ראויה – פרק ז’

הרופא לא יודע, גם שלוימי לא. נס שהוא לא. טיפול אולי יכול לעזור לנשים אחרות במצב שלי. לא לי. אולי לנשים שלא הכניסו את עצמן לבוץ בעשר אצבעות. אולי לנשים שתלכנה לטיפול וגם תצלחנה לדבר בו.
ממוצע 5 | 2 מדרגים

שלוימי נפרד מאבא ואמא לשלום, אני מלמלתי אחריו. ירדנו מהאוטו. עמדנו על שפת המדרכה וצפינו ברכב מתרחק. סוף סוף יכולתי לדבר עם שלוימי. לא רציתי יותר. המתח התנקז ממני, הרגשתי אותו נקוה בשלוליות לרגלי. תשישות גדולה מילאה אותי במקומו.

“מה אתה אומר על מה שהוא אמר?” שאלתי בזהירות, רק כדי להגיד משהו.

“מה את אומרת?” הוא העתיק את התכסיס.

“אני שאלתי ראשונה.” פתחתי את הדלת לבנין וחיכיתי שהוא יעבור.

“נראה לי שהיה מעודד, לא?”

אני לא הרגשתי מעודדת, אבל לא עניתי לו, גם לחישות הדהדו בחלל חדר המדרגות.

האויר בבית היה דחוס, מתפקע מכל המתח שהשארנו אחרינו כשיצאנו. נעלתי את הדלת, למטה ולמעלה, לפני שהתפרצתי.

“מה הקשר מעודד? למה אתה תמיד צריך להיות חיובי כל כך?”

“כי יש לנו אישור מרופא שאנחנו נורמליים.” לא ידעתי אם הוא רציני או צוחק אתי. או עלי.

“ממש עוזר לי.”

“לא, באמת, דבור. היה מעודד. אם, לפי מה שהוא אומר, זה דבר שקורה לעוד זוגות, וטיפול יכול לעזור, אז אותי זה מעודד. אני…” הוא התכופף, חולץ נעליים, לא יכולתי לראות את הפנים שלו. “כאילו, טוב לי והכל. אבל אני לא רוצה לחיות ככה כל החיים.”

קפאתי, מפחדת שנמאס לו.

“לפעמים אתה מתחרט שהתחתנת אתי?” זה היה ניסוח מעודן לשאלה שניקרה בי באמת.

“בטח,” הצחוק שלו מילא את החלל, “בכל פעם שבה אני מחליף לקרוקסים כשאני חוזר הביתה.” הוא זרק את הנעליים למרפסת ופסע יחף לחדר. “זה רצפה! אני לא מבין מה הבעיה שהיא תתלכלך מהנעלים שלי.”

“אתה לא חייב להחליף, באמת. עכשו אפילו יש לך אישור מרופא, התחתנת עם אישה משוגעת.”

הוא עצר באמצע המסדרון והסתובב אלי, העדשות שלו מבריקות בזעם, המבט שלו קשה. הסתכלתי על הקיר מאחוריו.

“אני לא מוכן שתדברי ככה על אשתי!” פלדה נמסכה בקול שלו. הוא לא צחק. לשם שינוי.

*

ארבעה ימים שלמים עשינו את מה שאנחנו כל כך טובים בו. הדחקנו. 

פיל מחמד הצטרף למשפחה שלנו. הוא ישב אתנו בשולחן בארוחות, ישן על השטיח השעיר בחדר שלנו בלילה, ובשאר הזמן ישב בכניסה, ככה שלא משנה מה עשינו או לאיזה חדר הלכנו – נתקלנו בו שוב ושוב. התעלמנו ממנו בקפדנות, אבל כמו הדרקון בספר “דרקון אין דבר כזה” – ככל שהתעלמנו ממנו יותר – הוא גדל יותר, לוקח לנו מקום ואויר. הכרתי את סוף הסיפור, ידעתי שהדרך להתמודד אתו היא ללטף אותו ולהכיר בקיומו, אבל לא הייתי מסוגלת.

שלוימי הלך במעגלים זהירים, גם סביב הפיל וגם סביבי, נזהר לא לדרוס את המרחב שלנו. ידעתי שהוא משתוקק לדבר, לתכנן, למצוא פתרונות. הוא הצליח להתאפק עד מוצאי שבת.

שלוימי הלך במעגלים זהירים, גם סביב הפיל וגם סביבי, נזהר לא לדרוס את המרחב שלנו. ידעתי שהוא משתוקק לדבר, לתכנן, למצוא פתרונות. הוא הצליח להתאפק עד מוצאי שבת.

הגשם הפסיק בדיוק כשעשינו הבדלה. נשענתי על המקרר, שלוימי משח שאריות היין על הרקות, בכיס החולצה ובכיסי הבקיטשע, והתחיל לומר “ויתן לך”. ראיתי אותו מסתכל על הפיל, המרחב שלי התפוגג.

“רוצה לצאת להליכה?” הוא לא הסתפק בללטף לו את הראש, החליט ממש לפנק אותו בטיול.

הסתכלתי סביבי בחוסר אונים, מחפשת תירוצים. לא היה לי אפילו כלי מלוכלך אחד להיתלות בו. האויר בחוץ היה קר באופן מושלם. השעה היתה מוקדמת. הרגשתי את הטבעת מתהדקת סביבי.הלכתי למרפסת לקחת את נעלי הספורט. בזמן שקשרתי את השרוכים עוד התפללתי לנס, לא היה אכפת לי מה. מבול, חום גבוה, שרפה פתאומית. שקלתי אפילו להתפלל לטלפון מההורים שלו, מהסוג ששואב אותו לשיחות ארוכות ומתישות ומשאיר אותו בסוף עצוב נורא ולא מספר לי למה.

התפילות שלי נענו בשלילה.

הצעדים שלנו הלמו במדרכה, מימין לשמאל – שלוימי, אני, הפיל. פנינו שמאלה ברחוב יפו, למסלול הרכבת הקלה. ראיתי אותו נושם עמוק, פותח את הפה. הקדמתי אותו.

“אני לא יודעת מה לענות לך על מה שאתה רוצה לשאול.”

הוא הסתכל עלי מופתע, נעצתי עיניים עקשניות במדרכה.

“אני רוצה שנעשה משהו עם זה, דבור.” הוא המשיך את השיחה בדיוק מהנקודה שבה הפסקנו לשתוק אותה.

“אני רוצה גם, אבל לא יודעת מה.”

“הרופא אמר לנו מה. זו לא שאלה. אני לא יודע איך.”

“איך מה?”

“איך מוצאים איש מקצוע מתאים, איך בוחרים.”

זה היה מוחשי מדי בשבילי. 

“איך משלמים.” שלפתי את הקלף המנצח.

זה היה מוקש. שלוימי ניסה לעקוף אותו בדרכו האופיינית.

“נדאג לזה כשזה יהיה למעיישה.”

“אני לא עובדת ככה, אתה יודע.”

“בואי נתחיל לבדוק אפשרויות לפחות.” המילים שלנו שיחקו תופסת. התחמקתי, הוא איגף אותי.

“אתה רץ קדימה, אני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה.”

“אבל למה?”

“ככה. לא יודעת.”

דיברנו בשקט. רכבת עברה, מדנדנת בקול. משתיקה את קרב היריות שלנו.

הרופא לא יודע, גם שלוימי לא. נס שהוא לא. טיפול אולי יכול לעזור לנשים אחרות במצב שלי. לא לי. אולי לנשים שלא הכניסו את עצמן לבוץ בעשר אצבעות. אולי לנשים שתלכנה לטיפול וגם תצלחנה לדבר בו.

“לא מפריע לך ללכת לטיפול זוגי? אתה לא מתבייש?” הנמכתי את הטון עוד יותר. התביישתי מהחנויות שסביבנו. מהאנשים. מעצמי.

“לא מפריע לך ללכת לטיפול זוגי? אתה לא מתבייש?” הנמכתי את הטון עוד יותר. התביישתי מהחנויות שסביבנו. מהאנשים. מעצמי.

“לא יותר ממה שהתביישתי אצל הרופא.” הוא הסמיק שוב, רק מהזיכרון.

“זה היה לך נורא ואיום?” מוזר היה לי לחשוב על שלוימי נבוך ממשהו.

“האמת? כן. זה לא – – – דברים שאני רגיל לדבר עליהם.”

“אני מצטערת,” לחשתי. גם את הבושה הזאתהוא צריך לסבול בגללי.

“אל.” הרחוב נהיה עמוס פתאום, נכנסנו לנחלת שבעה וחצינו את כיכר המוזיקה, מחפשים סמטה ריקה ושקטה.

“זה היה די נורא, אבל בסופו של דבר אני שמח שהלכנו אליו.”

“אהמ.”

“שהובלנו אליו כצאן לטבח, אני מתכוון.” צחקנו.

“למה אתה שמח?”

“זה היה ממש מביך, לענות על השאלות שלו. אבל רק כשאמרנו את המילים בקול – הבנתי מה קורה באמת. ואני ממש מתבייש כשאני חושב על זה, אבל חוץ מהשיחה ההיא לרב קאליש – לא עשיתי כלום.”

השיחה המדוברת גרמה לי למשבר אמון קשה בממסד הדרכת החתנים, אבל לא יכולתי להגיד את זה לשלוימי. הוא אהב אותו מאד, וציטט אותו בעיניים בורקות. העצות שהוא נתן לנו אז, מכל מקום, לא הועילו.

“מה יכולת לעשות?”

“אני לא יודע. אבל את יודעת מה הבנתי בימים האחרונים? שזה נמשך שנתיים. שנתיים! כל חודש שעובר – אני חושב שעוד רגע הכל יסתדר, ואז בחודש הבא, ושוב. אבל פתאום אני קולט,” הטון שלו עלה, “שכבר המון זמן אני סובל,” הוא השתהה לרגע. “שנינו סובלים, את סובלת. ואני לא עושה כלום בשביל לפתור את זה.”

העדשות צרבו לי פתאום, הלהט שלו העלה בי דמעות. לא הייתי בטוחה שאני רוצה שהוא יתחיל לנסות.

“אני אגיד לך את האמת, דבור. לא אכפת לי משום דבר. אם הרופא היה שולח אותנו לבדיקות מכאיבות היינו עושים אותן בשמחה, נכון? בלי להכנס לחישובים מסובכים. אז זה מה שהוא אמר, וזה מה שצריך לעשות.” כשהוא אמר את זה ככה זה נשמע נכון, לרגע, ומיד התפתל והפך לבעיה שוב.

שוב רק הנעליים שלנו דיברו אלו עם אלו, מתאמות ביניהן את קצב ההליכה. שלוימי נאנח. תהיתי מתי הוא יישבר, יציב לי אולטימטום. או פשוט יברח.

“נמאס לך?” שברתי את השתיקה כשלא יכולתי לשאת אותה יותר.

“לא, אני פשוט דואג לנו. דואג לך.”

“תגיד,” הסתכלתי עליו מהצד כשחיכינו לרמזור אדום שיתחלף, “כשהתארסת, כשהתארסנו, ידעת שזה הולך להיות כל כך קשה?”

“תגיד,” הסתכלתי עליו מהצד כשחיכינו לרמזור אדום שיתחלף, “כשהתארסת, כשהתארסנו, ידעת שזה הולך להיות כל כך קשה?”

“לא,” הוא אמר בכנות, מתחיל לחצות את הכביש. “אבל גם לא ידעתי שהולך להיות כל כך טוב.”

*

ביום שאחרי הפגישה שלנו הרמתי טלפון לאבא לפני שיצאתי מהמשרד. אף פעם אי אפשר לדעת איזו מכרה תתיישב לידי באוטובוס. אבא לא ענה. התקשרתי לאמא.

“סגרתם שעה?” שאלתי אותה בשקט, מהר.

“שניה, דבורה. אני משחררת פה ספק. כן, תשאיר אותם פה, אני אכניס אותם לקירור בעצמי. כן, חתמתי על התעודת-משלוח. תודה רבה, שלום. כן, דבורה, מה שאלת?” היא חזרה אלי, כמעט מהר מדי.

“סגרתם שעה?” שאלתי שוב.

“עוד לא. זה מסובך. תבואי הביתה ונדבר.” היא דיברה מאד בשקט, אבל שמעתי אותה מאד טוב.

“מה? למה? מה קרה?” הכל היה כל כך ברור וכל כך מסוכם, אחרי תהליך כל כך מייגע. מה נולד עכשו?

“אני לא יכולה להסביר עכשו. תבואי הביתה ונדבר.”

“זה… בגלל שאני נמוכה מדי? הם התחרטו?” אבל מה הם נזכרו עכשו? כל האנשים שהורידו אותי בגלל הגובה– לפחות עשו את זה מראש.

“מה?” אמא היתה מופתעת באמת. “איזה שטויות את מדברת? תבואי ונדבר, זה הכל.”

עפתי מהמשרד, כמעט שוכחת לנעול את הדלת מאחורי. ‘תנשמי,’ פקדתי על עצמי שוב ושוב. ‘תנשמי. תנשמי. תנשמי.’ נשמתי. נשמתי. נשמתי. לא עזר. הפרפרים שעפו בבטן שלי בשבועיים האחרונים התחילו להשתולל בפראות, מבוהלים וחרדים.

‘זה שטויות. זה משהו קטן שיסתדר. היתה לקוחה בחנות. הם פשוט לא יכולים הערב וזה יהיה מחר. יהיה בסדר. תנשמי. תנשמי. תנשמי.’ לא נשמתי.

אתמול בערב, אחרי שתיים וחצי דקות של פגישה הוא הצביע על השעון הגדול בסלון שלנו. הסתבר שעברו שעתיים ורבע. הוא התכופף אלי ולחש: “בואי נשאיר את ההצגות עם השדכנית וכל זה להורים שלנו בשביל שיהיו מרוצים. אני לא רוצה שתהיי סתם בלחץ אז אני אומר לך עכשו: ניפגש בוורט.”

זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל נהייתי אדומה. הוא אסף את הכובע מהשולחן (אמא תתעלף אם היא תשמע שהוא הוריד אותו), יישר את החליפה (הסגורה! הזהירו אותו, הוא סיפר לי), וככה נפרדנו, הולכים לעשות את ההצגות עם השדכנית וכל זה.

זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל נהייתי אדומה. הוא אסף את הכובע מהשולחן (אמא תתעלף אם היא תשמע שהוא הוריד אותו), יישר את החליפה (הסגורה! הזהירו אותו, הוא סיפר לי), וככה נפרדנו, הולכים לעשות את ההצגות עם השדכנית וכל זה.

אין מצב שהוא התחרט!

החימום באוטובוס פעל, ואנשים הלכו ברחוב מכורבלים במעילים. מוזרים, הם לא מרגישים שחם נורא? דחפתי את משענת המושב שלפני, מנסה לזרז את האוטובוס. עד שתפסתי מה אני עושה והפסקתי.

הבית היה ריק, כמובן. זרקתי את התיק והמעיל על הספה ואז חזרתי, תליתי אותם בחדר וירדתי לחנות. עקפתי את המשלוח של הפרחים שעדיין עמד בכניסה, ושלא כדרכי בחנתי בעיון את הסוגים, אולי כאלה פרחים יהיו בזר שלי השבת? אמא עמדה שם, מעצבת פעמון עוגה מזכוכית ללקוחה. ייחלתי שהלקוחה תלך משם, תתאדה, תגלה שהיא שכחה את האשראי או לפחות תזדרז, אבל היא בחרה בנחת פרח, ועוד פרח, ושילובים שונים, ועוד כמה אבני חן. וצלופן. ושילוב כזה של גוונים בסרט, לא, אולי תחליפי לאפור וורוד? זה נראה לי יותר יוקרתי. בעצם תחזרי לבורדו והזהב. זה יותר מתאים. עד שהדלת של החנות נסגרה מאחוריה הספקתי להעלות עשן ולבחון את האופן שבו המנסרות החדשות יוצרות קשתות על הקיר. אמא תלתה אותן מול האור.

“מה קרה?” שאלתי כשכנף המעיל היקר יצא אחרי הלקוחה ודלת הזכוכית נסגרה בנקישה.

“עשיתי עוד כמה בירורים, וקבלתי מידע חדש שלא היה לי קודם. אני מצטערת, דבורה. אני יודעת שמאד רצית את השידוך הזה, אבל הוא לא יוכל לצאת לפועל.”

הפרפרים בבטן שלי קפאו. הפכו גלמים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן