ראויה – פרק ו’

שלומי, שלרוב התייחס אלי כאילו אני עשויה זכוכית – עבר לשלב הקריסטל. הוא דיבר אלי בטון חרישי, כאילו מפחד מגלי הקול שלו עצמו. כל כמה דקות הוא שאף אויר בחדות, כאילו רוצה להגיד משהו, ושתק.
ממוצע 4.3 | 3 מדרגים

שעון חול אימתני עמד באמצע הבית שלנו, תוקע אותי, מפריע לי לזוז. שלוימי לא ראה אותו. שלשה ימים של חול זרזפו לאטם מהחלק העליון לתחתון. לפעמים היה נראה לי שהחול עולה למעלה, שהזמן לא זז. לפעמים הוא ירד במהירות, מקרב אלי בצעדי ענק את יום שלישי בארבע וחצי. לראשונה בחיי הבנתי למה קוראים לזה דד-ליין.

ניסיתי להכין את עצמי, לתכנן מה יהיה שם. לא הצלחתי. דמיינתי חדרי המתנה מגוונים, והרופא היה פעם גבוה ופעם נמוך, ותמיד מפחיד. עצרתי את המחשבות שלי רגע אחד לפני הסוף. לא הצלחתי לחשוב על הרגע שבו החיים שלי, מוגנים ושלווים כמו שאני מכירה אותם, יתנפצו. כשנצטרך להודות באמת. וכולם ידעו. ויפעלו. ושום דבר לא ימשיך להיות כמו שהיה קודם. רציתי שיעבור הזמן, שנהיה כבר אחרי הגרוע מכל. רציתי שיעמוד מלכת.

שלוימי, שלרוב התייחס אלי כאילו אני עשויה זכוכית – עבר לשלב הקריסטל. הוא דיבר אלי בטון חרישי, כאילו מפחד מגלי הקול שלו עצמו. כל כמה דקות הוא שאף אויר בחדות, כאילו רוצה להגיד משהו, ושתק. 

“טוב, נו, תוציא את זה,” אמרתי לו ביום שני בערב. הוא סחב את קרש הגיהוץ לסלון, כדי שלא אגהץ לבד בחדר. היה משא ומתן על הנגן, אבל קצר. התפשרנו על שלשה שירים שלו, שלשה שלי. הוא תפס להיות הראשון, אבל אפילו האוי-בום-בום של הניגונים שלו לא טשטש את זה שהוא ממש מתפוצץ מרוב רצון להגיד משהו.

“מה להוציא?” הוא הסתכל אלי בפנים תמימות.

“את הדבר הזה שאתה רוצה להגיד לי מאז יום ראשון, ומתחרט כל פעם.”

“זה לא מאז יום ראשון, דבור. זה כבר שנתיים.” הוא כנראה רק חיכה שאבקש לשמוע. “אני מרגיש שאני הולך במבוך, בלי שום רמז. אני לא יודע מה לעשות. ואני,” הוא עצר לחשוב. כיביתי את הנגן. זה היה יותר מדי לשאת בבת אחת. “אני דואג, דבור. סליחה אם אני נשמע כמו אמא שלך. אני באמת באמת דואג.”

סילון רוח קרה חדר אל הסלון שלנו, הקפיא אותי. שלוימי לא התכוון אבל הסלון שלנו התאכלס ברגע. אמא השקיפה על שנינו, מקשיבה לשיחה ומקמטת מצח. ביחד עם שעון החול זה היה צפוף נורא. רציתי לברוח.

סילון רוח קרה חדר אל הסלון שלנו, הקפיא אותי. שלוימי לא התכוון אבל הסלון שלנו התאכלס ברגע. אמא השקיפה על שנינו, מקשיבה לשיחה ומקמטת מצח. ביחד עם שעון החול זה היה צפוף נורא. רציתי לברוח.

“אתה לא צריך לדאוג,” הצלחתי לומר בסוף, מנסה להתעלם מנוכחותה.

“אה, לא?” הוא הצביע על שנינו, הצחוק שלו מר. “אני אפילו לא יודע מה קרה.”

שנתיים הוא דואג לי, שנתיים הוא שואל. השאלה שלו חזרה אלי שוב ושוב מהקירות, מהדהדת את כל העותקים שלה. כשבכיתי, כשהסתגרתי. כשסבלתי מדלקות עיניים חוזרות, כשהולכתי אותו בסיבובים. בבית, באוטובוס לחיפה, ברחוב תורה מציון. הרגשתי שאני נחנקת.

שלוימי התעשת.

“עזבי, דבור.” הוא קם מהשולחן והלך בין השולחן לחלון, מנסה להרגיע את עצמו. “זה לא הזמן לדבר על זה. בואי נעבור את מחר ו- – -” נראה שגם הוא לא הצליח להגיע מעבר לנקודת הזמן הבלתי-ניתנת-לדמיון.

שחררתי קיטור על החולצה הסגולה שלי. שלוימי הדליק את הנגן. החול המשיך לזרזף.

*

ביום שלישי ירדנו למטה, בדיוק ברבע לארבע. נכנסנו לאוטו וחגרנו בשתיקה, גם אבא ואמא שתקו. המנוע היה היחיד שדיבר, בנהמה חרישית. הבטן שלי התהפכה, עוד ועוד. “אתם יודעים?” אמא אמרה כשאבא ניסה להכנס ברוורס לחניה צרה ליד בנין משרדים מאיים למראה, “לא כל ההורים דואגים ככה לילדים שלהם, ועוד בלי שמבקשים מהם. מותר לכם להגיד תודה או לפחות לא לשבת בפרצוף חמוץ.” “אנחנו מעריכים את זה,” שלוימי הצליח להגיד, ולא ידעתי אם אני מתעצבנת עליו או מעריכה אותו. נכנסנו.

אבא ישב על כסא בקצה חדר ההמתנה והוציא ספר. שמחתי שלפחות הוא לא הולך להיות נוכח במעמד הנורא הזה. אמא ניגשה למזכירה, דיברה מה שדיברה, סידרה מה שסידרה, ואז באה לשבת לידנו. ככה ישבנו – שלוימי, אני, אמא, נועצים מבטים נבוכים בכתמי הצבע שעל המרצפות. דמיינתי איך אני קטנה, עוד ועוד, הופכת לכתם צבע ונטמעת בריצוף. לא נמצאת יותר. כתם סגול לא כל כך מתאים על המרצפות האלה, חבל שלא לבשתי את החולצה הבז’. תהיתי אם אמא תדרוך עלי בלי לשים לב, מענין אם זה יכאב.

הרופא היה איש גבוה, נמרץ ועניני, ומסתבר שגם חכם. הוא העיף בנו מבט קצר, הקשיב לדברי הפתיחה של אמא ואז אמר לה: “אני מבקש ממך לצאת מהחדר לכמה דקות.”

כצפוי, אמא שצפה, הכעס יצא ממנה כמו גייזר: “תסלח לי, אני אמא שלה. אין שום דבר שאני לא יכולה לשמוע ולעזור לה. ואני הזמנתי את התור הזה ושילמתי עליו.”

הרופא לא היה מהסוג שנבהל מגייזרים, ככל הנראה. “אני סולח לך, אמא של דבורה,” הוא אמר בשלוה גדולה כל כך שממש קינאתי בו.

“דבורה.” אמא תיקנה אותו בחדות, כמו שתיקנה מיליוני אנשים לפניו, וכנראה עוד מיליונים גם אחריו.

“אני רופא פוריות, ולפי מה שנראה לי כרגע דבורה,” הוא הטעים, “והבחור הנחמד הזה כאן הם הפציינטים שהגיעו אלי. אני מעריך מאד את המסירות שלך, ועדין מבקש ממך לצאת מהחדר. אני רוצה לעשות בירור ראשוני ופרטי אתם.”

רעדתי בכל הגוף. לא הצלחתי להפסיק גם כשהדלת נסגרה בנקישה החלטית וכועסת, משאירה אותנו עם הסוד שלנו, לבד עם הרופא.

*

הרופא הסתכל עלי, ואז על שלוימי.

“דבורה, את בסדר?” הוא שאל אותי.

הנהנתי. לא רציתי לפתוח את הפה, לא ידעתי מה יצא ממנו. אולי אקיא, אולי אצעק צעקה גדולה כל כך, אדירה כל כך. אמא בחוץ תיבהל, תתבייש, היא לא תברח. חבל שלא.

“אני רוצה לשאול אתכם כמה שאלות. חשוב לי להגיד שאני כמובן לא מדבר ולא אדבר עם אף אחד מלבדכם, אלא אם אתם תבקשו.”

שלוימי הנהן. אני לא. אמא יכולה למצוא דרך להכנס לרופא של המחשב, לקרוא מה שהוא כותב? נראה לי שלא, אבל אולי כן.

שלוימי הנהן. אני לא. אמא יכולה למצוא דרך להכנס למחשב של הרופא, לקרוא מה שהוא כותב? נראה לי שלא, אבל אולי כן.

“מה השם שלך? הוא שאל את שלוימי

“שלוימי. שלמה ליינער.”

“בן כמה?”

“בן עשרים וחמש.” השיחה התחילה להשמע כמעט נורמלית, כאילו זה לא הדבר ההזוי ביותר בעולם.

“בריא בדרך כלל?”

“כן, ברוך ה’.”

“ואת?” הוא פנה אלי “בת כמה?”

“בת עשרים ושלש.” או בת שש עשרה. או בת חמש. תלוי מתי היה צריך להפסיק לספור.

“בריאה בדרך כלל?” הנהנתי.

“כמה זמן אתם נשואים?”

“שנתיים.” עם כל שאלה של הרופא הרגשתי איך הטבעת מתהדקת סביב צווארי.

הוא המשיך לשאול, שלוימי ענה לו. ימים. תאריכים. פרטים.

היה מוזר לשבת ככה, לראות איך האינטימיות המתוקה והמרה שלנו נפרטת לפרוטות קטנות, רפואיות, בקולו הענייני של גבר זר.

“ואתם פה בגלל שאתם לא מצליחים להכנס להריון?” 

שתקנו. הרגשתי מטופשת, מטריחה את הרופא על בעיה שהוא לא יכול לפתור. 

“אנחנו פה בגלל שאמא שלה מודאגת מזה…” שלוימי הסתבך, הפנים שלו היו מאומצות. פתאום ריחמתי עליו, הבנתי כמה הוא נבוך מהשיח הזה, ומתוח.

“ואתם לא מודאגים?” 

“לא מזה.”

הרופא היה נראה מבולבל, הוא הסתכל עלי ועל שלוימי ועלי ועל שלוימי ועלי, מנסה להבין מה אנחנו מנסים להגיד.

“טוב,” הוא הזדקף, “אנחנו בעיקרון לא מתחילים לעשות בירור פוריות לפני שבני הזוג עשו כל מה שאפשר לעשות במשך שנה.” הוא השתהה, בורר את מילותיו.

“אז אין צורך לעשות בירור פוריות,” שמעתי קול נשי אומר. אני הייתי האישה היחידה בחדר. מסתבר שזו הייתי אני.

שלוימי קבר את הפנים בכפות ידיו, ידעתי שהוא מסמיק שם מתחת. קרבתי את הנעל שלי לשלו, מתחת לשולחן. נעל קטנה ובהירה, נעל גדולה ושחורה. הנעל שלו זזה לכיווני. קצת.

*

יצאנו בשתיקה מהחדר של הרופא. בלי טפסים, בלי הפניות לבדיקות. עם הבטחה שאנחנו נורמליים והמלצה חמה לפנות לטיפול נפשי בשבילי וזוגי בשביל שנינו. זה היה נראה לי כמו התוויה רפואית סותרת.

אמא היתה צמודה לדלת, קפוצה ועצבנית. מסכלת את התשוקה שלי לפינה שקטה לספוג בה מה שקרה. לרגע אחד יכולתי לראות בה אמא נמרה שמנסה להגן על הגורים שלה, ברגע שאחריו היא כבר שיחרה שוב לטרף.

לרגע אחד יכולתי לראות בה אמא נמרה שמנסה להגן על הגורים שלה, ברגע שאחריו היא כבר שיחרה שוב לטרף.

“נו?” היא שאלה, התכווצתי שוב תחת קולה.

“הכל בסדר.” שלוימי אמר, הקול שלו היה רגוע ויציב. רק אני שמעתי שהוא מתפורר בקצוות.

“מה הרופא אמר?” אמא איבדה סבלנות, וכמהה למידע.

“הרופא אמר לנו מה לעשות.” אמא פסעה בעקבותינו אל דלת היציאה, ונראתה קצת אבודה. שלוימי הסתובב פתאום, נעמד לידי, מולה. “אה… אני רוצה להגיד שאת לא צריכה לדאוג. הכל בסדר ואנחנו בידיים טובות. הרופא הזה באמת מומחה, ואמר לנו בדיוק מה צריך לעשות עכשו.” הוא נשם עמוק, כאילו עלה מצלילה ארוכה מתחת למים, “כאילו, יכול להיות שזה ייקח זמן, אבל זה יהיה בסדר. תודה רבה על הדאגה ועל ששילמתם את התור.”

ושוב לא נאמרה מילה, לא בדרך לחניה, לא בחלל הרכב. בשתיקה הסמיכה אמרתי לשלוימי תודה עם הנעל. הוא החזיר לי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. ואו זה מדהים מה שהבאת פה ואיך שהבאת את זה בסאבטקטס ברגישות כזו. והכתיבה שלך מדהימה בעיני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן