ראויה – פרק ט’

נכנסנו שוב לחישובים, הדף בינינו התמלא בהמון מספרים – בעט כחול ובעט שחור, אבל לא משנה באיזה צבע כתבנו אותם, ובאיזה סדר פעולות חשבון בחרנו להשתמש – המסקנה היתה שאין לנו איך לממן את הטיפול, וגם לא דרך לגייס את הסכום הנדרש. נשמתי לרווחה.
ממוצע 4.6 | 12 מדרגים

הדלת של הבית נפתחה. ונסגרה. ושקט.

הסתובבתי אחורה, מבולבלת. הוא עמד שם.

“אה, אז כן הגעת. נבהלתי. לא הבנתי למה הדלת נפתחת סתם.”

הוא המשיך לשתוק.

“שלוימי? הכל בסדר?” 

“סליחה שאני שואל, אבל מה את עושה?”

“מה? אה. אני מנקה את הבית.”

“זה נראה די מחוץ לבית, מה שאת מנקה.” הוא נופף בידו לכיוון הסורגים שעדין טפטפו מים, ועל הסמרטוט ביד שלי.

“אבל הם היו כבר נורא מלוכלכים,” התנצלתי, קופצת מהכסא לרצפה, מניחה את הסמרטוט.

“מבטיח לך שלא אכפת להם להיות מלוכלכים. ולי אכפת שאת גומרת ככה את הכוחות שלך. על שטויות.”

גלגלתי את העיניים. דקלמנו את הוויכוח הזה כל כך הרבה פעמים, ליד כל מיני נקודות בבית. מעל הארונות במטבח, במסנני הברזים באמבטיה, בין חרכי התריסים, בתוך ארון החשמל. כבר התחלתי להשתעמם.

“זה לא שטויות,” דקלמתי במחאה. מניחה את הסמרטוט בכביסה, שוטפת ידיים, מוציאה את הפשטידה מהמקרר.

“טוב, די. אני לא רוצה לריב על זה הערב,” הוא הפטיר, פושט את החליפה, מניח אותה על הכסא.

“אז על מה אתה רוצה לריב?” צחקתי, מסדרת את החליפה על קולב, תולה בארון. הוא היה רציני מאד. כבר יותר משבועיים שהקול שלו לא היה בגוון הרציני הזה. קיוויתי שהוא התיאש.

“אז על מה אתה רוצה לריב?” צחקתי, מסדרת את החליפה על קולב, תולה בארון. הוא היה רציני מאד. כבר יותר משבועיים שהקול שלו לא היה בגוון הרציני הזה. קיוויתי שהוא התיאש.

“אנחנו צריכים לעשות דיון תקציבי.”

*

“אני יכול להפסיק כולל ערב, ולהתחיל ללמוד פרטי עם איזה בחור או ילד.” שלוימי קשקש מספרים על דף. התבנית הריקה הקשיבה לנו מקצה השולחן, לפחות פשטידה אני יודעת לעשות.

“אני לא רוצה שתפסיד שעות לימוד בשביל הדבר הזה.” לחצתי על המתג של הקומקום, שולפת שני ספלים מהארון.

“אולי די, דבור?” הוא שמט כתפיים בייאוש.

“תקשיב, שלוימי, לא זה מה שיפתור את הבעיה התקציבית שלנו. אתה יודע באיזה מחירים מדובר?” כעסתי עליו, אז מה אם לא מגיע לו?

“איזה?”

“פגישה אחת אצל… פגישה אחת עולה בערך 350 שקל. ואנחנו מדברים על שתי פגישות בשבוע כי הרופא אמר שצריך – – – גם ביחד וגם אני לבד. זה 700 שקל בשבוע, 2800 שקל בחודש, ולפעמים יותר, כי יש ימים שיוצאים חמישה שבועות בחודש.” יריתי עליו את המספרים בשצף.

הוא שתק. לא היה צריך להיות גאון במתמטיקה כדי להבין שההפרש בין זה לבין המשכורת שלי לא יאפשר לנו לאכול ולשלם ארנונה וחצי שכירות.

“אני יכולה לחפש עבודה לאחרי הצהרים, או לחפש עבודה טובה יותר לבוקר.” שיערתי שהוא לא יסכים.

“אני לא מוכן שתעבדי כל כך הרבה שעות.” צדקתי.

“אני יכולה לנסות להוריד שעה מהעבודה. לסיים בשלש. ואז אוכל לעבוד בערב כמה פעמים בשבוע.”

“זה להעביר כסף מכיס לכיס.” הוא העביר קוים נחרצים על הדף. כחולים. “וחוץ מזה זה עדיין יותר מדי שעות.”

נכנסנו שוב לחישובים, הדף בינינו התמלא בהמון מספרים – בעט כחול ובעט שחור, אבל לא משנה באיזה צבע כתבנו אותם, ובאיזה סדר פעולות חשבון בחרנו להשתמש – המסקנה היתה שאין לנו איך לממן את הטיפול, וגם לא דרך לגייס את הסכום הנדרש. נשמתי לרווחה.

“אולי ניקח הלוואה?” 

“אין מצב. לא קורה.”

“אם זה היה טיפול רפואי היית מוכנה לקחת הלוואה, את לא מבינה שזה אותו דבר?”

“אין מצב. אני אומרת לך – זה יותר גרוע מלקחת כסף מאמא שלי.”

הוא לא הציע שנבקש כסף מאמא שלי, תודה לקל.

“אז אם אני אעבוד בערב, ואת תעבדי, נניח, יומיים בשבוע אחרי הצהרים,” הוא שוב שפך מספרים על הדף. כדורי נייר מקומטים התגלגלו בינינו, נפלים של רעיונות. 

“אני לא מוכנה שתעבוד בערב. וזה לא מספיק, אלא אם אני אמצא עבודה שמשלמים בה שישים שקל לשעה.”

“טוב, אין עבודה כזאת.” למזלי הרב.

שלוימי קם בכעס מהשולחן ופנה לנעול נעליים. עט פיילוט אחד התגלגל לרצפה, פתוח. חבל, ייהרס לו השפיץ.

“למה אתה כועס?” המילים שלי יצאו חנוקות, עמומות. התכופפתי להרים את העט.

“כי נמאס לי. אני מרגיש שרק לי אכפת ממה שקורה כאן, את לא מנסה באמת למצוא פתרונות. כאילו זה בעיה רק שלי. וזה לא.” הוא לא צעק. 

“כי נמאס לי. אני מרגיש שרק לי אכפת ממה שקורה כאן, את לא מנסה באמת למצוא פתרונות. כאילו זה בעיה רק שלי. וזה לא.” הוא לא צעק. 

“אתה רוצה להגיד שזה הבעיה שלי, ולא שלך.”

“זה לא מה שאני רוצה להגיד, אל תכניסי לי מילים לפה. אם אני ארצה להגיד לך משהו – אני אצליח לנסח אותו בעצמי.” הוא חיפש את החליפה סביבו, הצבעתי לכיוון הארון בדממה.

“אמרתי לך כבר אלף פעמים, לא צריך להכניס את החליפה לארון בין הכולל ל’מעריב’. חבל על הטרחה בשביל חצי שעה.”

“בשבילי זה לא טרחה. גם בחצי שעה הזו אני רוצה שהבית יהיה מסודר,” רשפתי. הוא הוריד את הכובע מהמתלה באנחה.

עכשו, לפי המסורת, הוא היה אמור להגיד “זה לא בית, זה קוביה הונגרית”. הוא לא אמר. הדלת נטרקה קלות מאחוריו, מעמעמת את מה שדמיינתי כברכת השלום הלוחשת שלו.

*

חשבתי שהוא יחזור רגוע, יהיה שוב האיש השמח שמוכן לעשות הכל בשביל לא לריב. טעיתי. המשכנו להתווכח במעגלים לאורך כל הערב, אל תוך הלילה. באיזשהו שלב שמתי לב שאני מדברת לעצמי. שלוימי נרדם לי בפרצוף, ישן בנחת כאילו הוא כבר ניצח. כאילו אין מחר. העיניים שלי התעקשו להשאר פקוחות והמשכתי להתווכח עם הקול שלו שבראש שלי. זה היה קל כי ככה יכולתי להחליט מה הוא יגיד, זה היה קשה כי לרגעים חששתי שהוא צודק. כבר לא הצלחתי לזכור מה הטיעונים שלי ומה העמדות שלו, ועל מה אנחנו מתווכחים בכלל. רוח חבטה בעצים שמול החלון שלנו, יוצרת על הקיר מופע תעתועים של צלליות. היה לי קר.

כנראה נרדמתי בסוף, כי התעוררתי. הספרות האדומות בשעון המעורר אמרו שהשעה כבר תשע, הוו הריק בכניסה לבית אמר ששלוימי יצא לשחרית. הלב שלי אמר שטוב שהוא לא בבית, כי אין לי כוח להתמודד אתו. הבטן שלי אמרה שאני רעבה, די הגיוני בהתחשב בעובדה שאתמול אכלתי את הלב לארוחת ערב. לא משביע, מסתבר.

המקרר היה ריק, הנורה בזבזה אור על קרטון חלב, קופסה של מלפפונים חמוצים וזוג גזרים קשישים. מעולם לא התחלתי להכין שבת מאוחר כל כך, ואין לי מצרכים, אפילו לא קילו קמח להעמיד בצק. לא עשינו קניות. המחשבה על הקניות החזירה אותי למחשבה על הכסף שזרקה אותי ישר לתוך הוויכוח שלא סיימנו אתמול בלילה.

“דבור,” שלוימי אמר פתאום, במציאות. לא בוויכוח שבתוך הראש שלי. הלב שלי דהר, אבל הגב התקשה פתאום. “נבהלתי, מתי נכנסת?”. “סליחה,” הוא אמר, מניח את התיק הרקום על השולחן, עמודי כסף מסוגננים, וסלסולי עיטורים ממסגרים את הש’ והל’. ביד הוא החזיק שקית ניילון שקופה, דקיקה, לא הצלחתי לזהות מה יש בתוכה. “תקשיבי דבור,” הוא אמר לי, המילים שלו נוגעות בי בזהירות, כאילו מפחדות שאתפרץ, או שאשבר, “הבאתי לנו ארוחת בוקר. בואי נפסיק לדבר על הכל עד אחרי שבת. לא יוצא שום דבר טוב מהוויכוח שלנו, ואני לא רוצה שנריב.”

הוא הושיט לי את נסיון הפיוס שלו. עגול, עטוף בניר שעווה לבן. קבלתי אותו. זמנית.

“אתה יוצא לעשות קניות לשבת, או שאתה מעדיף שאני אלך?” שאלתי אותו כשישבנו ליד השולחן, קצת יותר רחוקים מתמיד. הריב התיישב ביננו, שותק ומסרב לעזוב.

“שבת?” הוא הסתכל עלי בפליאה, “אנחנו אצל ההורים שלך, רבקי ויהושע מגיעים, והבטחת לה שתבואי גם, לפני כמה שבועות כבר הבטחת לה.”

“שבת?” הוא הסתכל עלי בפליאה, “אנחנו אצל ההורים שלך, רבקי ויהושע מגיעים, והבטחת לה שתבואי גם, לפני כמה שבועות כבר הבטחת לה.”

“לא יכול להיות. זה בשבת הבאה. לא הייתי מסכימה ללכת לשם בשבת שעברה אם זה היה השבת. שתי שבתות ברצף זה – – -” שלוימי לא זכה לשמוע מה הן שתי שבתות ברצף כי המשבצת ביומן שלי הוכיחה לי, בעט פיילוט דק ובכתב קטן, שהשבת אני אצל אמא עם רבקי. הבטחתי.

“מה נעשה?” גל של בהלה עלה בי, מהבטן אל הגרון. עוד שבת של מבטים, עוד שבת של אמירות ושתיקות. עוד שבת להתכווץ’ בה, כאילו שאני לא קטנה מספיק גם ככה. אדוה קטנה של הקלה באה אחרי הגל, מה הייתי עושה פה שבת שלמה, הוא אני והריב?

“את רוצה להגיד לה שאנחנו לא מגיעים בסוף?” שלוימי ניסה לעזור, הבהלה שלי הסתירה לו את ההקלה. נס.

“נראה לך? היא תהרוג אותי. הבטחתי לה. אין מצב שהיא שם לבד בשבת.” ‘רק מהמבטים של אמא על האוכל שלי אני עולה שני קילו מרוב עצבים. בבקשה תבואי,’ היא אמרה לי כשהתקשרה לגייס אותי כמגן אנושי.

“אז מה תעשי?”

“ניסע, אין לי באמת מה לעשות.”

“את רוצה שאני אדבר עם יהושע?” הרצון הטוב שלו אפף אותי, עטף אותי, חנק אותי. הבית היה נראה לי פתאום קטן, צר, צפוף מדי בשביל שנינו. רציתי לברוח.

“לא, עזוב, נלך לשם לשבת ויהיה בסדר.” קמתי מהשולחן, משאירה עליו חצי בייגל בגבינת שמנת-בצל, קרעים של חסה ושתי רצועות פלפל. נסיון פיוס שכשל.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן