מעוצבת לשבר

אני רוצה להיות כמו רוחמי ושני ומירי ורחלי ושושי וגילי. אתה הרי כול יכול אז מה אכפת לך. וכל אימת שבכתה על הדבר התמלאה ייסורי חרטה והמצפון היה מצווח בה עד שהוסיפה לחישה מתנצלת. סליחה אמא שאני בועטת בירושתך. סליחה השם שאני כל כך שטחית. אם תגביה אותי פיזית, אני מבטיחה לגבוה רוחנית.

להיות דומה לאמא שלך אין בדבר כל רע. הבעיה מתחילה כשכל השכל והיופי התנחלו בצד של אבא שלך. אמא שלה היתה אומרת, אם אתם רוצים לדעת איזו ילדה הייתי תסתכלו על דבי. והיא לא הבינה, התרפקה באווילותה על הבלעדיות. הרגישה חשובה. נדירה. לא אמדה את מידותיה, לא הסיקה מקומתה, לא הקישה לאו מכלל הן. תשעה ילדים מתוכם שבע בנות. כולם דומים לאבא ורק ילדה אחת דומה לאמא. 

דבי. גם כן שם. 

גם אותו חיבבה בטיפשותה עד שגילתה אכזריותה של קונוטציה מהי. דבי הדובה. מי קורא לילדה עגולה עם נטייה להשמנה דבי? לא ששאלה אי פעם. כלומר, בתוכה שאלה. בחוץ שתקה. עוד החמצה. בצד של אבא שלה הובילה הרטוריקה את סט הכישורים וכיכבה במקום הראשון. ורק היא, עד שהיתה מארגנת את המילים בסדר הנכון כבר לא היה להן קהל. 

ומילא הבנים. שיהיו גאונים ככל שיהיו, מה לה ולהם. השקיעו גאונותם באוהלה של תורה וכוכבם הדורך לא דרך עליה מתוקף היותם ספונים בישיבה מבוקר עד בוקר. אבל האחיות. האחיות זה עניין אחר. האחיות לא היו  אלא שיירה יפהפייה ומשובבת. מסובבת ראשים במובן החיובי של המילה. אולי קשה להבין מציאות כזו, אבל ככה זה היה. אנשים היו מסתכלים ואומרים, הבנות של וייצמן. אין דברים כאלה. איזו אצילות. איזה חן. בלי עין הרע. ממש חכמת אדם תאיר פניו. 

והחכמה היתה עוד סיפור. אולי הסיפור בהא הידיעה. זה לא שאמא שלה וכל הצד של סבתא שטרן היו טיפשים. הם היו בסדר גמור. חכמים במידה הנצרכת ותבוניים באופן מספק בהחלט. אבל הפקחות המשוננת והגאונות המפכה של הוויצמנים האפילו על כל חלקת מוח שנפלה בחלקה ואם לנסות ולסכם זאת במשפט אחד, אפשר לומר ללא כל ספק כי היא, דבי וייצמן, נפלה בצד הלא נכון של המשוואה.

ומילא היתה נהנית מהיותה בת זקונים אבל גם בזה לא שפר גורלה. חמש שנים החזיקה בתואר עד שבאה אחותה בהירת המבט וחמסה את מעמדה. הקטנה, שירשה את הצד הנכון, גבהה ממנה בכל פרמטר ולה לא היה למי להוליך את כאבה אלא אל האומן שעשה אותה. כמה דמעות שפכה לפניו. בבקשה השם, תגביה אותי, תבהיר אותה, תרזה אותי. תשכיל אותי. אני רוצה להיות כמו רוחמי ושני ומירי ורחלי ושושי וגילי. אתה הרי כול יכול אז מה אכפת לך. וכל אימת שבכתה על הדבר התמלאה ייסורי חרטה והמצפון היה מצווח בה עד שהוסיפה לחישה מתנצלת. סליחה אמא שאני בועטת בירושתך. סליחה השם שאני כל כך שטחית. אם תגביה אותי פיזית, אני מבטיחה לגבוה רוחנית. 

הקטנה, שירשה את הצד הנכון, גבהה ממנה בכל פרמטר ולה לא היה למי להוליך את כאבה אלא אל האומן שעשה אותה. כמה דמעות שפכה לפניו. בבקשה השם, תגביה אותי, תבהיר אותה, תרזה אותי. תשכיל אותי.

אבל בעל הדילים כולם לא לקח את הדיל שלה ולא נענה. והיא לא גבהה ולא רזתה והתכערה עוד. ואז עוד. כך לפחות דיווחה לה המראה בה התבוננה מאחורי דלתות נעולות. וביום ההוא, כשעלתה לכיתה טית ונשאלה האם היא קשורה לוייצמן מהרכס והמורה ניסתה להבין אם היא בת דודה ראשונה או שנייה וסירבה להאמין, אז נשבר בה משהו. ולא שלא היתה מורגלת בדבר. בכל שנה חזר הטקס על עצמו. את אחות של וייצמן? באמת? וואו. מעניין. לא הייתי מאמינה. וכל זמן שהיתה פעוטת מוח דימתה למצוא התפעלות בעיניים המתעגלות, זקפה קומתה בגאווה ואמרה, כן. אני וייצמן. לא השכילה להבין כי לא התפעלות יש שם כי אם פליאה. אבל באותה השנה נכנסה לתיכון. ומעליה נצנצו, בכל אחד ואחד מהשנתונים, ארבע אחיות בורקות ומבריקות. ואותה המורה אמרה מה שאמרה ובתוכה נשבר אותו הדבר שעד לאותו הרגע היה חרוץ וסדוק ומעוצב לשבר.

כמו השעונים שעושים היום. פעם שמעה את אחת האחיות אומרת שהכול מתוכנן ומעוצב לשבר. מה שנקרא בתעשייה ‘דיזיינד טו ברייק’. טלפונים ניידים. כלים. תיקים. נעליים. שלוש שנים גג והדבר מתקלקל או נשבר או יוצא מכלל אופנה ואין לך ברירה אלא לרכוש אחד חדש. אז גם היא ככה. מעוצבת באופן מרושל ובלתי עמיד. מועמדת לסדק. כל מה שחסר זו רק מכה קטנה על גב הגמל הלא זקוף דיו שלה. ואז באה אותה המורה והתפלאה קצת מעבר למנת הפליאה שהיא תוכננה לספוג וקראק, קרסה הזגוגית הדקה ומחוגיה עמדו מלכת.

ומרגע שקרה, שגשג הדבר בתוכה והלך והתרחב ובלע כל מעלה או מידה ראויה בה התברכה והיא לא ראתה עוד דבר זולת אותו פער פעור וכעור.

המראה היתה אויב. עורה הכהה אבל באופן לא מושלם. גופה המלא במקומות הלא נכונים. תווי פניה הבוגדניים. הרחבים. הסתמיים. אחזה באפה ועמלה ליישרו, פערה את עיניה, מתחה את שפתיה, אולי ישנו צורתן. אם נעלי העור שצרו מלהכיל את כף רגלה התרחבו על ידי מתיחה עקשנית, אולי גם עורה ייענה באותו האופן. כי מה בין עור נעליים לעור הפנים? שניהם הלא עשויים עור. לדאבונה, איך שהיתה מרפה משפתיה היו חוזרות חיש קל לעיגולן נטול החן וחסר הגן.

חשוב לציין כי לא התרשלה בלימודיה ואף קצרה ציונים לא רעים כלל. גם חברות לא חסרו. אם אין שכל תאכלו עוגות, עיוותה מי שעיוותה. חדרה הצבעוני המה פרצופים עגולים וחייכנים. אם לא שנינות הלשון תהיה זו לכל הפחות בדיחות הדעת. אבל בתוכה בזה לעצמה. דבי הדובה הכעורה והטיפשה. תראי אותך. כל הנשורת האנושית נמשכת אליך כמו זבובים לצפרדע השכונתית.

משמלאו לה שש עשרה שנה התנערה מן המירמור ומן הקורבנות ולקחה את עצמה בידיים. יותר נכון ברגליים. יצאה לריצות ארוכות. התנזרה מכל מה שריח קלוריות נודף ממנו. הלכה לשיעורים פרטיים וקצרה מאיות בכל המבחנים כולם. פיטרה את כל החברות העגלגלות והקיפה עצמה באליטה יפה וחכמה.

משמלאו לה שש עשרה שנה התנערה מן המירמור ומן הקורבנות ולקחה את עצמה בידיים. יותר נכון ברגליים. יצאה לריצות ארוכות. התנזרה מכל מה שריח קלוריות נודף ממנו. הלכה לשיעורים פרטיים וקצרה מאיות בכל המבחנים כולם. פיטרה את כל החברות העגלגלות והקיפה עצמה באליטה יפה וחכמה. עשתה הכול כדי להצדיק את שם המשפחה שלה. אמרה, אני עושה מה שבידיים שלי, אולי גובה אין לי אבל נעלי עקב יש ויש. תמו ימי העצב. כלו לילות הדמע. גם אני וייצמן וכמו שאמרה פעם אחת האחיות, בסוגיית טבע או טיבוע הדעות חלוקות מאד. והיא, מוקפת אינטלקט ובלונד, יש לה יופי של סביבה להיטבע בה. ואולי אולי, קלוש אך יתכן, חמק איזה שבריר די-אנ-איי מהצד הנכון והוא שטבע בה את הנחישות הזו שפילסה בה תעצומות.

ואז אמא שלה נפטרה.

ככה ביום אחד, כמו בסיפורים. הלכה לישון ולא קמה. כל השכונה נדהמה וכל הסמינר התאבל וכל המשפחה ביכתה מרה והיא הפכה להיות אנדרטה חיה לאימה המתה. 

אבא שלה הגבוה והרזה עם עיני התכלת הבוערות והזיכרון הפנומנלי היה מתקשה להסתכל לה בעיניים, כי הן, בעכירותן, הזכירו את אשתו ההולכת. סבתא שלה לא הצליחה לכבוש את דמעותיה וגם לא ניסתה. היתה מחבקת אותה חזק חזק, ואם לא שדבי הרגישה שהחיבוק כלל לא מכוון אליה יתכן שהיתה נהנית ממנו. כל מי שבא במחיצתה היה מביט בה ואומר, תראו מה זה. שתי טיפות מים. להבדיל בין מים למים. עד מאה ועשרים. וואו, איך דבי דומה לאמא זיכרונה לברכה.

שם קרסה. אבל קריסה קולנית כזו. מהסוג ששומעים למרחוק. כמו שולחן עץ בקוע שהניחו עליו יותר מידי קערות עמוסות ונשענו עליו יותר מידי מרפקים בו זמנית. טראח. התרסקה אל קרקעית הקיום ושבריה התפזרו לאורכה ולרוחבה. ואף אחד לא שם לב. כי הגוף שלה, הקליפה החיצונית הנמוכה והמלאה והדהויה המשיכה להתקיים בדיוק כפי שהיתה קודם. נמוכה ומלאה ודהויה. רק בתוכה התערבבו האברים בין שני צידי המשוואה. הסתחררו והתערבלו ונטרקו זה בזה ואחרי שנחו מזעפם התיישבו שוב בתוכה אבל בסדר אחר.

זו הדרך היחידה להסביר את הצעדים הבאים שלה.

את הנשירה מבית הספר ואת ההליכה לעבודה, לא משנה איזו עבודה, העיקר שתכניס לה שכר גבוה ומהיר. ואת החיסכון האדוק. כלום לא רכשה לעצמה. מאומה. אגרה כל שקל והטמינה הרחק מהישג ידה שלה עצמה. ואבא שלה החכם והחשוב לא אמר דבר, רק הסתכל עליה במבט הזה המתאבל ולא היתה לה דרך לדעת על מה או על מי הוא מתאבל. האחיות שהיו עסוקות בגידול משפחות יפות ונכונות היו מזמינות אותה מעת לעת לשבת או לארוחה והיא היתה מתחמקת, עייפה ממשוואות. עצובה מהחמצות. ורק אחותה הקטנה, זו שגבהה ממנה בכל פרמטר, היתה קובלת, בגללך ילך לי השידוך. בגלל השטויות שלך. למה שלא תלכי לסמינר כמו כל ילדה נורמלית. מה דחוף לך לצאת לעבוד? מה חסר לך?

ורק אחותה הקטנה, זו שגבהה ממנה בכל פרמטר, היתה קובלת, בגללך ילך לי השידוך. בגלל השטויות שלך. למה שלא תלכי לסמינר כמו כל ילדה נורמלית. מה דחוף לך לצאת לעבוד? מה חסר לך?

והיא היתה שותקת כי כזכור רטוריקה לא היתה אחת מן החוזקות שלה, ורק חשבה לעצמה, תשמחי לך שאת ככה יפה וגבוהה וחכמה ושלא חסר לך כלום. שום שידוך לא ילך לשום מקום. המוניטין של וייצמן לא יקרוס בגלל ברווזונת אחת בורה וכעורה.

ואז הגיע היום שהיה לה כבר מספיק כסף והיא נסעה לבית הקברות והשתטחה – ממש פיזית. לא מטאפורית – על קבר אימה ובקשה מחילה כמו בכל אותן הפעמים בהן התפללה להשם שיהפוך את חברבורותיה ובכתה ארוכות תחת השמש הקופחת ואחר כך הלכה משם ולקחה את הכסף מאותו המקום בו נטמן ונסעה לבדה לאותה המרפאה שאודותיה שמעה לפני שלוש שנים ושקבעה אליה תור לפני שלושה שבועות וכשהתייצבה בשעריה כיבתה את הטלפון הנייד ואת כל הזעקות שנזעקו במוחה ונכנסה.

וכשיצאה כבר לא היתה אותה דבי הדובה עם הפנים הסתמיות והגיזרה הלא מחמיאה. חמישה ימים תמימים החלימה בבית מלון. סיפרה שלקחה חופש ונתנה לתפרים לנשור ולעצמה להתיידד עם בבואתה. הרופאה הזהירה אותה שחלק מההתערבויות – ככה היא קראה לזה, התערבויות – יש להן תאריך תפוגה. שהיא תצטרך לתחזק ולשמר ולשחזר או שתחזור לקדמותה. בעיקר בנוגע לעצמות הלחיים ולהיקף המותניים ולעוד כמה עניינים שאין סיבה להעמיק בהם. שורה תחתונה, למעט גובה שעוד לא הומצא איך להעניקו באופן פלסטי או קוסמטי, קנתה לעצמה מראה משובב או מצודד או איך שלא קוראים ללוק הזה שלא זכתה בו מן ההפקר הגנטי.

היא לא התיימרה להיעשות דומה לאותו הצד המוחמץ. כלל וכלל לא. רק בקשה להרגיש קצת יותר טוב עם עצמה. זה הכול. וחשבה, אם למישהו יהיה משהו להגיד, שיגיד. ואם תחוש רדופה או נזופה מעבר לסף הקיבולת שלה, תמיד תוכל לקחת את הרגליים ולהרחיק למקום אחר. יש מספיק מקום בארץ הזו. עפולה למשל. או באר שבע. מעולם לא בקרה בהן אבל היא מוכנה לבדוק. 

ולא שהיתה אטומה או חסרת רגישות. להיפך. אותו הצד השגוי במשוואה טמן בחובו, מעבר לאותן תכונות לא נעלות, גם רגישות יתר. מפעם לפעם תהתה האם אותה התכונה התנחלה בה מתוקף אותה תורשה או שמא נבטה בתוכה בעקבותיה. כך או כך, לילות רבים התחבטה בשאלת השפעת מעשיה על בני ביתה. בעיקר על אביה וסבתה שראו בה מצבה מהלכת או מזכרת נושמת, תלוי את מי שואלים. הגעגוע לאימה המתה הורעף עליה בכל דרך אפשרית והעצים את תחושת החידלון והריקנות.

בדרך הביתה השפילה מבטה כדרך הפעוטות בשלב הקדם אופרציונלי. אם אני לא רואה אף אחד, אף אחד גם לא רואה אותי. אחר כך חלפה על פניה שכנה לשעבר והיא ראתה איך מצחה מתקמט כדרך המנסים להיזכר את מי הם רואים ומאיפה הוא מוכר להם. החליטה לחסוך לעצמה שידורים חוזרים של התעלפויות ותדהמות ושיחות נפש שחוקות של אחיות יפות שנואמות על יופי פנימי והיא שמגחכת ואומרת, בטח. במיוחד הטחול שלי. שלימות. ואז כעס על ליצנות אחת שדוחה ואחר כך שבוע שלא מדברים. עדיף פיצוץ אחד כללי משבעה שמונה בזה אחר זה. התקשרה ובקשה לכנס את כל בני המשפחה. בואו לאבא, אני רוצה לספר לכם משהו. 

החליטה לחסוך לעצמה שידורים חוזרים של התעלפויות ותדהמות ושיחות נפש שחוקות של אחיות יפות שנואמות על יופי פנימי והיא שמגחכת ואומרת, בטח. במיוחד הטחול שלי. שלימות.

אף אחד מבני המשפחה לא זכר אירוע דומה. בוודאי לא אחד כזה שדבי במרכזו. ממתי מכנסים משפחה סתם ככה באמצע החיים? תהו אם היא מתארסת ומי המאושר והיא אמרה, לא לא. השתגעתם? הייתי מספרת לכם. והם לא היו כל כך בטוחים מי השתגע ומאיזה כיוון עלול לנחות השיגעון. וכשהגיעה לבית אביה שהיה פעם בית הוריה ונכנסה לסלון ההומה צנחו הלסתות והשתררה דממה עמוקה וארוכה ואיש לא צייץ והנפשות הזדעזעו ורק אבא שלה זרח מקצה הסלון ועד קצהו וסבתא שלה התנפלה עליה בחיבוק הרגיל שלא היה בעוצמה הרגילה אלא בכפל כפליים של ריסוק איברים והיא זעקה מכאב כי אמנם החלימה אך לא כליל והיו פה ושם רגישויות של פוסט התערבויות, והאחים הסיטו מבטם והאחיות העמיקו בהם ושאלו זו לזו מה קורה פה. וסבתא אמרה לאבא שלה נו לך תביא. תראה להם. ואבא שלה שאל, את בטוחה סבתא? והסבתא אמרה שכן והוא הלך לחדרו וחזר עם אלבום ישן שאיש לא הכיר וקרא לדבי לבוא ולשבת לידו וכל האחיות הצטופפו מאחוריו לראות מה זה ועל מה זה ומשפתח את האלבום נעתקה בשנית הנשימה כי שם, על הדפס ישן בגוונים של טרום המצלמות הדיגיטליות, עמדה אמא שלהן, אישה צעירה, ובבואתה אחד לאחד כבבואתה המשופצת של דבי. וסבתא אומרת, אני אמרתי לאבא שלך שאת לעולם לא תעשי כדבר הזה. שכמה שאת דומה לאמא זיכרונה לברכה עדין יש בך את הבטחון העצמי של וייצמן. ואבא תמיד אמר, את טועה סבתא. דבי דומה לאמא שלה מקצה לקצה והנה בא המייקאובר הזה והוכיח שאבא שלכן צדק. אחד אפס לאבא.

והאחיות שאלו מתי זה היה ובת כמה היתה ואיך זה שלא נשאר מזה זכר וסבתא הסבירה להן טיבו של עולם ואיך דברים ואנשים נוטים לחזור לדמותם ולקדמותם ואחר כך חיבקה אותה שוב. והיא נאנקה מכאב. וסבתא לחשה לה, לא נורא דבי’לה זה יעבור. הכול עובר. את תראי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן