הבוקר חם, השמש צוחקת אל כולם. אני מלבישה את זהבי בחולצה האהובה עליה, שחורה עם כיתוב בזהב “אישה חזקה”. מתאימה גם מכנסיים ומקפיצה אותה תוך כדי שאני מלבישה לה אותם. אחר כך אני מחבקת את הילדה הקטנה שלי, ושוב משתאה אל מול הגדילה המהירה שלה.
“מי חמודה?” אני מקרבת את הפרצוף שלי לפרצוף הקטן שלה.
“אמא,” היא עונה לי, ותופסת לי באף.
אני צוחקת. שתינו צוחקות. כשאני משחררת את הראש שלי מהידיים הקטנות שתפסו אותו, אני רואה את נתי עומד בפתח החדר, ידיו מונחות על המשקוף והוא מחייך מאוזן לאוזן.
“אתן חמודות. שתיכן,” הוא אומר לנו, ואחר כך מתיישב על המיטה של אבי. “איפה אבי?”
אבי במטבח בזמן הזה. הוא אוסף את הגולות שלו לתוך שקית שקופה, מרשרשת. אחר כך מרים את כל אלו שנפלו לו אל הרצפה, וצועק אלי שאעזור לו.
“אמא, גולה אחת נפלה לי מתחת למקרר, בואי להזיז אותו, אני צריך אותה.”
נתי קם, החיוך על פניו רק מתרחב, והוא יוצא מהחדר.
כל כך נחמד שיש גם אבא וגם אמא בבית, אני חושבת לעצמי. כל כך הרבה פחות נחמד לטפל בילדים כל אחד בנפרד. זה גם יותר קל, שהעול מתחלק בין שנינו.
אז נכון, אבי ימשיך לגדול וידע להתמודד עם האתגרים שלו באופן עצמאי, וזה טוב. גם יקל עלי שהוא יצטרך פחות סיוע טכני, וגם האישיות שלו תתפתח כמו שצריך. וגם זהבי תגדל עוד מעט, והיא מן הסתם אפילו תעזור לי, כמו ילדה טובה.
ואולי זה אפילו לא הוגן לגרום להם לגדול בסביבה מפנקת של זוג הורים עד גיל גבוה מדי. אבל כשאני חושבת על הבקרים שיהיו כאן בעוד כחודשיים, לפחות בחצי השבוע שהילדים יהיו איתי, אני מרגישה מועקה בלב. וגם חוסר ביטחון. ואולי בגלל התחושה האחרונה הזו, אני מהססת כל כך.
מדחיקה מראש כל מחשבה על מחצית השבוע שהילדים יהיו אצל נתי. לא מסוגלת כרגע אפילו לחשוב על הישארות לבדי בבית. זה עצוב מדי.
איך כולם עושים את זה?
*
הייתי בכיתה גימל כששמעתי לראשונה שיש אפשרות אחרת. עד אז כולם סביבי היו אותו הדבר. אבא ואמא צעירים גרים ביחד עם שניים או שלושה פעוטות, ואז הם מתגרשים. אבא גר לבד, אמא גרה לבדה, ולילדים יש שני בתים, שתי משפחות נפרדות.
הייתי בכיתה גימל כששמעתי לראשונה שיש אפשרות אחרת. עד אז כולם סביבי היו אותו הדבר. אבא ואמא צעירים גרים ביחד עם שניים או שלושה פעוטות, ואז הם מתגרשים. אבא גר לבד, אמא גרה לבדה, ולילדים יש שני בתים, שתי משפחות נפרדות.
“את שומעת, ליבי?” תהילה גררה אותי בבוקר אחד לפינת החצר.
“אני שומעת.” העיניים שלי עקבו אחרי הכדור של בנות כיתה ו’. הייתי בטוחה שלעולם לא אצליח לתפוס אותו כמו שהן הפליאו לתפוס.
“את יודעת שההורים של נחמה הם חד-משפחתיים?” היא שאלה אותי.
“חד מה?” הכדור נפלט מידיה של ילדה גבוהה אחת וכולן הריעו, אבל אני הפסקתי כבר להסתכל.
“חד-משפחתיים. ההורים שלה עדיין נשואים.”
“עדיין נשואים?” לנחמה היתה אחות חמודה בכיתה א’. עיניים חומות ביישניות, פה אדום, סגור. לפעמים היה מתגנב ממנו חיוך קטן, ואז היא היתה משפילה מבט. “אין לה אחים?”
“יש לה,” תהילה הסתכלה עלי בבוז. “מי שאין לה אחים זה נקרא שהם משפחה גדולה. חד-משפחתית זה רק מי שההורים שלה לא התגרשו אפילו שהם כבר היו צריכים להתגרש מזמן.”
“מה,” לא בדיוק הבנתי, “ההורים שלה עדיין גרים ביחד?”
“כן,” תהילה נשמעה פתאום חסרת סבלנות, “את לא שמעת על זה אף פעם?”
לא. לא שמעתי על דבר כזה עד לאותו היום. וזה היה נשמע לי כל כך מוזר. למה שהורים לא יתגרשו אם הגיע הזמן? ואיך, איך נחמה מסתדרת עם זה? מסכנה, זה כנראה לא נעים. זה היה יום שלישי, הייתי אמורה ללכת מבית הספר לדירה של אבא, לאכול אצלו ארוחת צהריים. היו הנושאים שרציתי לדבר איתו, בשקט ובנחת, ואמא הלכה לקורס עתודה ניהולית בזמן הזה. מתי אמא של נחמה הולכת לקורס עתודת ניהול? היא כנראה לא יכולה לעשות את זה, כי הילדים מגיעים אליה כל יום. אבל לא יכולתי לשאול את תהילה את כל השאלות הללו. גם בלי זה היא הסתכלה עלי כמו על מישהי שלא מבינה שום דבר.
אחר כך היו עוד כמה שיעורים. מדי פעם הצצתי לכיוון של נחמה. היא היתה נראית כמו כולנו, ילדה רגילה. לא הייתי יכולה לדמיין שיש לה כזה סיפור מאחוריה. כשהמורה דיברה על כיבוד הורים היא הקשיבה, ואחר כך כשהשלמנו את דפי העבודה במחברת, היא השלימה במרץ רב. אבל איך אפשר לכבד את אבא ואמא ביחד, באותו הבית? ואם כל אחד מהם אומר לעשות משהו אחר? זה מאוד מבלבל, כך חשבתי. ואת מי שואלים אם רוצים לרדת למטה, לשחק עם החברות? או כשרוצים ללכת לחברה? צריך לבקש רשות משניהם? ואם רק אחד מרשה ואחד לא? נחמה לא נראתה כמו ילדה שיש לה אתגרים כאלה, והמחשבה הזו גרמה לי לרחם עליה אפילו יותר. מסכנה, לא מגיע לה להיות שונה מכולן.
בצהריים הנושאים שהכנתי לדבר עם אבא נאלצו לחכות. חגי, אחי הגדול הגיע רק שעתיים אחרי, והיה לי את כל הזמן שבעולם לחפור לאבא עם שאלות קשות.
“אתה יודע?” סיפרתי לו תוך כדי שאכלתי מרק ירקות ועוף, טעים כמו שרק אבא יודע להכין, “יש לי חברה בכיתה שההורים שלה הם חד-משפחתיים.”
“נו נו,” אבא המהם.
“באמת, אבא. איזה מסכנה שהיא,” התעקשתי לקבל תגובה יותר מפורטת. “ההורים שלה גרים ביחד, באותו בית.”
“היא לא מסכנה,” אבא אמר את זה בקול קצת מוזר. הכרתי את הקול הזה, וזה גרם לי לחשוב שאבא לא מסכים עם מה שהוא אומר, והוא כן חושב שנחמה היא מסכנה. זה היה קול מרחם קצת.
“אבל אין לה בית נורמלי, אין לה משפחה נורמלית,” הכנסתי עוד כף לתוך הפה.
“אבל יש לה משפחה, ויש לה אבא ואמא, ושניהם בריאים,” עכשיו אבא היה נחרץ מאוד. “יש ילדים שאין להם אבא, או שאין להם אמא, או שיש להם הורים שאינם בריאים. אז ההורים שלה נשואים, אבל יש לה את שניהם. היא לא מסכנה.”
לאט לאט, ככל שאבא דיבר, שמתי לב שהקול שלו נהיה יותר חזק. גם אני השתכנעתי ממנו.
“אבל למה אבא ואמא מחליטים פתאום להיות חד-משפחתיים?” שאלתי את אבא. הכף טפטפה לי כמה טיפות על המפה, אז הכנסתי אותה בחזרה לצלחת.
“יש כל מיני סיבות,” אבא לא הסכים להסביר, “אבל זה לא קורה הרבה. את לא צריכה להדאיג את עצמך, ליבי’לי,” אבא הדביק לי נשיקה על המצח, וזה היה סימן בשבילי שהוא לא רוצה לדבר יותר על הנושא.
וחוץ מזה, יכולתי להירגע. כי אנחנו כבר היינו משפחה נורמלית.
*
“זהבי חזרה אתמול הביתה עם סימן מאוד לא יפה של נשיכה,” אני מספרת למטפלת של הילדה שלי, בזמן שאני מכניסה אותה לגנונצ’יק.
“שלום זהבי,” המטפלת מקבלת את בתי שמצליחה לחמוק מהליטוף שלה. “כן,” היא אומרת עכשיו לי, “יש כאן ילדה שההורים שלה התגרשו עכשיו, וקצת לא קל לה עם השינויים שבבית. אבל ברוך השם, אלה שינויים שמחים. והיא תתרגל. והנה אמא של דיני,” היא מחייכת חיוך רחב, “מזל טוב לכם, איזה יופי! את נראית נהדר, רואים שיש לך את האפשרות להשקיע בעצמך, סוף סוף.”
אני מסובבת את ראשי ומסתכלת עליה. המראה שלה מוכר לי, והסומק הנרגש שלה, יחד עם התנועתיות העסוקה, גורמים לי לחוש פתאום צעירה כל כך, פשוטה מדי. אולי גם בלתי מושקעת.
יכול להיות שדיני נשכה אתמול את זהבי שלי?
“איך החיים כעצמאית?” המטפלת מחבקת את הפעוטה, כנראה דיני, שמתרפקת עליה בחזרה.
“עוד לא הספקתי לגבש דעה,” אמא של דיני מסיטה קווצת שיער פאה מהמצח, “אבל ברוך השם. ברוך השם, רק בשמחות.”
פתאום אני שמה לב שאני עומדת סתם כך, באמצע הכניסה לגנונצ’יק, בוהה על שתי נשים שמדברות ביניהן, מרגישה לא שייכת. אני תופסת את עצמי ומסתובבת.
“אמא של זהבי,” המטפלת קוראת אחרי.
אני מסתובבת אליה. מה היא רוצה לומר לי עכשיו?
“שיהיה לך יום טוב!”
אני חוזרת הביתה לאט לאט. בתור אישה נשואה עדיין, יש עלי די הרבה עול. אני צריכה לדאוג לבית, לילדים וגם לזוגיות. עוד לא הגיע הזמן שלי להשקיע בעצמי גם קצת. אבל היום הזה אני הולכת בכל זאת כמו אחת שיכולה להרשות לעצמה להרפות קצת.
אני חייבת להרפות, להבין מה אני מרגישה, ולמה זה קורה דווקא לי.
קצת לפני הבניין יש שביל בין שני עצים, שצמרותיהם מתערבבות זו בזו. אני מכופפת את ראשי ועוברת בו, צועדת באיטיות לכיוון שום מקום. נעצרת ליד ספסל ששאריות ירוק דהוי נראות מבעד לאפרוריות צבעו, ומשעינה מרפק על גזע עץ אחר, דקיק וגבוה. הגזע שורט אותי, אבל זה לא אכפת לי. מניחה את הראש על גבי היד. מעלי שמים פרושים, משלושת צדדי קירות בניין חסרי חלונות. אולי מישהו תולה כביסה ורואה אותי מבעד לענפי העצים המסתירים אותי. כנראה שלא.
*
בימים שאחר כך ניסיתי להתקרב אל נחמה. היא לא היתה כל כך חברה שלי, אבל רציתי להיות לידה. הרגשתי צורך לנחם אותה, דווקא מפני שהיא לא נראתה ראויה לרחמים. וגם, אולי ממרחק השנים יכולתי להודות בזה, המצב המשפחתי שלה עניין אותי. אבל לא העזתי לדבר איתה על השונות שלה. יותר מזה, הרגשתי שמשהו שם לא תקין, וביחד עם הסקרנות היה גם חשש גדול. פחדתי לשמוע דברים שיכאיבו לי את הלב.
החברות הזו לא החזיקה מעמד. נחמה לא רצתה אותי, או שלא רצתה את הרחמים שלי. בסוף הבנתי שהיא העדיפה לשחק עם ילדות אחרות, לפטפט עם חברות אחרות, ולספר את סודותיה השמחים או העגומים למישהי שאיננה אני. זה היה קצת פוגע, אבל חשתי גם הקלה. לא באמת יכולתי להתמודד עם סיפור כזה אצל חברתי הטובה.
תהילה, לעומת זאת, המשיכה להיות חברה שלי.
“סליחה, חמודה,” האישה שעצרה אותי קצת לפני שער בית הספר לא היתה כל כך צעירה, והיא החזיקה בעגלה עם תינוק בן שנה וחצי, בערך. “את יכולה להביא את הסנדביץ’ הזה לילדה בכיתה גימל?” היא שאלה אותי.
היו לה עיניים כחולות שהזכירו לי מישהי.
“כן,” אמרתי לה בקלילות, “אני גם בכיתה גימל. למי את רוצה שאני אביא את זה?”
ניסיתי לחשוב אם יש ילדה שאמא שלה עובדת כמטפלת. היתה לנו רק ילדה אחת כזו בכיתה, אבל אמא שלה היתה נראית אחרת.
“לנחמה,” היא אמרה לי ומיד נזכרתי מאיפה העיניים האלה מוכרות לי. “את מכירה אותה?”
הנהנתי בראש ובלעתי רוק. בלי לשים לב הלכתי שתי פסיעות רחוק ממנה. היא לא היתה מפחידה בעיני, אבל היא היתה נשואה יותר מדי הרבה זמן. היא היתה אם חד-משפחתית.
“תודה,” אמא של נחמה שמחה מאוד. “נחמה שכחה את הלחם בבית,” היא סיפרה לי כאילו היתה חברה שלי בעצמה, “ולא ידעתי מה לעשות. אז מיד אחרי שכולם יצאו, יצאתי גם אני להביא לה את הלחם.”
אחר כך היא הסתובבה עם העגלה וחזרה לכיוון ממנו הגיעה. אני הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין איך היא מחכה שאבא של נחמה, בעלה, יצא כבר מהבית כדי שהיא תוכל ללכת להביא לנחמה את הלחם. מעניין למה היא לא יכלה לצאת ולהשאיר אותו לבד בבית. הוא כבר גדול, הוא יכול להישאר לבד.
אולי, כך הסקתי לעצמי בזמן שעליתי את המדרגות לכיתה שלנו, אולי יש לאבא של נחמה בעיה, ואמא של נחמה צריכה לעזור לו. מסכנה, היא לא יכולה ללמוד שום דבר, או לעבוד ימים ארוכים. והיא צריכה לטפל כל הזמן בילדים ובאבא, במקום להיות עם הילדים רק חצי שבוע.
לא שמתי לב שכבר הגעתי לכיתה, מרוב הרהורים. רק כשהמורה נכנסה הבנתי שהכריך המושקע נשאר ביד שלי. רציתי להעביר אותו מיד לנחמה, לא רציתי להמתין עד להפסקה. פחדתי שאשכח, או שסתם כך הייתי לחוצה.
“נחמה,” לחשתי לה. היא ישבה בסך הכל שולחן אחד לפני, בטור הסמוך. אבל היתה עוד ילדה שהפרידה בינינו. “נחמה, אמא שלך שלחה לך!”
נחמה הסתובבה, וראתה את הלחם העטוף במפית ורודה מושט אליה. היא דפקה על הכתף של גולדי, שישבה לידה, וסימנה לה לקחת את הלחם ממני.
“נחמה וליבי!” הקול של המורה היה קפדני, ונחמה קפצה במקומה. היא הסתובבה וישבה מיד בחזרה, העיניים שלה היו בתוך הסידור, וגם האצבע הונחה מיד במקום.
אני רק החזרתי את היד שלי שהיתה כבר ריקה. רציתי גם כן לפתוח את הסידור, אבל המורה לא הניחה לי.
“ליבי, אם את מפריעה לילדות האחרות להתפלל, תצאי להתפלל בחוץ.”
יצאתי מהכיתה, מבוישת. כמה דקות עוד עמדתי מחוץ לדלת ונשענתי על הקיר, ניסיתי להבין למה המורה הענישה דווקא אותי. היא העירה גם לנחמה, אבל הענישה רק אותי.
זה בגלל ההורים שלה, הבנתי די בקלות. המורה כנראה מרחמת על נחמה גם כן, והיא לא רוצה להעניש אותה. יש לנחמה מספיק התמודדויות עם המצב המשפחתי המאתגר שלה.
זה בגלל ההורים שלה, הבנתי די בקלות. המורה כנראה מרחמת על נחמה גם כן, והיא לא רוצה להעניש אותה. יש לנחמה מספיק התמודדויות עם המצב המשפחתי המאתגר שלה.
אחר כך פתחתי את הסידור, ובמקום לכעוס על נחמה שבגללה הוצאתי מהכיתה, התפללתי עליה. “השם,” לחשתי עוד לפני שהתחלתי לומר כל דבר אחר מתוך הסידור, “תשלח להורים של נחמה את כל מה שהם צריכים, ושהם יוכלו כבר להתגרש.”
*
אולי אני פשוט צריכה להתפלל על עצמי, כאן ועכשיו. אני מחפשת פיסת שמים בין העצים עם הצמרות הרחבות, מוצאת אותה. השמים תכולים ואינסופיים, ואני מרגישה כל כך קטנה. עומדת בצל אחד העצים ונשענת עליו בכל הכוח.
ואני מתפללת. “השם,” אני אומרת, “תשלח לי ולנתי את כל מה שאנחנו צריכים, ושאנחנו נוכל כבר,” ואז אני מפסיקה באמצע המשפט. אני אפילו לא מסוגלת לבקש כוח לעשות את מה שאני צריכה לעשות.
המבט שלי משייט בין עלה אחד לשני, לא מתמקד בכלום. אחר כך אני נאנחת ומזדקפת, מתחילה לעשות את דרכי הביתה. נתי בוודאי כבר יצא גם כן.
אבל בשניה האחרונה, לפני שאני חוזרת אל ההמולה של הרחוב, אני נעצרת בפינה השקטה. ובלי לחפש או למצוא שום שמים, אני לוחשת מהר.
“השם, רק שלא יהיה לילדים שלי שום קושי בגלל ההחלטות והמעשים שלנו.”
אמא של דיני חולפת על פני בזריזות, עסוקה בשיחת טלפון סוערת. היא אפילו לא שמה לב שאני יוצאת מהשביל אל הרחוב.
8 תגובות
סיפור תמוה מאד, והמשחק הספרותי הזה במוסד הנישואין נשמע גרוע אפילו שאנחנו מבינים שיש קאץ’ בהמשך.
סיפור הזוי…
נראה סיפור מארץ גושן..
מרתק מאוד, מחכה לפרק הבא! בעצם שם מראה על איך סביבה תופסת את האנשים על פי מקובלות
סיפור משעשע ומבריק. אהבתי את עולם המושגים התודעתי החדש.
שרי, אלופה!
איך את מפרקת את המציאות למולקולות ובוראת מאותן מולקולות בדיוק עולם זר להפחיד.
לגמרי מרביצה שיעור באיך להפוך את הראש… וואו!
שרי, את במקרה הסופרת הידועה בתיה ענה?
מחברת ”עולם נכה” ועוד?
ממש סגנון דומה.
מעניין אם הסיפור הוא בהשראתו של הספר ‘חופשי זה’ של הרב חיים נבון, (רב בציונות הדתית)
הספר (עלילתי) שם מתאר מצב פוסט-מודרני קיצוני שבו אין שום מסגרת משפחתית, רק לתקופה קצובה ועל פי חוזה. הן בנישואין, והן בהורות.