ראויה – פרק ל”ב

"דבורה," היא יישרה אלי מבט ארוך וקשה. מצמצתי, העיניים התחילו לצרוב לי. "שלא תעזי לשאול אף אחד מה פירוש המילה הזאת, ובטח לא להגיד ששמעת אותה ממני. תבטיחי לי." הבטחתי לה.
ממוצע 5 | 5 מדרגים

אני נשארת לשבת על הכיסא, ולא יודעת מה קורה וכמה זמן עובר עד שאני מתעוררת ולא מצליחה לפתוח את העיניים. העפעפיים שלי דבוקים זה לזה, ולעדשות. המפתח מרשרש, מנסה נואשות לפתוח את הדלת. הוא לא מצליח, היא לא נעולה בכלל.

“את מרגישה טוב?” הקול שלו מצלצל, מבוהל. “מה הריח הזה? ומה קרה לידיים שלך? נסעת לראיון?” אני שומעת אותו זורק את הכובע והחליפה על הספה, ומתיישב מולי. בדיוק במקום שבו שבי ישבה מקודם.

“אני לא יכולה לפתוח את העיניים.” אני מקרקרת בקושי. “נראה לי שיש לי אולי דלקת.”

“את עם עדשות עכשו?”

אני מהנהנת.

“אז קודם כל את צריכה להוריד אותן. זה מסוכן. אחר כך נדבר.” אני שומעת אותו מתרחק בנחרצות, ומתחרטת על שגיליתי לו. סתם סיבכתי את עצמי. אני מנסה לפתוח סדק, לראות בכל אופן מה קורה סביבי. לא מצליחה. שלוימי עושה רעש בחדר שינה, ואז מדליק את הקומקום במטבח ומוציא משהו מהארון. אני שומעת כוס זכוכית, וניר נקרע בעדינות.

“קחי, דבור.” הוא מניח לי ביד משהו מפלסטיק. “זה המחסנית שלך. זה הטיפות. ויש לך פה שני קומפרסים של תה קמומיל. שימי אותם על העיניים, הם ירגיעו קצת את הכאב.”

“קחי, דבור.” הוא מניח לי ביד משהו מפלסטיק. “זה המחסנית שלך. זה הטיפות. ויש לך פה שני קומפרסים של תה קמומיל. שימי אותם על העיניים, הם ירגיעו קצת את הכאב.”

“אתה יכול לכבות את האור?” אני מטפטפת שתי טיפות, מנסה להפריד את העפעף הדבוק שלי. מפחדת שאני גורמת לעצמי נזק. האור נכבה, מבעד לעפעף הסגור אני מרגישה את החושך. אחרי מלחמה קצרה העדשות בחוץ, נחות במחסנית. הבטן מפרפרת לי לרגע, למרות החושך. אני ממהרת להניח את הקומפרסים.

השקיות של התה חמות מאד, אבל באמת מרגיעות קצת את הכאב. אני נשענת אחורה, על מסעד הכסא, ומנסה לנשום. קר לי ואני מזיעה.

“דבור,”

אני מתנערת שוב בבהלה.

“אני חושב שיש לך חום גבוה.”

זה הגיוני, ומסביר את ההרגשה הגרועה שלי כל היום. אבל זה מדאיג, כי המשמעות היא שאכן יש לי דלקת, וחריפה.

אחרי אקמול וחצי כוס מים וקומפרסים חדשים ועוד חצי שעה אני מרגישה קצת יותר טוב. העולם, לכל הפחות, מפסיק להתערבל סביבי.

“נראה לך שאנחנו צריכים לצאת לטרם?”

אני מציצה עליו מאחורי שקית התה. הוא מוטרד ומודאג, ונראה שהראש שלו הפסיק לסכם. פתאום אני מרגישה הרבה יותר טוב, וכבר לא מבולבלת בכלל.

“אנחנו לא צריכים לצאת לשום מקום.” אני מבטיחה לו. 

הלב עושה קפיצה ענקית בתוכי, מנסה לדלג על הבולען שנפער בינינו בימים האחרונים, ששבי העמיקה. לא יודעת אם אני רוצה לספר, בטוחה שזה מה שאני חייבת לעשות. “אני צריכה לספר לך משהו חשוב.”

אני נושמת עמוק, ולרגע אחד לא מריחה את השרפה.

“תספרי לי” הוא מזיז את החליפה, מפנה מקום על הספה.

הלב שלי, כמו עוף חול, נולד מחדש מתוך האפר.

***

זה היה שיעור מתמטיקה, גמרתי לפתור את כל הבעיות שהכיתה היתה אמורה להספיק, וליתר ביטחון פתרתי גם את שיעורי הבית. לא הצלחתי להקשיב להסברים של המורה. גם כי הם היו משעממים, וגם כי המחשבות שלי ריחפו כל הזמן לכיוון התיק שלי, ותכולתו האסורה.

מעולם לא הבאתי לסמינר משהו שאסור להביא.

אתמול שבי ביקשה לראות תמונה מהארוסין. אמרתי לה שבוודאי, אביא לה ברגע שיהיה אלבום מפותח אבל היא רק גיחכה. “אלבום?” הטון שלה היה קצר רוח, כאילו יש משהו בסיסי שאני לא מבינה. “תביאי את המצלמה.”

הסתכלתי עליה במבט עגול ומתפלא מאד.

“אוי, דבורה, באמת.” היא נאנחה. “את צריכה ללמוד להבין כללים ולמה הם נועדו. הסמינר לא מרשה להביא מצלמה, נכון. את לא מתכוונת להשתמש בה בהפסקה, ולא להראות לחברות שום דבר, נכון? את תביאי אותה למשרד שלי, נסגור את הדלת, תראי לי כמה היית יפה בארוסין ואז תחזירי אותה לתיק, ואף אחד לא אמור לדעת מה יש בתוכו אם הרוכסן שלו סגור כמו שצריך.”

לא הבנתי את זה. הראש שלי לא עבד ככה. לפעמים דיברתי בשיעור. בשנה שעברה הייתי צריכה להביא אישור מאמא כי לא הכנתי שיעורי בית באנגלית והמורה לא האמינה שבאמת לא הצלחתי. אף פעם לא עשיתי בכוונה משהו שהסמינר לא מרשה. שבי הכירה אותי דרך הפעם ההיא ששרתי עם ברכי שירים שאסור, אולי בגלל זה היא חושבת שאני כזאת, מפרת חוקים. לא ידעתי איך לתקן אותה, אז לא תיקנתי. 

עכשו חיפשתי דרך להעביר את המצלמה מהכיתה למשרד של שבי בלי להתפס. היא לא נכנסת בחגורה של החצאית ולא בכיס. בסוף החלטתי לעבור מההקבצה לכיתה דרך המשרד שלה, להשאיר שם את המצלמה בארון ולחזור בהפסקה כדי להראות לה את התמונות.

“התמונה מהממת. את נראית פשוט מעולה.” היא קידמה אותי בהפסקה כשעוד הייתי בדלת.

“מה? איך ראית אותה?” התבלבלתי לרגע. 

“מה זאת אומרת?” היא צחקה. “הבאת לי מצלמה כדי להראות לי, לא?” 

בלעתי בכוח. ניסיתי להזכר מה יש בכרטיס הזיכרון, מתי פעם אחרונה הורדתי תמונות, מה היא ראתה ומה לא רציתי שתראה.

בלעתי בכוח. ניסיתי להזכר מה יש בכרטיס הזיכרון, מתי פעם אחרונה הורדתי תמונות, מה היא ראתה ומה לא רציתי שתראה.

“תקשיבי, הבגד הזה פשוט משדרג אותך.” המצלמה היתה בידיים שלה, והיא דפדפה במהירות, מחפשת את הארוסין, אותי. “והעקבים, אני כל כך שמחה שבסוף קנית אותם. תראי איך כל סנטימטר עושה פלאות. אני ממש אוהבת אותך בתמונה הזאת.” היא קרבה אלי את המצלמה, מניחה לי לראות.

“דבורה, סליחה שאני שואלת אותך, אני לא יכולה לשתוק. את הולכת עם פוני מסורק הצדה?” היא הניחה את המצלמה בזהירות על השולחן. לקחתי אותה במהירות, כיביתי אותה.

“כן.” לא ראיתי טעם להכחיש, ההוכחות היו בתמונה.

“פוני הצדה?” היא נעמדה על המקום, דרוכה.

“כן. אמא שלי לא אוהבת פוני למטה בשבתות וארועים.”

“אבל זה אסור! גם בתקנון, וגם לפי ההנחיות של בית הדין ‘שומרי החומות’.”

“אבא שלי הוא הבית-דין שלי, ואני לא מסתרקת ככה לסמינר.” הייתי בטוחה פחות מכפי שנשמעתי, אבל השתדלתי.

“תכף תגידי שאת גם משתמשת בעדשות רפלקס.” 

“נכון,” עניתי בלי לחשוב.

“באמת, דבורה?” היא היתה המומה, כאילו הצהרתי שאני מגדלת נחש מחמד.

“אצלי לא רואים שום הבדל והן הרבה יותר נוחות לי. הרגילות מגרדות לי,” ניסיתי להרגיע אותה.

“אני בהלם.” 

כנראה שלא הצלחתי. 

“זה ממש אסור מבחינה הלכתית.”

“אצלנו נוהגים שמותר,” זייפתי ביטחון, בפנים התחלתי להרגיש אשמה.

“אין דבר כזה. זה ממש אסור. לא מתאים לך.” הידיים שלה חתכו סימני קריאה באויר.

“אני אשאל את אבא שלי מה הוא אומר, בסדר?” התאמצתי לפייס אותה.

“את צדיקה, דבורה. אני לא מאמינה שתעשי משהו שיש דעה שאסור לעשות אותו, גם אם,” היא הטעימה, “יש דעה אחרת.”

שתקתי. הצלצול דיבר במקומי. קמתי לכיוון הדלת, לא יכולתי לקחת אתי את המצלמה, כי לא הבאתי תיק. אבל לא רציתי להשאיר אותה שם.

“אני מדברת גם על העדשות וגם על הפוני. תפסיקי עם זה, דבורה. חבל עלייך.”

“אבל אני לא מבינה מה הבעיה.” לא יודעת למה התעקשתי. הרגשתי מבולבלת, ולא ידעתי על מה.

“קודם כל – על הלכה לא שואלים שאלות. חוץ מזה – זה בולט. זה לא צנוע.”

גם עקבים בולטים. שתקתי. וגם עוד דברים הם לא צנועים. לא היתי מסוגלת להגיד. השעון דהר, ידעתי שאני מאחרת לשיעור.

“בסוף עוד תהיי לי לַמַּבִּית,” היא הפטירה אחרי כמה דקות של שתיקה. 

“למבית? מה זה?” לא הכרתי את המילה, וזו היתה חויה נדירה מאד בשבילי. גלגלתי אותה על הלשון. ל-מ-בית. אולי שמעתי אותה פעם. היה לה טעם של משהו כמוס ואסור.

“את לא יודעת מה זה? מתאים לך.” שבי היתה משועשעת ממש. בקצוות של החיוך שלה דמיינתי לעג.

“לא.” משכתי כתפיים. “מה זה?”

“אני לא הולכת להכניס לך מושגים,” היא הרצינה. “עדיף שתשארי עם התמימות שלך. תאמיני לי שאני מקנאה בך. זה כל כך מתוק.”

“אני לא הולכת להכניס לך מושגים,” היא הרצינה. “עדיף שתשארי עם התמימות שלך. תאמיני לי שאני מקנאה בך. זה כל כך מתוק.”

“נו, תגידי כבר.”

“אין סיכוי. בחיים אני לא אומרת לך.”

“אני אברר לבד,” הצהרתי בלהט, נכונה להוכיח שאני לא תמימה ונבערת.

“איך בדיוק?” החיוך של שבי הפך לצחוק.

“אני אשאל את אמא שלי. היא יודעת הכל.”

שבי עצרה שוב, היא החווירה קצת.

“שלא תעזי, דבורה.” היא היתה לחוצה פתאום. “אמא שלך תהרוג אותך רק על עצם זה שאת יודעת את המילה.”

“טוב, נראה,” סרבתי להתחייב, פתחתי את הדלת של המשרד. שבי תפסה אותי בכתף ומשכה אותי לתוך המשרד, סוגרת את הדלת.

“דבורה,” היא יישרה אלי מבט ארוך וקשה. מצמצתי, העיניים התחילו לצרוב לי. “שלא תעזי לשאול אף אחד מה פירוש המילה הזאת, ובטח לא להגיד ששמעת אותה ממני. תבטיחי לי.”

הבטחתי לה.

***

נושמת עמוק. העיניים שלי מכוסות בשקיות תה שכבר התקררו, אני לא יכולה לראות את שלוימי. אני שומעת אותו נושם גם הוא, עמוק יותר ממני.

אין חמצן בסלון, שנינו נאבקים ומנסים להכניס ממנו לריאות. דיברתי המון. לי נגמרו המילים, נראה ששלוימי לא מצליח למצוא את שלו. הרחתי את העשן שוב, הסוד עלה באש, האפר שלו היה מפוזר סביבנו. הוא כבר לא היה הסוד שלי יותר.

“זו התמונה שתלויה בחדר שלך ליד החלון? עם השמלה ה… נו, היפה הזאת?” שלוימי מחבר נקודות לקוים. מפתיע, יש לציין, בהתחשב בבורות שלו בכל מה שנוגע לבגדים וצבעים.

אני מהנהנת, מנסה למחוק את התמונה, אבל היא כאילו נצרבה לי על הקשתית.

“טוב, את באמת יפה שם. אני אוהב אותה.” הוא כמעט מתנצל.

“אני שונאת אותה.” לא רציתי שאמא תגדיל אותה, ותמסגר, לא ידעתי איך להסביר לה למה. עמדתי שם בתמונה, מושלמת מלמעלה עד למטה. זו היתה הפעם האחרונה שהלכתי עם פוני צד. בכל פעם שהסתכלתי עליה היתה לי בחילה.

“את רוצה שאני אשבור אותה בטעות פעם הבאה שנגיע לשם?” הוא מציע בנאמנות

“אמא שלי תמסגר אותה מיד מחדש,” אני מסרבת להתנחם.

“אז אני אכסה אותה בכל פעם שנגיע לשם,” הוא מבטיח.

“זה יהיה כמו לשבת שבעה,” אני צוחקת. 

שלוימי לא. הוא בוכה.

הערה לקוראות: אלה שהצטרפו לסיפור באמצע, כנראה יבינו אותו היטב רק אם יחזרו לפרק הראשון ויקראו אותו. פרק זה, כמו שאר הפרקים, זמינים באתר בין הזמנים.

לתגובות: reuya100@gmail.com

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן