ראויה – פרק ה’

"כן. אתה לא יכול פשוט לתת לדברים כאלה לקרות. אתה צריך לשמור עלי. עלינו. אתה מבין מה זה אומר? מה הולך לקרות שם, אצל הרופא המומחה הזה? אמא שלי תמות במקום, וגם תהרוג אותי." כל התרחישים האיומים שרצו בתוכי בשנתיים האחרונות קבלו פתאום צורה, מפלצתית.
ממוצע 5 | 1 מדרגים

אחרי הדלקת נרות אמא ישבה בספה, כמו בכל ליל שבת. אסתי ואני העברנו את הסלטים לכלי הגשה. סיפרתי לה בלחש על הפשלה שלי בדרך לראיון, והיא צחקה כל כך שלרגע הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי. אחר כך התפללנו, כרגיל, והתווכחנו על הסיפור החדש בעיתון. עד שאבא חזר עם הבחורים מהשטיבל – כבר התחלתי לתהות אם דמיינתי, ואולי בכלל לא קורה שום דבר מוזר. שלוימי נכנס, כמובן, כמה דקות אחריהם. אמא עיקמה אף, חרישית, מול הדלת שנשארה פתוחה. אני הסתכלתי, כמה מואר הוא היה, כמה קרנו פניו. וסגרתי בשקט את הדלת על חוסר שביעות הרצון שלה.

כששלוימי התיישב לשתות בסוף הקידוש אמא הסתכלה עליו בעיון סמוי, במקום לזרז את שימי ושרוליק ללכת ליטול ידיים. שלוימי הניח את הגביע בתחתיתו, חיכה שאקח. כששתיתי בעצמי, מחמיצה פנים כהרגלי מול היין היבש, האנחה שלה לא היתה סמויה, וגם לא התקשורת החרישית שלה עם אבא, שמשך בכתפיו בחוסר אונים, וסימן לה באצבע על שפתיו.

וזה המשיך – שתיקות במקום דיבורים, דיבורים במקום שתיקות, מבטים מלאי משמעות במקום התעלמות מלאת טקט. ככה עברה עלינו השבת, סעודה אחד סעודה, מנה אחר מנה, שיחה אחר שיחה. סלילי העשן הדקים הפריעו לי לנשום, סימאו אותי. רק רציתי להיות בבית, למלא את הריאות באוויר נטול מטען סודי.

“אתה לא מרגיש משהו מוזר באוירה?” נשברתי ושאלתי אותו לפני שיצא למנחה.

שלוימי לא ראה את סלילי העשן, והם גם לא הפריעו לו לנשום. 

“את מדמיינת, דבור,” הוא טען. “את פשוט רגישה מדי, ונלחצת מאמא שלך.”

אז הוא טען.

*

במוצאי שבת הסתבר שאני לא. שלוימי ארז את המזוודה ואני קיפלתי את המצעים לכביסה בזמן שאבא ואמא נכנסו לחדר. אבא אמר שיש להם משהו חשוב להגיד לנו. הם עמדו שם, שניהם ביחד, גבוהים. אנחנו היינו שם לבד. אני נלחצתי, שלוימי נשאר רגוע. הוא יודע להיות כזה מעצבן לפעמים.

“אז הענין הוא, ככה, אמא חשבה, כלומר חשבנו, שאולי כדאי,” הקול שלו התפוגג והוא היה נראה מיואש. אמא נראתה מיואשת עוד יותר.

אתם לא משתפים אותנו, לא מספרים מה קורה. אנחנו לא יודעים אם יש בעיה ומה הבעיה, ולכן אנחנו דואגים. נראה לנו שאתם לא מבינים את חומרת הענין. אתם צעירים, ולא יודעים שאת הדברים האלה כדאי לבדוק כמה שיותר מוקדם

“אנחנו דואגים לכם.” המילים יצאו ממנה קולחות, צפופות, חותכות. ניתכות עלינו במבול. היא כיוונה אותן לשנינו, אבל רק אני טבעתי. “אתם לא משתפים אותנו, לא מספרים מה קורה. אנחנו לא יודעים אם יש בעיה ומה הבעיה, ולכן אנחנו דואגים. נראה לנו שאתם לא מבינים את חומרת הענין. אתם צעירים, ולא יודעים שאת הדברים האלה כדאי לבדוק כמה שיותר מוקדם, כדי שאפשר יהיה לטפל. אתם נשואים כבר שנתיים, וזה לא צחוק. בקיצור, קבעתי, קבענו לכם תור לרופא פרטי, הכי נחשב ומומחה שיש לעניינים כאלה. אנחנו ניקח אתכם אליו ונתחיל כמה שיותר מהר בבירור יעיל של המצב.” אני חושבת שזה היה הנאום הכי ארוך ששמעתי מאמא אי פעם.

שתקתי. שלוימי הסתכל עלי ואני הסתכלתי על הרצפה. התחננתי לפניו בלב שלי שיתנגד, אבל הוא שתק. כמוני. 

“התור שלכם ביום שלישי הקרוב, בארבע וחצי.” אמא חזרה לירות משפטים קצרים. אבא שתק. עולם כמנהגו.

לא זזתי. לא רציתי לעשות שום תנועה שתתפרש כהסכמה. לא הצלחתי להתנגד.

“אבא ואני נאסוף אתכם בארבע. התור בתלפיות.” כל הכוח הטלפתי שהפעלתי לא הועיל. שלוימי קפא גם כן.

“אנחנו נשלם על התור, כמובן.” לא הגבנו, אבא ניסה להשתתף במאמץ המלחמתי. “לא משנה כמה זה עולה, גם אם זה יקר. אנחנו נשלם כל מה שצריך בשבילכם. אנחנו דואגים לכם ורוצים שיהיה לכם טוב.”

לא אמרנו להם שטוב לנו.

*

כל הדרך הביתה שתקנו. הרוחות שרקו כמו שלא שרקו מעולם, והעננים ירקו גשם על חלונות האוטובוס בתסכול. רק כשהתכרבלתי בפוך, אחרי שניסיתי ללא הצלחה לשטוף מעלי את ארועי הערב, העזתי לתת מילים לכעס שתסס בתוכי.

“איך נתת לזה לקרות?” שאלתי בחושך, בשקט. הגשם שבעט בחלונות בפראות עמעם את המילים שלי, כמעט בלע אותן.

“אני?” שלוימי הסתובב אלי בחדות, ונשאר עומד עם הכיפה השחורה ביד אחת וכיפת השינה הלבנה ביד השניה. עצמתי עיניים, למרות שהיה חשוך.

“כן. אתה לא יכול פשוט לתת לדברים כאלה לקרות. אתה צריך לשמור עלי. עלינו. אתה מבין מה זה אומר? מה הולך לקרות שם, אצל הרופא המומחה הזה? אמא שלי תמות במקום, וגם תהרוג אותי.” כל התרחישים האיומים שרצו בתוכי בשנתיים האחרונות קבלו פתאום צורה, מפלצתית.

“שניה, אני רוצה להבין. מה את חושבת שאני יכול לעשות?” הוא ישב בקצה המיטה, ממש בקצה, דרוך. פחדתי שייפול.

“היית יכול להגיד לה שלא, שאתה לא מוכן. שאין צורך. שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים.”

“ואז היא היתה דורשת לדעת מה אנחנו עושים.” ומה אנחנו לא עושים.

“אז היית אומר שזה אישי, ושאתה לא רוצה להגיד. אתה לא מפחד ממנה.”

שלוימי הסתכל עלי, הסטתי את המבט. התכלת שבעינים שלו היתה קשה, כועסת.

“זה מה שאת חושבת, דבורה.”

השמים שתקו, הגשם הלך לכעוס במקום אחר. ובתוך השקט הארוך שעמד ביננו אחר כך התמצקה בי ההבנה שזו הפעם הראשונה שבה, מרצונו החופשי, הוא קורא לי דבורה. 

*

באמצע הלילה התעוררתי מרעש של מפתח מסתובב בחור המנעול. התיישבתי במיטה בבת אחת, מנסה לעבד נתונים. שלומי ישן במיטה לידי, פשוט ידיים כאילו כל העולם שלו. אז זה לא הוא. למי עוד יש מפתח לבית שלנו? איבדתי את המפתח ולא שמתי לב?

רצתי, מנסה לא להשמיע טפיפות רגליים יחפות. מרוב בהלה לא הרכבתי עדשות. רציתי לקרוא לשלוימי שיבוא אתי, אבל לא הצלחתי. כשהגעתי לכניסה הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה, ואמא עמדה בדלת, גבוהה ותמירה, לבושה כמו לעבודה. עמדתי מולה בכתונת לילה עם מיקי מאוס, יחפה, רועדת מקור.

“אמא???” צעקתי בפנים, ולחשתי בחוץ.

“דאגתי לכם, דבורה. אני דואגת נורא, לא הצלחתי לישון מרוב דאגה. באתי לבדוק שאתם בסדר.”

“אבל איך יש לך מפתח?” הנחתי יד על העיניים שלי, מסתירה אותן.

“אני משלמת חצי מהשכירות על הדירה הזאת, אני חושבת שהגיוני שיהיה לי מפתח. אני אמא שלך, אני צריכה לדאוג לך.”

“אבל זה הבית שלנו, את לא יכולה להכנס לפה בלי לדפוק, בלי רשות.” עכשיו צעקתי ממש, אבל יצאו ממני רק לחישות.

“אבל זה הבית שלנו, את לא יכולה להכנס לפה בלי לדפוק, בלי רשות.” עכשיו צעקתי ממש, אבל יצאו ממני רק לחישות.

“זה הבית שלך, אבל הוא מתפרק. מתפרק בגלל שאת לא מצליחה להחזיק אותו, ואני צריכה לבוא לפה כדי לדאוג שזה לא יקרה.” אמא לא צעקה. היא אף פעם לא צועקת.

“אבל אני לא מרשה לך.” הקול שלי נשאר כלוא בתוכי, אור נדלק. מישהו בא לעזור לי?

“אני יכולה לבוא. יש לי מפתח. אין לך מה לעשות עם זה.”

דחפתי אותה אל מחוץ לדלת, בשתי ידיים, בכוח ובכעס. נעלתי פעמיים, ושלש, ושוב. סגרתי את הבריח. האור הקלוש מהמסדרון הבליח לתוך המיטה שלי כשהתעוררתי, רועדת ומבועתת.

*

התרוממתי על קצות האצבעות, ניסיתי בכל הכוח להגיע אל הקלסר הכחול. ללא הצלחה. הסתכלתי מסביב. הכסא היחיד במשרד היה כסא המחשב שלי, על גלגלים. מסוכן לעלות עליו כדי להגיע למדף. עם מזכירה בגובה שלי – מן הראוי היה להחזיק פה במשרד שרפרף. גררתי את הכסא שלי באנחה, מקווה שאצליח להצמיד אותו לארון ולא ליפול ממנו. בדיוק כשהצלחתי למצוא זוית יציבה – הטלפון שלי התחיל לזמר. כמה טוב כמה טוב שנפגשנו.

“חכה רגע.” אמרתי לו, “באמת טוב שנפגשנו, אבל יהיה טוב אם אצליח להוריד את הקלסר הזה בלי לשבור את המפרקת.” הוא סיים את השיר, השתהה רגע, והתחיל שוב. “אוף, אתה לא מבין שאני לא יכולה לענות? עוד רגע אחזור אליך.” ניסיתי למשוך את הקלסר החוצה בלי שהתנועה שלי תגלגל את הכיסא. נאחזתי במדף וכמעט איבדתי את שיווי המשקל כשהטלפון התחיל לשיר לעצמו פעם שלישית.

עזבתי את הקלסר מוטה החוצה באופן חלקי, קפצתי מהכסא ורצתי לטלפון. משהו קרה לשלוימי, בטוח. הצלחתי לייצר הרבה תסריטי אימה כשחציתי את שלשת המטרים של המשרד.

“שלוימי? מה קרה?” קטעתי את אברהם פריד בין ‘ביחד’ ל’התרגשנו’.

 “או, סוף סוף.” הצצתי בשעון, אחת עשרה ורבע. החרדה גאתה בי, זו אפילו לא שעת ההפסקה שלו.

“הכל בסדר?” ניסיתי ניסוח אחר, שיענה כבר.

“אה… כן, הכל בסדר. אני פשוט רציתי, אמ… להתנצל.” הוא מגמגם, האיש שמדבר על 300 קמ”ש ואף פעם לא מאבד מילה. מגמגם!

“אה… כן, הכל בסדר. אני פשוט רציתי, אמ… להתנצל.” הוא מגמגם, האיש שמדבר על 300 קמ”ש ואף פעם לא מאבד מילה. מגמגם!

שתקתי. הקשבתי לו.

“אני מצטער על מה שהיה אתמול בערב. את צודקת, אני הייתי צריך לתמוך בך יותר, לא לתת לזה לקרות.”

“מה יכולת לעשות?”

“הייתי צריך להגיד לה תודה רבה, ושאנחנו יודעים מה אנחנו עושים.” הניסוח צלצל לי מוכר.

“אבל אז היא היתה דורשת לדעת מה הדבר שאנחנו עושים.” הנה, גם הוא יכול להאשים אותי בגנבה ספרותית.

“אז הייתי אומר שזה אישי.” קצה של חיוך היה בקול שלו. צחקתי. לפחות מישהו מתייחס למילים שלי ברצינות, לומד אותן על-פה.

“אז למה לא אמרת את זה, בפועל?” לא הצלחתי להבין.

“כי רק בלילה הכתבת לי את הטקסט,” הוא הפסיק לצחוק, בבת אחת. “ברצינות, פשוט לא הצלחתי להגיב תוך כדי, הרגשתי שאני משותק. זה היה לא בסדר מצדי, להשאיר אותך ככה לבד במערכה.”

 לא אמרתי כלום. לא היה לי כלום להגיד אותו.

“את סולחת לי, דבור?”

“אני רוצה לשאול שאלה קודם.” שתקתי רגע, מגבשת מילים. “מה קרה? למה התקשרת דווקא עכשו?”

“אתמול בלילה כעסתי מדי, והייתי עייף. הבוקר לא הצלחתי להתרכז בכלל, רק פחדתי כל הזמן. כל הזמן דמיינתי אותך במשרד, עצובה בגללי. כועסת. עד שנשברתי ואמרתי לשולמן שאני הולך להכין קפה. הוא בטח שואל את עצמו אם הלכתי לקטוף את הפולים.”

“אז רוץ בחזרה פנימה, לפני שהוא ישאל אם הלכת גם לחלוב פרה.” התחלתי לחזור חזרה לכיוון הקלסר הכחול.

צחקנו שוב, הוא ניתק. רגע אחר כך הוא צלצל שוב.

“רגע, לא ענית לי על מה ששאלתי.” נשימה מאומצת, הד של חדר מדרגות.

“מה? אם אני סולחת לך? סולחת. רק תפסיק להיות לחוץ כל כך.”

“תודה, דבור. אני אדבר איתך בצהריים. אין לי מילים.”

“דווקא יש לך יותר מדי, לא זו הבעיה שלך,” אמרתי לו, אבל הוא כבר ניתק.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן