זה לא קרה, ואז זה קרה שוב – חלק א’

חדר שיעורים צדדי של בית כנסת, כסאות כתר שחורים משופשפים, קבוצה של עשר נשים. אחרי עשרים ואחת שנות נישואים וחמישה ילדים, הלכתי ללמוד הדרכת כלות. חשבתי שזה יהיה אידאלי בשבילי. לאסוף את עצמי מתוך הבלגנים של היום־יום, כפי שכל ערב־אמהות נראה אחרי ההשכבות, ולקחת איזה שלוק לנשמה. 

זמן רב טיפחתי רצון להדריך כלות. להעביר לכלות צעירות את הטוב הזה שנקרא בית יהודי. אני עובדת מהבית וחיפשתי עוד משהו. איזה עיסוק שמעבר מספרים ולדו”חות.

יש לי בעל מקסים, זוגיות שתמיד עוררה קנאה במשפחה. אנחנו מתואמים כמעט בכל. הוא בן תורה, מתמיד, מלא תוכן, עם מידות טובות. בעל תומך ואבא סבלני וזמין. גם בתוך שטף החיים זכרתי לפעמים לומר לעצמי כמה אני מאושרת וכמה זכיתי. זה לא שמרגישים על גג העולם. החיים בכל זאת לא מרשים לעצור ולהרגיש את המובן מאליו. זה אושר פשוט, מוצל, יומיומי כזה, כשהילדים רבים על צעצוע שבור שמצאו מאחורי הספה ומכונת הכביסה מעמידה פנים שהיא מטפלת בעניינים, ואת עומדת שם עם דף לחתימת הורים, לבושה בחלוק עם כתמים בני אולי שבוע. ואומרת לעצמך, “זה הרגע. זה החיים. הנה זה. תזכרי.”

ואז ראיתי את המודעה ומשהו בה קרא לי. החיים תמיד יהיו עמוסים והערבים אף פעם לא פנויים. אני לא אמצא את הזמן אף פעם. אני אצטרך להמציא אותו בכח. נרשמתי. 

ועכשו אני כאן. עם עט ומחברת ריקה על הברכיים. בחברת נשים פחות או יותר באזור החיוג שלי. 

הרבנית חוזרת על דברים ששמעתי לפני שמונה עשרה שנה ממדריכת הכלות. רק שהיום הם נטולי מלמלות. היא מדברת בלהט מאופק, מלא ניסיון עתיק, על זוגיות, על קרבה. אני מוצאת את עצמי מהנהנת. ואז היא אומרת משהו על מפגש נפשי, על מקום שהוא לא משימה שמסמנים עליה וי. על שדברים לא אמורים רק להיות ‘בסדר’. 

הרבנית חוזרת על דברים ששמעתי לפני שמונה עשרה שנה ממדריכת הכלות. רק שהיום הם נטולי מלמלות. היא מדברת בלהט מאופק, מלא ניסיון עתיק, על זוגיות, על קרבה. אני מוצאת את עצמי מהנהנת. ואז היא אומרת משהו על מפגש נפשי, על מקום שהוא לא משימה שמסמנים עליה וי. על שדברים לא אמורים רק להיות ‘בסדר’. 

הכתב יוצא לי עקום. 

הבכי שלי מופתע מעצמו. אני נושמת עמוק. מסדרת את הפאה. יונקת את הלחיים מבפנים בכח. נושכת חזק.  

מישהי מושיטה לי טישו בלי להסתכל. המילים של הרבנית מתרחקות. 

הכל אצלי בסדר. הכי בסדר.

אשה הכי טובה. אמא הכי טובה. הכי לא אמא של צ’יפס קפוא ושניצל סויה. כל יום יש סיר על הגז. יושבת כל יום עם ילדת כיתה א’ לתרגילי קריאה ועם בן השמונה על לוח הכפל. חברים באים ויוצאים כמו בתחנת רכבת. בין לבין מכינה עוגה מקושטת למסיבת סיום או פשטידה לשבע ברכות של אחיינית. הכיבוד שאני מביאה תמיד נחטף ראשון. הבית מלא חיים ושמח. שולחן שבת גדול עם אורחים, דברי תורה, צחוקים וריבים. כיף נורמלי. 

ברור שיש לזה מחיר. לחיים עמוסים של גידול משפחה. אבל זה נורמלי. הכי נורמלי. אלו החיים שרציתי לעצמי, ואני עומדת מאחורי הבחירות שלי. 

כשהוא מגיע בערב אני כבר מחוקה. משכיבה את הילדים, חוטפת משהו לארוחת ערב, מארגנת את הבגדים ואת הסנדוויצ’ים למחר, מרימה כמה טלפונים דחופים, משאירה לו ארוחת ערב על השולחן והולכת לישון. אפילו המקלחת מחכה לבוקר. ארוחת הערב של עצמי היא שאריות הלחם והיוגרטים של הילדים, או לפעמים כלום. 

פעם הוא היה שואל אותי למה אנחנו לא נשארים ערים בליל שבת אחרי הסעודה, כמו אצל ההורים שלי. אצלם כולם יושבים בסלון, מפטפטים עם הילדים ומשחקים עם הנכדים עד כמעט חצות. למה לא אצלנו גם. אמרתי לו שאני טיפוס אחר. זה לא עבר לי בגנים. השעון הביולוגי שלי לא מכיר חכמות. אמא שלי נחה כל יום צהרים, אני אנוח בגיל שמונים וחמש. השבוע שלי עמוס עמוס. בליל שבת אני קורסת. סוגרת את כל הכרטיסיות במוח ונכנסת למצב שינה. 

מזיזה ערמת כביסה מהמיטה שלי אל הרצפה. מפנה כמה פיסות משומשות של טישו מהכרית, מסלקת נעל של ילד שכפי הנראה הפך את המיטה שלי היום אחרי צהרים לטרמפולינה. הבית לא גדול והחדר הזה הוא חצי מחסן. כל מה שאין לו מקום בבית בא לגור פה אתנו, כל מה שהמתבגרים לא רוצים בחדרים שלהם נכנס בלית ברירה לכאן. אפילו כלי העבודה וקופסת הברגים של הסוכה יושבים שם למעלה על גג הארון. לכן גם הסולם נשאר לצד הקיר ממול. כל פעם סוחבים אותו מהמרפסת לחדר, ואז הוא נשאר שם, עד שמישהו נזכר להחזיר אותו למקום. 

נכנסת לתוך כתונת הלילה הישנה שלי ונבלעת במיטה עד הבוקר. או עד שהילד התורן מעיר אותי לגרש מפלצות מתחת למיטה. 

פעם כשיצאנו יחד לאיזו שמחה משפחתית, הוא הסתכל עלי במעלית ואמר במין התפעלות שכבר מזמן לא זכרתי, איך את נראית יפה. משהו צבט לי. זו שהוא התחתן אתה נעלמה מכבר. במקומה באה מישהי עם חלוק תכלת דהוי מוכתם, פנים עייפות ומטפחת מוזנחת. היו לו עוד תלונות. למה אני אף פעם לא כותבת לו. פתקים. או ברכה ליום הולדת. הוא טיפוס יותר מוחצן. מה שהוא מרגיש מיד יוצא לעולם. זה אחד הדברים שאני אוהבת אצלו. הוא אוהב לקנות מתנות קטנות, להביא שוקולד. לפעמים קונה איזה תכשיט בהפתעה. תמונה נחמדה לפינת האוכל. אני לא באמת צריכה. אני טיפוס אחר. שכולם יהיו מרוצים קודם. שכל הדברים יהיו מאורגנים כפי שצריך. הוא מקבל את זה, אבל מתלונן לפעמים. בקטן. הכל בגבול הנורמלי. 

איפה התפספס לי. איפה כל האורות האלה שאמורים לנצנץ לי. איפה המקום שלי, גן העדן מקדם הזה שהיא מבטיחה, הרבנית. מאיזו יציאה צדדית נפלטתי. 

המפגש מסתיים. אני רוצה לחמוק החוצה, אבל הרבנית מסמנת לי לחכות רגע. כולן כבר סיימו לשאול עוד משהו ולבקש עוד הבהרה ולשתף בעוד משהו שאת חייבת לשמוע. שאריות הפטפוטים נמוגות במדרגות. היא גוררת כסא פלסטיק שחור ומתיישבת לידי. 

המפגש מסתיים. אני רוצה לחמוק החוצה, אבל הרבנית מסמנת לי לחכות רגע. כולן כבר סיימו לשאול עוד משהו ולבקש עוד הבהרה ולשתף בעוד משהו שאת חייבת לשמוע. שאריות הפטפוטים נמוגות במדרגות. היא גוררת כסא פלסטיק שחור ומתיישבת לידי. 

“מה קורה אתך?”

אני רוצה להגיד, סתם עייפות, או עומס של החיים. או הילדים את יודעת. ואז אני מתפרקת בבכי. 

ממה אני בורחת כל הזמן. וכמה קשר אפשר לבנות בצורה כזו. ומה פספסתי כל השנים האלו. וכל מה שהשקעתי שיהיה לו טוב. וכל מה שעשיתי כדי שהבית הזה יחזיק. איזה חיבור ואיזה קשר וכמה שקר עצמי. כמה דקה העטיפה הזו? כמה פריכה? 

“אני… לא ידעתי…” אני פורקת שברי מילים. “מה… מה לא בסדר אצלי?” 

להדפסה