני מתגעגעת למשרד הנטוש שלי, שקט כל כך. משעמם.

“איך את עם אקסל?” היא שואלת פתאום, מסובבת את המסך שלה לעברי.

“אוהבת לעבוד אתו. זו תוכנה מדהימה בעיני.” אני מחייכת אל המסך. קובץ כלבבי.

“גם הסגנית שלנו חושבת ככה,” היא צוחקת. “לכל דבר יש קובץ מאורגן, עם טבלאות, וקידוד לפי צבעים, ונתונים שמתעדכנים אוטומטית. בתחילה כשהיא הגיעה נבהלתי, אבל היום אני לא מבינה איך אפשר לארגן חומר בצורה אחרת.”

“לכל דבר יש קובץ מאורגן, עם טבלאות, וקידוד לפי צבעים, ונתונים שמתעדכנים אוטומטית. בתחילה כשהיא הגיעה נבהלתי, אבל היום אני לא מבינה איך אפשר לארגן חומר בצורה אחרת.”

אני מסתכלת בקובץ, הוא באמת מרשים. לשונית לכל מורה, נתונים על כל תלמידה. גליונות שמתרגמים את הנתונים באופן אוטומטי לציונים, הערכות וטיוטה של תעודה. ציונים גבוהים מהממוצע של התלמידה סומנו בכחול, נמוכים – באדום. פתאום מתחשק לי לעבוד שם, עם סגנית שהיא חצי מנהלת שמבינה את היופי באקסלים, ומארגנת נתונים בדיוק כמוני. מצד שני, אולי האהבה הזאת לגליונות נתונים היא חלק מה-OCD שלי. אני צריכה להפסיק עם זה.

“בסדר,” אסתי אומרת פתאום לטלפון ומסמנת לי באצבע לקום. “המנהלת והסגנית מחכות לך בחדר שם.” אני שופכת את הקפה בשלמותו לכיור ופוסעת לכיוון הדלת. אסתי צועקת אחרי בהצלחה.

פותחת את הדלת. המנהלת מזמינה אותי פנימה. אני קופאת במקום, מחזיקה בידית. לא יודעת מה יישבר קודם – הידית או האצבעות שלי. הקצוות של החדר משחירים מולי. המנהלת מציגה את עצמה, ואז את הסגנית. אין בזה שום צורך.

שבע שנים עברו, שבי לא השתנתה בכלל.

לתגובות: [email protected]

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

7 תגובות

  1. וואי איזה סיפור יפה! כתיבה נוגעת ועמוקה
    אני מחכה כבר לפרק הבא
    רק לא הבנתי את המשפט הזה: “ואת גם לא שואלת כי אסור לדבר על זה”
    על מה? למה אסור לדבר על צבע עיניים?

  2. פרק מקסים!!
    נהניתי מאוד לקרוא, התיאור והרגישות שבה הסיפור כתוב נהדרים.
    תודה רבה
    מחכה לפרק הבא

  3. אני לא זוכרת שהייתי במתח ככה כבר הרבה זמן!
    למה זה רק פעם בשבועעעעע
    כתיבה סופר גאונית.

  4. אני לא יכולה יותר.
    פשוט זה מתיש אותי!!!!!!!
    לחכות כל פעם שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע…
    דייי אני רוצה את כל הסיפור!!!
    מעולם לא התחברתי כל כך עמוק לסיפור כשמו שהתחברתי לזה…
    והחלק הזה פשוט טלטל אותי.. יותר מדי.
    שבי עם דבורה בעבר וכל מה שקרה שם סחף אותי
    והפגישה הגורלית בזמן ההווה, פשוט הרגשתי שזה מה שיקרה..
    וואייי
    אין מצב שאני מחכההההה
    את פשוט כותבת טירוף שרה.
    מחכה להמשך דחוףףף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן