ראויה – פרק מ”ו

"דבורה, קוראים לך." טובי אפילו לא ידעה למה היא מפריעה. הרמתי מבט לדלת, שבי עמדה שם. חיוורת. שוב. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. הזיתי את עצמי ניגשת אליה, מרימה יד, מכה בה, אומרת לה לא לחזור שוב. התעשתתי וניגשתי לדלת, מנסה לא להרגיש את המבטים של החברות בגבי.
ממוצע 5 | 5 מדרגים

אני יושבת בעבודה המשעממת והמיותרת שלי, ומטפלת בדברים שהצטברו בהעדרי. שלוימי ניסה לשכנע אותי לקחת עוד כמה ימי חופשה, אבל השתעממתי בבית. ביליתי יותר מדי שעות בחברת המחשבות שלי, וזה לא עשה לי טוב. הוא התרצה כשהודעתי לבלוך שלא אגיע בשבוע הקרוב, וכשהבטחתי לו שאקח מונית לישיבה הלוך וחזור.

דפיקה על הדלת. המזכיר של הישיבה בפתח. אני לא רגילה לראות אותו, כמעט כל התקשורת בינינו היא אלקטרונית.

“סליחה על ההפרעה.” הוא נכנס, מצופף לי את החדר. “יש תקלה במחשב שלי, אז הבאתי פה את הקבצים של הרשימות החדשות.”

הוא מניח על השולחן שלי דיסק-און-קי קטן, שחור-אדום. ויוצא מהחדר בלי לחכות לתגובה.

שלוימי צדק, הייתי צריכה להשאר בבית.

  •  

“אני לא מבינה בכלל מה יש להתלבט.” מירי השחורה נזפה חמורות במירי הלבנה, משום מה הן ישבו ממש לפני. “איך אפשר לבחור לעשות עבודה כשיש לך את האפשרות להבחן ולגמור עם זה בפעם אחת, בלי להסתבך יותר מדי?”

“את לא נורמלית.” מירי לא הרגישה נזופה בכלל. “אני נלחצת נורא ממבחנים, שווה לי לעבוד שבועיים על דגימות ומבחנות ומעקבים ולא לשבת שעה וחצי במבחן סיוט.”

מסתבר שבשיעור החולף, כשאני הייתי עסוקה בלא להצליח להתרכז, המורה לביולוגיה אפשרה לבחור בין מבחן מסכם לבין עבודה של ביצוע ניסוי ומעקב אחר דגימות של לא-הצלחתי-להבין-מה.

“השאלה היא פשוט ממה את יותר מפחדת – מעצם המבחן או מלהתמרח עם עבודה. כי אובייקטיבית ברור שמבחן זה פחות מאמץ.”

שתי המיריות הסתובבו בבהלה. לרגע שכחתי את מקומי החדש, הצטרפתי לשיחה כאילו כלום לא קרה. הן התעשתו מההלם וסובבו את הכסאות, מכניסות אותי לדיון.

“דבורה צודקת. זה ממש לא הרבה חומר. הוא רק מעצבן ומשעמם, אבל לא קשה.” הינדי גררה כסא והצטרפה. לא הצלחתי להזכר מתי בפעם האחרונה הייתי חלק ממעגל כזה. זה היה נעים ומוזר. ראיתי את ברכי מסתכלת עלינו מעל שולי הסנדביץ’ שלה, נופפתי לה שתצטרף. התגעגעתי אליה.

מעולם לא התענגתי ככה על ביולוגיה. היא אפשרה לי לדבר עם החברות שלי, סתם שיחה של תלמידות סמינר שרוצות להשקיע כמה שפחות. לרגע הרגשתי נורמלית.

לרגע קצר.

“דבורה, קוראים לך.” טובי אפילו לא ידעה למה היא מפריעה. הרמתי מבט לדלת, שבי עמדה שם. חיוורת. שוב. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. הזיתי את עצמי ניגשת אליה, מרימה יד, מכה בה, אומרת לה לא לחזור שוב. התעשתתי וניגשתי לדלת, מנסה לא להרגיש את המבטים של החברות בגבי.

“דבורה, קוראים לך.” טובי אפילו לא ידעה למה היא מפריעה. הרמתי מבט לדלת, שבי עמדה שם. חיוורת. שוב. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. הזיתי את עצמי ניגשת אליה, מרימה יד, מכה בה, אומרת לה לא לחזור שוב.

“דבורה, בואי דחוף. אני לא רוצה שיראו שאנחנו מדברות.” היא משכה אותי לכיוון המדרגות.

“כל הכיתה שלי כבר ראתה.” משכתי את היד שלי מתוך שלה, המשכתי ללכת.

“לא, החברות שלך לא מעניינות אותי. אני מדברת על ההנהלה. שלא תסתבכי.”

עצרתי בבת אחת, באמצע מדרגה. “מה קרה? במה אני יכולה להסתבך?”

שבי לא עצרה, היא המשיכה לעלות בתנופה ולא דיברה עד שהגענו לחדר שרות נטוש בקומת הגג. לא הכרתי אותו. חשבתי שאני צריכה לספר עליו לחברות שלי, אפשר לבלות בו בהפסקות. אחר כך נזכרתי שלא בטוח שיש לי חברות בכלל.

“נו, תגידי כבר מה קרה,” התפרצתי עליה, לא מצליחה לנשום מרוב מתח. נגמר לי הכוח לדרמות. רוצה חיים משעממים עם דיונים על ביולוגיה.

“הסרטונים שקבלתי אתמול מהעורכת? שעברת עליהם כדי לראות שהיא תיקנה כל מה שביקשתי?” שבי היתה עמוסה מאד אתמול, עזרתי לה באישור סופי של סרטונים לתכנית התמודדות של כיתות ט’. היא טענה שהיא סומכת רק עלי.

“נו?” כמעט רקעתי ברגליים מרוב עצבים.

“העברתי אותם למנהלת ישר אחרי האישור שלך. הבוקר היא קראה לי מיד כשהגעתי, מזועזעת לגמרי. בדיסק-און-קי שנתת לי כדי להעביר לה היו פרקים של ‘הבנות בוכות בלילות’.” היא ירדה לטון לוחש, מתבוננת בי ברחמים ובביקורת.

“מה זה בכלל???” הסתכלתי עליה בזעזוע.

“פרקים. של סדרה. שנקראת ‘הבנות בוכ – – -‘”

קטעתי אותה, שלא תגיד את זה שוב. “מה זה סדרה בכלל?”

“זה…” היא הסתכלה עלי, “זה כמו משהו כזה שיש בטלויזיה. יש לזה פרקים.”

“מה?” הייתי המומה “איך זה הגיע לדיסק שלך?”

“זה בדיוק מה שהמנהלת רצתה לברר הבוקר.”

ברק הצית את מוחי. “אני לא מאמינה, הם חושבים שזה שלך? זה לא יכול להיות!” קמצתי אגרופים בכעס. שבי התנהגה בתקופה האחרונה בצורה שהציקה לי, לפעמים אפילו חנקה אותי. אבל לא יכול להיות שהיא תעשה דברים כאלה. היא יראת שמים כל כך.

“הם חשבו שזה שלי, כן. הסברתי להם שזה לא יכול להיות. אני מצטערת, דבורה.” האגרופים שלי נשמטו, בהיתי בה בבלבול.

“אני לא מבינה, שבי.” לא זיהיתי את הקול שלי.

“את היחידה שנגעה בדיסק הזה מלבדי ומלבד העורכת.” זרם קר טפטף במורד עמוד השדרה שלי. “זה לא מתאים לך דבורה, ולא לרמה הרוחנית שלך. אני מבינה את המשיכה שלך לדברים כאלה, אבל לא יכול להיות שתהרסי את הנשמה שלך – – -“

“שבי,” התפרצתי לתוך המשפט שלה. “את חושבת שאני שמתי שם את הקבצים של ה… סדרה ההיא? שאני ראיתי אותם?”

“זה לא יכול להיות מישהו אחר, דבורה.”

נעצתי מבט ברצפה, לא מסוגלת להסתכל עליה יותר.

“אני משערת שהמנהלת תקרא לך, דבורה. רציתי שתדעי מראש, שתוכלי להתכונן. נראה לי הכי טוב שפשוט תגידי שזה היה חד פעמי, ושאת עובדת על זה, לא ליפול שוב.”

“זה לא אני!” רקעתי ברגל בזעם. ילדה קטנה.

“זה גם לא אני, דבורה.”

“כן, זה ברור.” נחלצתי שוב להגנתה מול המנהלת שבעיני רוחי.

“אז לא נשארו הרבה אופציות. אני מצטערת ששכחת למחוק את זה. אבל אולי זה לטובה. נוכל לדבר על זה, תוכלי להפסיק.”

“שבי,” הקול שלי רעד. “אני רוצה להבין. את חושבת שאני ראיתי משהו מהטלויזיה? על – – – דברים כאלה? את אמרת למנהלת שאני ראיתי אותו?”

“אני חושבת שהמציאות די ברורה. אמרתי למנהלת את העובדות הפשוטות. את לא רוצה שיפטרו אותי, נכון? הייתי מחפה עליך ולוקחת על עצמי את האשמה שלך, מבטיחה לך. אבל המחיר שאת תשלמי כתלמידה הוא הרבה פחות מאשר אני אשלם כחלק מהצוות. אותי יפטרו, בך פשוט ינזפו, אולי ידווחו להורים שלך. תבטיחי לחזור בתשובה ותוך חודש אף אחד לא יזכור כלום.”

ההורים שלי. הפסקתי לנשום. אבא יהיה מאוכזב. אמא תכעס. תגיד שאני צריכה להסיק מסקנות לגבי ה’שירה הזאת’ ולאן היא לוקחת אותי.

ההורים שלי. הפסקתי לנשום. אבא יהיה מאוכזב. אמא תכעס. תגיד שאני צריכה להסיק מסקנות לגבי ה’שירה הזאת’ ולאן היא לוקחת אותי.

“תאמיני לי, שבי,” התחננתי בבכי, “בחיים לא ראיתי שום דבר כזה. אני אפילו לא יודעת מה זה.”

“חבל שאת מכחישה, דבורה. תאמיני לי שאני מדברת אתך לטובתך. אם לא תודי באמת – לא תוכלי לצאת מזה. זה המשך ישיר של השירים שאת שומעת, ככה זה כשמאבדים את הרגישות למה שמכניסים לנשמה.”

אפילו לא מחיתי, לא אמרתי שהפסקתי לשמוע את השירים ההם. רציתי להתיישב על כסא שעמד בפינה, אבל הוא היה מאובק. ניסיתי לשחזר את כל מה שעשיתי אתמול. יכול להיות שראיתי חלקים של סדרה? שאני לא זוכרת את זה? שאני לא יודעת מאיפה הם הגיעו?

“כמה זמן זה הדבר הזה? הסדרה?” ניסיתי לפנות לערוץ בטוח. שבי בהתה בי בחשדנות.

“כמה זמן מה? כל הסדרה? זה מחולק לפרקים. ואין לי מושג. אני,” היא הדגישה, “לא רואה דברים כאלה. למה זה חשוב?”

“סיימתי אתמול ללמוד בשלוש.” צופפתי את המילים מהר, מנסה לשטוח את הטיעון שלי. “בחמש כבר הייתי בבית, אני זוכרת בוודאות. בזמן הזה עברתי על כל הסרטונים של ההתמודדות, על החלק השני עברתי פעמיים, כי היו בו הרבה שינויים, רציתי לראות שלא פספסתי. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה להספיק שום דבר נוסף.”

“אני מקוה שהמנהלת תשתכנע מזה.” שבי ריחמה עלי, זה לא עזר לי.

“תעזרי לי, תשכנעי אותה, לך היא תאמין.” תבעתי ממנה.

“אני לא יכולה, דבורה. לטובתך אני לא יכולה. תאמיני לי.”

לא האמנתי לה.

לתגובות: reuya100@gmail.com

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

5 תגובות

  1. אומנית של סחיטה רגשית.
    עד כדי כך שדבורי כבר חושבת שאולי היא מדמיינת או שוכחת
    זה חייב לעצור

    1. תודה.
      הסיפור ממש מצמרר.
      נורא מפחיד לחשוב שכאלה דברים יכולים לקרות במציאות – והכי נורא שאין לדבורה למי לפנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן