עולם גרוש – פרק א’

"אני מפחדת שיש לנו בת," בלעתי קצת רוק. לא יודעת מה התערבב בו שהוא היה מלוח קצת. "ושיגלו לי את זה, ואני לא אדע איך לומר לך."
ממוצע 3.8 | 10 מדרגים

“שלום, אני מדבר עם ליבי סלע?”

“כן, מדברת,” אני עונה. הנה, הרב קו שלי נמצא כאן, על הרצפה. בלגניסטית שכמותי. אני מתכופפת להרים אותו, תוך כדי שאני מיטיבה את תנוחת הטלפון ששמתי על אוזני ברישול.

“מדבר יואב ממכון הכושר ‘אינדפנדט ליידי’,” הקול שלו חם, “יש לבת שלך עוד מעט יום הולדת של גיל שנתיים, נכון? אז קודם כל, רציתי לאחל לכם מזל טוב,” חגיגיות ממלאת את הקול שלו עכשיו, דוחקת החוצה את החום. גם הגוף שלי נעשה פתאום קר ונוקשה.

“סליחה,” אני אומרת, הפה שלי יבש, “אני, לא מתאים לי עכשיו לדבר.”

“רק רציתי להציע לך מתנה לכבוד יום ההולדת של הילדה,” יואב כבר לא חגיגי וגם לא חם. הוא סתם נשמע איש מכירות לחוץ. “מתי יהיה לך נוח שאתקשר שוב?”

אני מנתקת. שלא יתקשר. אני לא בכושר בשביל שיחות כאלה.

*

ביום שאבי בכורנו נהיה בן שנה ועשרה חודשים נתי החליט שאני בהריון. אני צחקתי. לא היתה סיבה לחשוב על זה. אבי עדיין ינק מלא, ואני הרגשתי מצוין. אבל נתי דיבר על עור פנים חלק מדי, או לא חלק מספיק. מי זוכר. בערב החלטנו שאעשה בדיקת הריון. כשגמרתי להשכיב את אבי לישון נכנסתי לשירותים, עשיתי את הבדיקה והנחתי את המקלון על הכיור. אפילו לא חשבתי לבדוק את התוצאה. חמש דקות אחר כך נכנס לשם נתי, ויצא מיד, קצת חיוור.

“זה חיובי,” הוא אמר לי.

“אתה לא אמיתי,” הייתי מופתעת. לא חשבתי על העתיד, לא חשבתי על כלום. “אבל למה אתה מופתע?” לא הבנתי.

“לא באמת חשבתי שזה יהיה חיובי,” הוא הודה.

שמחתי. הייתי חייבת לשמוח. איזו אמא לא שמחה לילד נוסף, בעיקר אם היא עוברת הריונות בקלות יחסית? את המוח שכנעתי לשמוח, ובדרך ללב נתקעה השמחה בגרון. הגרון כאב לי כל אותו הלילה, והלב שלח אלי בכל פעימה רק לחץ ומתח. בבוקר קמתי עם כתפיים תפוסות.

שמחתי. הייתי חייבת לשמוח. איזו אמא לא שמחה לילד נוסף, בעיקר אם היא עוברת הריונות בקלות יחסית? את המוח שכנעתי לשמוח, ובדרך ללב נתקעה השמחה בגרון. הגרון כאב לי כל אותו הלילה, והלב שלח אלי בכל פעימה רק לחץ ומתח. בבוקר קמתי עם כתפיים תפוסות.

“את הולכת לעשות בדיקת דם?” נתי שאל אותי כשכיתפתי את התיק.

“לא,” עניתי עצבנית. לא ידעתי על מי אני כועסת.

“אז מה כן?” הוא ניסה לתפוס את המבט שלי. “צריך גם לקבוע תור לרופא, את יודעת. שיהיה לך תור לפני שבוע עשרים.” הוא חייך כמו מישהו שמחכה שיחייכו איתו, או יצחקו.

“אני לא הולכת לשום רופא,” נהמתי לו, “ואני עוד רגע מפסידה אוטובוס. נדבר בערב, נתי,” את המילה האחרונה כבר אמרתי בתחנונים. הגרון הכואב שלי השתוקק שאבכה קצת והכתפיים שלי חסמו את הרצון הזה, שהיה גם קצת שלי.

כנראה שזה שכנע את נתי, כי הוא זז מהדלת. נתן לי להדחיק את המחשבות עוד חצי יום.

*

אני מחפשת את הרב קו שלי שנעלם במהלך השיחה. אין לי מושג היכן הנחתי אותו. בודקת על השולחן, בתוך הארנק, ליד המדף של המטענים. מהרחוב עולה אנחתו של האוטובוס כשהוא נעצר בתחנה שליד הבית.

זהו, הפסדתי את האוטובוס. ואולי עדיף שכך. אין לי שום חשק עכשיו לשמוח באירוע העצמאות של אף בת דודה. אפילו לא של שני היקרה שהתחתנה שנה אחרי וילדה אחרי טיפולים תאומים בן ובת. לא רוצה לראות נשים עצמאיות ושמחות. לא רוצה לחשוב על זה בכלל.

אני ניגשת אל המטבח. לפחות אשטוף קצת כלים ואולי אפעיל איזו מכונת כביסה, אם כבר הילדים אצל בייביסיטר. רק כשאני פותחת את הברז, אני שמה לב שהרב קו אחוז בחוזקה ביד שלי. מניחה אותו על שולחן המטבח וחוזרת אל הכיור. המים מתחממים לאט לאט, ואני מניחה בתוך הזרם את היד שלי, שפס אדום מעטר אותה בגלל הלחץ על כרטיס הפלסטיק. אחרי כמה דקות אני סוגרת את הברז, מושכת כיסא ומתיישבת באמצע המטבח, נאנחת. מנגבת במגבת הכלים את היד שלי, שכעת אדומה לגמרי, ואחר כך מניחה אותה על הזרוע השניה, מרגישה את החום העולה ממנה.

מה יהיה איתי? מה יהיה איתנו?

כשנתי נכנס הביתה הוא מופתע לגלות אותי יושבת באמצע שום מקום במטבח ועושה שום דבר.

“מה קרה?” הוא מסתכל עלי במבט שנראה קצת מודאג. “לא הלכת למסיבה של הבת-דודה שלך?”

לא הלכתי.

“התקשרו מאיזה חדר כושר לברך אותנו על יום ההולדת של זהבי,” אני מגלגלת מהר את המילים, כמו שמגלגלים אבנים במדרון.

משהו במבט שלו משתנה. אני לא יודעת לקרוא שם למבט שלו, שהוא משפיל עכשיו.

“אני לא רוצה להתגרש,” אני מייבבת פתאום.

דפיקות קטנות על הדלת, ואז היא נפתחת. נעמה, הבייביסיטר עומדת קצת נבוכה בפתח, והשניים שלי, בן ובת, פורצים פנימה בתרועה נלהבת.

אני לא בטוחה שנתי שמע את מה שאמרתי לו. הוא מסובב אלי את גבו, אבל אני עוקפת אותו. קצת לפני שהדלת מפסיקה להסתיר אותי אני מעבירה את היד על העיניים. הן יבשות.

“שלום אבי, שלום זהבי,” אני פורשת שתי ידיים לחבק את האושר השני והשלישי של חיי. זהבי מתרפקת עלי, ואבי ממשיך הלאה, אל האושר הראשון שלי בחיים האלה. אני מסתכלת על נתי שמחבק אותו.

הייתי מוכנה לעמוד כך, חובקת את בתי ומסתכלת על בעלי החובק את בני, גם נצח שלם. אבל נעמה מחכה לכסף המגיע לה בצדק, ואני מתנתקת בכוח ממה שממילא ייגמר עוד מעט. הולכת לשלם לה.

אחר כך אני ניגשת להרים את הטלפון שמצלצל.

“ליבי?” הקול של אמא מנסה להתרומם מעל גלי פטפוט וצחוק, “איפה את כבר?”

“אני לא מגיעה,” אני אומרת לאמא מהר.

“קרה משהו?” היא נבהלת בשבילי.

“הפסדתי את האוטובוס,” אני מתנצלת, “לא מצאתי את הרב קו, והאוטובוס עבר.”

“חבל,” אמא מצטערת, “היית לוקחת את האוטובוס שאחריו. מקסים כאן. שני נראית נהדר ושמח פה כל כך.”

“לא נורא,” אני ממלמלת. הראש מתחיל לכאוב לי.

“לא נורא,” אמא מסכימה איתי, “תוכלי להתקשר אליה לאחל לה מזל טוב מאוחר יותר.”

אני מנתקת ומגיעה לעזור לנתי, שמכין ארוחת ערב לילדים. אחר כך אני רוחצת אותם ונתי מלביש, ולסיום אנחנו משכיבים אותם לישון. אני מספרת להם סיפור בזמן שנתי מסדר את המטבח.

“פעם אחת,” אני מספרת להם, “היתה משפחה חמודה.”

“אני רוצה סיפור על טרקטור,” אבי מבקש.

“בסדר,” אני מתרצה, “זו היתה משפחה של טרקטורים. אבא טרקטור, אמא משאית, ושני טרקטורים קטנים.”

“לא היו להם משאיות קטנות?” אבי מתעניין.

“לא,” אני חותכת, “היו שני טרקטורים קטנים. רק שניים.”

“הם רצו גם משאית קטנה,” אבי לא מוכן לחוסר השוויון הבלתי צודק הזה.

“אתה רוצה סיפור על טרקטורים?” אני מתעצבנת.

“אני רוצה שתהיה להם משאית קטנה אחת גם כן,” הילד שלי מתגלה כעקשן.

“בסדר,” אני אומרת לו, “נולדה להם משאית אחת קטנה, עכשיו אתה שמח?”

“כן,” אבי מסכים. “ומה קרה איתם?”

“זהו. נולדה להם משאית קטנה והם שמחו כל כך.”

“זה סיפור קצר,” הילד מוחה על מה שבשום אופן לא יכול להיחשב לסיפור. אבל אני לא מצליחה לחצוב שום סיפור, גם לא בעזרת דחפור.

“מחר אני אמשיך לספר לך עוד, בסדר? בלי נדר.”

מכבה את האור ויוצאת מהחדר. 

*

רק בשבוע חמש עשרה הלכתי לעשות אולטרסאונד. זה קרה גם בגלל התור הארוך שהיה לאולטרסאונד, אבל כנראה גם להדחקה שלי היה חלק בעניין.

“תבוא איתי,” אמרתי לנתי.

“בסדר,” הוא הסכים מהר, “אני אבוא בשמחה אם את רוצה.”

“אני חייבת אותך שם,” הרגשתי שאני רוצה לבכות.

“למה?” נתי הסתכל עלי במבט בוחן, “את חוששת ממשהו?”

“אני מפחדת שיש לנו בת,” בלעתי קצת רוק. לא יודעת מה התערבב בו שהוא היה מלוח קצת. “ושיגלו לי את זה, ואני לא אדע איך לומר לך.”

“תגידי לי, נתי, זו בת,” הוא הציע בחיוך שובב.

“אני לא אגיד ככה,” הבטחתי לו, “אני רוצה בן. רק בן.”

“אל תדאגי,” נתי כבר לא חייך, “גם אם תהיה בת יהיה בסדר. ועוד יהיו לנו שנתיים נהדרות ביחד.”

אבל לאורך כל הדרך שתקנו. וגם כשחיכינו בתור ארבעים ומשהו דקות המשכנו לשתוק.

“גודל העובר מתאים לגיל ההריון,” דיווחה לי הטכנאית, “את רוצה לדעת אם זה בן או בת?”

לא רציתי לדעת. נתי ענה במקומי. “כן, בוודאי.”

היא לחצה לי על הבטן עם המתמר, הזיזה אותו קצת. “זו בת,” חייכה אלי, “מה יש לכם בבית?”

“יש לנו בן,” אמרתי לה, “הוא עוד לא בן שנתיים. ואנחנו נשואים בקושי שלוש שנים.”

“שיהיה במזל טוב,” היא לא התייחסה למילים שלי, לטרגדיה שחשתי ביניהן.

*

“אתה חושב ששני היתה רוצה שהתאומים היו שני בנים או שהם היו תאומות בנות, ולמשוך את הנישואין שלהם עוד קצת?” אני שואלת את נתי.

“איך אני יכול לדעת?” הוא תוהה מהמיטה שלצידי.

“אתה לא היית רוצה שזהבי תהיה בן?” אני שואלת אותו, שמחה על החושך שמסתיר את הלחיים שלי שסומקות להן ומחממות אותי.

“אני שמח ממה שהשם נתן לנו,” נתי עדיין מסרב להתייחס ללידה של הבת שלנו, בתוך שלוש שנים וחצי מהחתונה, כאל אסון שעומד לפרק את חיינו.

“אני שמח ממה שהשם נתן לנו,” נתי עדיין מסרב להתייחס ללידה של הבת שלנו, בתוך שלוש שנים וחצי מהחתונה, כאל אסון שעומד לפרק את חיינו.

“אני הייתי רוצה שהיא תהיה בן,” אני לוחשת, אבל היללה שמתלווה למילים מגבירה את הקול שלי. “כלומר,” משהו מתבלבל לי כי אני לא מצליחה לדמיין את הבת שלי כמו בן, “הייתי רוצה עוד בן, קודם כל, ורק אחר כך את זהבי. או שהיא היתה נולדת רק עוד חמש שנים. בקושי הספקתי לחיות איתך, נתי. אני לא יכולה שזה ייגמר כל כך מהר.”

“גם שבע שנים איתך יעברו כמו יומיים,” הקול של נתי רך, “וגם אני לא רוצה להתגרש ממך. אבל איזו ברירה יש לנו?” הוא שואל, וחוסר האונים שבקול שלו חובר לחוסר האונים שלי.

יש שקט בחדר שלנו. רק הנשימות של שנינו, מהירות וקצרות, נשמעות. הוא מרגיש כמוני, אני חושבת. ויש לי רעיון, שהגיתי בו כמעט כל יום מאז שזהבי נולדה. אבל כרגע, אני לא מעזה אפילו להעלות אותו כאופציה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. איזה סיפור נחמד! זה סטייל עולם חרש/נכה? מי שמביא בן ובת חייב להתגרש? אהבתי
    (ומסיבת העצמאות זה אחרי הגירושין?…)

  2. חושבת איך סיפור יכול להיות בלתי-מובן, הזוי, דפוק, מלחיץץ
    עד שגיליתי שהוא בדיוני. ההההה איזו אנחת רווחה.
    העולם שלנו הוא בסדר. בעולם שלנו אין מציאויות הזויות.

    1. יש מציאויות הזויות, לגמרי.
      וזה שהתרגלנו לכל מיני מציאויות זה לא אומר שזה בסדר.

      דרך המציאות הזויה הסופרת תרצה להעביר מסר

  3. בחיים לא קראתי כזה סיפור לא מובן ומשאיר אותך באויר בלי להבין שום דבר
    אני פשוט בשוק ואיפה פרק ב’?????

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן