ראויה – פרק ח’

"אני לא אשמע שום שידוך אחר," התזתי בייאוש. "אני רוצה להתארס אתו. את סתם לא רוצה אותו, מההתחלה, בגלל שהוא שלומפר." נמלטתי מהחנות. לא מסוגלת לראות את אמא זועמת. במונחים של המשפחה שלנו לא עברתי את הגבול, זה היה יותר בכיוון של מרי אזרחי.
ממוצע 4.4 | 15 מדרגים

“למה?” שאלתי, מסתובבת אל האגרטלים שעל הקיר.

“דברים מורכבים.” אמא סלסלה שאריות של סרט ורוד-אפור סביב האצבע.

“איזה סוג של דברים מורכבים? אני רוצה לדעת.” סיימתי לא-לראות את האגרטלים, עברתי לשעונים. כל אחד מהם יגיע מתישהו לכלה, או ליולדת. מישהי שהפרפרים בבטן שלה ראו דרור.

“לא כל דבר אני יכולה להסביר, ויש דברים שאת צעירה מכדי להבין. תסמכי עלי שאם החלטתי – זה מה שהיה נכון לעשות.”

הסתובבתי בחדות.

“אני בת עשרים ושתיים עוד מעט, אני רוצה להבין למה,” התעקשתי.

“נו, זה בדיוק מה שאמרתי. את צעירה. תסמכי עלי, דבורה. יש דברים שאני לא יכולה להסביר. אני מאוכזבת מרבקה, השידוך הזה לא מתחיל להתאים בכלל.”

“את לא יכולה לא להסביר לי את הסיבה ולבקש ממני לוותר עליו.” אמא חשבה שמדובר על השידוך, אני התכוונתי לשלוימי. מעולם לא דיברתי ככה. לא יודעת למה אמא לא עצרה אותי. גם אני לא עצרתי את עצמי. 

“אם הבגרות שלי מספיקה כדי להתארס עם מישהו, היא אמורה להספיק גם כדי לדעת למה אני לא יכולה לעשות את זה.” תפסתי את עצמי בבהלה. זה היה, ללא ספק, הדבר החצוף ביותר שאמרתי אי פעם.

“אם הבגרות שלי מספיקה כדי להתארס עם מישהו, היא אמורה להספיק גם כדי לדעת למה אני לא יכולה לעשות את זה.” תפסתי את עצמי בבהלה. זה היה, ללא ספק, הדבר החצוף ביותר שאמרתי אי פעם.

“קודם כל – את לא יכולה לדבר ככה לאמא שלך.” לרגע חטוף ראיתי את העדשות שלה בורקות בזעם. מיקדתי מבט בחולצה שלה. קרם עם פסים שחורים, דקים.

“ודבר שני, אני אגיד לך. לא כי התחצפת, אלא כי זה יגרום לך לרדת מזה בעצמך. אני אמ… גיליתי שההורים שלו הם… איך להגיד? לא ממש… אין שם בדיוק שלום בית. בלשון המעטה.” הלב שלי התכווץ פתאום, כיווץ שלא היה קשור לכל הפרפורים האחרים שעשה היום. מסכן שלוימי, איך הוא מתמודד עם דבר כזה? הסתובבתי לסטנד של הפרחים, מסתתרת.

“זה לא מפריע לי. אני רוצה אותו בכל זאת.” שני סחלבים, גרברות, ורדים ורודים, ורדים אדומים, ורדים לבנים, בגוניות, הורטנזיות. הרגשתי בגב איך אמא פוערת עיניים, אולי גם פה.

“רוצה אותו, לוותר עליו,” היא ציטטה אותי, לעג דקיק בקולה, משתדל להסתתר. “את מדברת כמו ילדה קטנה. איפה למדת להתבטא ככה?”

בלעתי רוק.

“את צעירה וחסרת ניסיון, את לא יכולה להבין מה המשמעות של דבר כזה, יכולות להיות לזה השלכות לכל החיים. תאמיני לי, אני לא מתכוונת לתת לך להשתדך עם – – -” היא השתתקה. אפילו הפרחים הפסיקו לנשום.

“זה לא אכפת לי.” עצרתי את עצמי מלרקוע ברגל בתוקף, אמא תגיד שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. זה לא היה פייר. לאמא היו דעות, נימוקים, מגוון של כלי נשק נגדי. לי היתה רק התעקשות ילדותית, ורגשות שאני לא יכולה להסביר, שאולי בכלל אסור לי להרגיש.

“את ילדה קטנה, ואין לך מושג על מה את מדברת. יגיע שידוך אחר, יותר נורמלי, יותר מסודר, עם רקע יותר חלק. והכל יהיה בסדר.” המספריים ביד של אמא חרקו. גבעה של נפלים מסולסלים נערמה על הדלפק, בין המהדק לקופה.

“אני לא אשמע שום שידוך אחר,” התזתי בייאוש. “אני רוצה להתארס אתו. את סתם לא רוצה אותו, מההתחלה, בגלל שהוא שלומפר.” נמלטתי מהחנות. לא מסוגלת לראות את אמא זועמת. במונחים של המשפחה שלנו לא עברתי את הגבול, זה היה יותר בכיוון של מרי אזרחי.

הסתגרתי בחדר שלי. מתעלמת מהקולות של הסירים על הגז, של אסתי ויענקי שחזרו לארוחת צהרים. עקבתי בדריכות אחרי הספרות בשעון שבפלאפון שלי. מחכה לרגע שאבא יצא להפסקת צהרים, חייבת להקדים כל טלפון אחר. אבא נבהל מהבכי שלי, הבטיח לוותר על ההפסקה שלו ולחזור הביתה מיד. בהיתי בתקרה מעל המיטה שלי, לא חושבת על כלום, מנסה לפחות, עד שאבא ואמא נכנסו לחדר שלי. שניהם. הם עמדו מעלי, גבוהים. התיישבתי בבת אחת. אבא משך לעצמו את הכסא שלי. אמא נשארה לעמוד.

אבא נבהל מהבכי שלי, הבטיח לוותר על ההפסקה שלו ולחזור הביתה מיד. בהיתי בתקרה מעל המיטה שלי, לא חושבת על כלום, מנסה לפחות, עד שאבא ואמא נכנסו לחדר שלי. שניהם. הם עמדו מעלי, גבוהים. התיישבתי בבת אחת. אבא משך לעצמו את הכסא שלי. אמא נשארה לעמוד.

“מה קרה, דבורה?” האצבע שלו שירטטה ריבועים על כיסוי המיטה.

שתקתי. לא יודעת מה קרה, יודעת רק מה אני רוצה שיקרה. אמא רמזה לאבא משהו.

“אני רואה שאת מאוכזבת, אבל א – – – אנחנו חושבים שזה לא רעיון טוב, השידוך הזה.”

“אני לא מבינה למה,” מלמלתי. לא היה לי כוח להתחיל את כל הוויכוח מחדש.

“אמרתי לך בדיוק למה.” אמא איבדה סבלנות. “אני לא מכניסה אותך למשפחה שיש שם דברים כאלה. לא מבינה למה אנחנו מתווכחים על זה בכלל.”

“הוא לא כזה.” הצטרפתי לחגיגת הכינויים הרומזים.

“איך את יודעת?” אמא כיווצה שפתיים בחשדנות.

“דיברנו על זה,” פלטתי בלי לחשוב. אבא ואמא נרתעו בתדהמה.

“דיברתם על זה? איך הוא מדבר על דברים כאלה? את ידעת על מה שקורה שם ולא אמרת לנו?” היו עוד שאלות בצרור שלה, אבל הפסקתי לשמוע. השקט שהשתרר החזיר אותי למציאות. אבא ואמא חיכו לתשובה.

“הוא לא סיפר לי שום דבר על ההורים שלו.” תוך כדי דיבור הבנתי שהוא באמת לא סיפר לי שום דבר, לא רק בהקשר של ‘זה’. “אבל ממה שדיברנו אני יכולה לדעת שהוא – – -“

לא היו מילים לתאר את מה שקורה בלב שלי. שתקתי.

“דמיוינעס.” היו רחמים בקול של אמא, אבל הבוז הקהה אותם. “אי אפשר לדעת כלום על בן אדם משיחה אחת. אני לא מוכנה לשידוך הזה, דבורה. זה סוף הדיון.”

“אני רוצה שתכנס לרבי. תשאל אותו.” שלפתי את הנשק האחרון שלי. זה באמת היה סוף הדיון.

“אני לא רואה את השאלה פה. תסביר בצורה ברורה על הרקע של המשפחה,” אמא דרשה.

“תגיד לו שאני רוצה. שהוא בחור טוב,” התחננתי.

אבא שלף את החליפה מהארון והשתחל לתוכה, לקח את המפתחות של האוטו ונעלם תוך כדי שיחה בהולת טון בטלפון. היה תור אצל הרבי, אבא התעכב. עמדתי שעתיים ליד החלון, משקיפה על החניה.

בערב שלוימי קיים את ההבטחה שלו. נפגשנו בוורט.

*

אני יודעת שלבבות אדומים זה דבר טפשי. אני יודעת.

אהבה נמצאת במהות, יש דרכים מעודנות יותר להביע אותה. יש בהם משהו זול, כמעט לא צנוע. אולי אפילו מעקר מהתוכן.

הקשבתי היטב בכל השיעורים, גם בסמינר וגם בבית, בעיקר בבית. אפילו הפנמתי והצלחתי לעשות השלכות, גם לדברים שלא אמרו לי במפורש, כי לא מדברים עליהם. לא בסמינר ולא בבית, בעיקר בבית. אמא בזה ללבבות אדומים, בחנות שלה לא היה אפילו פריט אחד מצויר בהם.

אבל באותו בוקר-של-תקופת-אירוסין קמתי, ובערה בי תשוקה לקנות משהו, פריט של נדוניה, אפילו רק ציפית של כרית. משהו עם לבבות אדומים. טפשיים וזולים וריקים ומעקרים מתוכן.

אמא היתה בחנות, השארתי פתק על השולחן ופלאפון שכוח לידו. לקחתי רב-קו בארנק, אוטובוס לתחנה מרכזית ואוטובוס למלחה.

הקניון המם אותי בהמון אורותיו הריקניים אבל שבה את לבי בשפע לבבות מנצנצים. עליתי וירדתי בין הקומות, עברתי בין החנויות. מחפשת, מתביישת, בודדה. להוטה למצוא לי לב. שיהיה לי ליום שאחרי.

הקניון המם אותי בהמון אורותיו הריקניים אבל שבה את לבי בשפע לבבות מנצנצים. עליתי וירדתי בין הקומות, עברתי בין החנויות. מחפשת, מתביישת, בודדה. להוטה למצוא לי לב. שיהיה לי ליום שאחרי.

מצעים. כרית נוי לספה. פיג’מה. שעון. מנורת לילה. מסגרת לתמונה. וילון. מחזיק מפתחות. גרביים מחממים. תחתית לספל. משטח לעכבר. בקבוק שתיה. מחברת בכריכה קשה. אוזניות.

הלב שלי, לא יודעת באיזה צבע הוא, המשיך לחפש. שכחתי שאני מתביישת, שכחתי שאני בודדה. שכחתי שאני חריגה בנוף. רק גמעתי בלהט חלונות ראוה, מדפי תצוגה, קולבים. נבלעת בהמון, מסתתרת בו. הולכת אחרי הלב.

ב”פוקס הום” מצאתי. הם עמדו שם על המדף. שני ספלים לבנים, לב אדום על כל אחד מהם, משתלבים יחד, אות לאות, בליטה ושקע, ליחידה אחת שלמה. עמדתי מולם, הצלעות שלי פעמו, וידעתי שמצאתי. נבוכה הורדתי אותם מהמדף, מצרפת שני מחזיקי סירים ושתי מגבות. שלא יבלטו. נצמדת למדפים בדרך לקופה.

הקופאית לא היתה נבוכה בכלל. “יואו, הספלים האלה מהממים. לארוז לך למתנה?” אישרתי לה, מסתכלת לצדדים, עוקבת אחר כל צל פאה או חצאית. דרוכה. המוכרת התחמשה בצלופן ובסרטים אדומים מודפסים. עצרתי אותה. “אה… יש לך אולי עטיפה אטומה? לא צלופן.” “אטומה?” היא הפריחה תמיהה לחלל. התחננתי בפניה שתלמד ממני, שתלחש. שתסתיר. 

היא כנראה היתה פחות טיפשה ממה שנראה במבט ראשון. “אל תדאגי, מותק, אני עוטפת לך את זה מושלם. גם מהמם וגם לא יראו מבחוץ.” היא קרצה לי, הידיים שלה יוצרות בזריזות שכבת צלופן מרשימה, קשורה בסרט. מעליה שכבת נייר, כפולה. מודבקת בסלוטייפ. “פתק החלפה אני שמה לך פה, בין השכבות.” שילמתי במזומן ויצאתי עם שקית, לב פועם בתחתיתה, מעליו מגבת שמנסה להסתיר ומחזיקי סירים משובצים, ואם להודות בכנות – די מכוערים.

כל הדרך החבאתי את השקית מתחת לכסא, פתחתי את דלת הבית בשקט והתגנבתי לחדר. הטמנתי את השקית בארון שלי, מאחורי החולצות. כשיצאתי לסלון ראיתי שאמא מגהצת, רצתי לחדר להעביר את השקית, שלא תראה אותה כשתחלק כביסה. העליתי אותה לארון העליון, בין מחברות ומזכרות ישנות, אבל השקית בלטה. אם אמא רק תפתח את הארון – היא מיד תשים לב אליה. אחרי שתיזזתי את הספלים בין ארבעה מקומות מחבוא שונים – שמתי אותם בתיק שלי. מחר אחביא אותם בארון במשרד, שם אף אחד לא יראה אותם.

לרגע אחד דמיינתי אותנו. יושבים ליד שולחן עם מפה, כוסות משתלבות בינינו. הפסקתי מיד לדמיין, האויר בחדר נגמר.

לרגע אחד דמיינתי אותנו. יושבים ליד שולחן עם מפה, כוסות משתלבות בינינו. הפסקתי מיד לדמיין, האויר בחדר נגמר. כשניסיתי לתלות את התיק במקום – גיליתי שהידיים שלי רועדות, וגם הרגליים. הלב שלי, זה האמיתי, הלם בצלעות. 

עכשו הבנתי את המשמעות המילולית של למות מפחד.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. וואו איזה פרק.
    לא יודעת מה לצטט קודם.

    הולכת אחרי הלב

    היו רחמים בקול של אמא, אבל הבוז הקהה אותם

    לא עברתי את הגבול, זה היה יותר בכיוון של מרי אזרחי.

    גאוני ונדיר ויפהפה וצריך כזה כל יום.

  2. איזו כתיבה מדהימה, ואיזו סצנה נוגעת ללב.
    דבר פשוט כל כך, של קניית ספלים, ואיזו תסבוכת.
    מעביר בלי מילים מפורשות את המורכבות והמצוקה במערכת היחסים, והעצמאות הכי בסיסית שחסרה לה.
    כתוב באומנות.

  3. שרי יקרה
    קראתי את הפרק שוב ושוב. נוגע ללב כמו הסיפור כולו, אינטלגנטי, רגיש ומכבד כל כך. הלוואי שהיית מפרסמת פרק כל יום!
    מעורר הזדהות עמוקה
    תמשיכי לכתוב בכשרון כה רב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן