עולם גרוש – פרק ג’

אני שונאת להשאיר ילדים לחסדי שכנות שנכנסות להציץ. זה מלחיץ אותי ומאוד לא אחראי לדעתי. אבל אני לא רוצה להתווכח היום עם נתי. הוא צודק, לא נשאר לנו הרבה זמן להישאר ביחד, לפחות שהזיכרונות שלנו יהיו טובים.
ממוצע 3.7 | 3 מדרגים

“תאכלו בזריזות, ילדים,” אני מנסה לפהק בפה סגור, כי שתי הידיים שלי עמוסות במגבות ובבגדים שאני מעבירה ממייבש הכביסה לספה, ולא מנומס לפהק בלי לכסות את הפה. אחר כך אני מתיישבת ומנסה להתחיל לקפל את הכביסה. מהר מדי זהבי מתחילה לייבב ואני קמה בחצי אנחה, שבה אל המטבח.

“מה קורה, חמודים?” אני שואלת אותם, מושכת כיסא אחד ומתיישבת בראש השולחן, ואז נשענת אחורה, על הקיר המקושקש שליד שולחן המטבח. 

מהמקום שלי עכשיו אני מסתכלת עליהם. הם כל כך חמודים, הילדים שלי. שניהם דומים לנתי, אבא שלהם. שניהם דומים קצת גם לי. שניהם שונים כל כך זה מזו.

לזהבי יש את השיער שלי, חום בהיר, יבש, נפוח ומתולתל קלות. העיניים שלה הן של נתי, צבע חום עמוק, גדולות ומהורהרות. לאבי יש את העיניים שלי דווקא, ירוק סקרני ועירני, ומבנה הפנים שלו דומה לשל נתי. הסנטר שלו, לעומת זאת, מחודד מעט כמו שלי. לזהבי יש את הסנטר העגול והמתוק עם הגומה של נתי.

“למה את מסתכלת עלינו כל כך חזק?” אבי מזיז את הלחם עם הגבינה מהפה, ולוקח פרוסת מלפפון מהצלחת שלפניו.

“אני רואה איזו יצירה מופלאה אתם,” אני טופחת באצבע על האף המתעגל שלו. הוא דומה לשל נתי, אבל אבי מכווץ אותו בתנועה אופיינית שלי. אני צוחקת.

“אנחנו יצירה שהשם עשה,” אבי מניח את הלחם על השולחן, ולוקח עוד מלפפון, “מתנה שהשם הביא לך,” הוא משלים את דברי. יפה, הילד שלי מפנים כל מיני מילים שאני אומרת להם. זה חמוד.

“אתם יצירה מדהימה,” אני נוטלת את פרוסת הלחם של זהבי. הילדה נראית עייפה קצת, ואני מקווה שהיא תספיק לאכול. “ואני נהנית לראות גם כמה אתם דומים לאבא, אתם חמודים כמוהו,” עכשיו אני קוטפת חתיכות מהלחם ומסדרת אותן כמו רכבת ארוכה לפני זהבי. הילדה מכניסה את הביס הראשון לתוך הפה, העיניים שלה נעצמות והיא פוקחת אותן בכוח.

“בואי, זהבי, אני אאכיל אותך,” אני מציעה לה. מרימה אותה, ומושיבה אותה על ברכי. ילדה מתוקה שלי. נראה לי שהיא מתאוששת.

“אני דומה לאבא בפנים,” אבי מספר לי, “אבל בעיניים אני דומה לך,” הוא מישיר אלי מבט, הרבה יותר עז משלי, הרבה יותר מביע, ויפה.

“בעזרת השם, אבי שלי,” אני דוחפת קצת את הלחם שלו לכיוונו, ברמז ברור, “אתה תהיה גם צדיק כמו אבא, נכון?”

“כן,” הוא מסכים, לוקח שוב את הלחם ואוכל.

אני עייפה יותר בסיום הארוחה, למרות שלא עשיתי שום דבר מיוחד. זהבי גם היא עייפה, וזה טוב. כך היא תירדם במהירות, ואני אוכל לצאת ברוגע מהבית. אני מקלחת אותה בזריזות, מלבישה לה פיג’מה ומכניסה אותה למיטה. 

אבי לובש את הפיג’מה בעצמו. אני קמה מקצה המיטה שלו ואוספת את הבגדים שפשט מכל קצוות החדר, מצרפת אותם לערימת הבגדים המסודרת של זהבי ופונה למרפסת השירות להניח אותם שם.

כשאני חוזרת, זהבי כבר ישנה. הנשימות שלה עמוקות ורכות. אבי מחכה לי במיטה, וכשאני מכסה אותו הוא מתחיל להפגיז אותי בשאלות.

“למה אבא לא בבית ורק את?”

“כי אבא לומד תורה,” אני מסבירה לו בנחת, “אבא בכולל, הוא עושה את הדבר החשוב ביותר.”

גם על זה עצוב לי קצת. עכשיו לימוד התורה של נתי הוא גם שלי. בכל רגע שהוא לומד, אני שותפה לזכויות שלו. וגם זה ייגמר עוד מעט. בעוד חודשיים בערך, זכות לימוד התורה של נתי תהיה לי רק אם אתאמץ מאוד בשבילה.

גם על זה עצוב לי קצת. עכשיו לימוד התורה של נתי הוא גם שלי. בכל רגע שהוא לומד, אני שותפה לזכויות שלו. וגם זה ייגמר עוד מעט. בעוד חודשיים בערך, זכות לימוד התורה של נתי תהיה לי רק אם אתאמץ מאוד בשבילה. אם, למשל, אסכים לשנות את סדרי השבוע שלי באופן חד פעמי, כי יהיה לו מבחן גדול. אז אוכל לדעת שנתי לומד בזכותי. אבל ההשקעה שלו בחצי השבוע שהילדים יהיו אצלי כבר לא תהיה קשורה אלי. ובחצי השני, כשהילדים יהיו אצלו, הוא בוודאי יוכל ללמוד הרבה פחות.

מה הוא בכלל מתכנן לעצמו, לתקופה שאחרי? אני צריכה לשאול אותו. אני לא מסוגלת. הוא גם יצטרך לפרנס את עצמו, ולשלם לפחות חצי מההוצאות על הילדים. אני בספק אם הוא יתקבל לכולל של עילויים, ויהיה לי מאוד עצוב אם גם הוא יצטרך לדאוג לפרנסתו. אולי אוכל לעשות איתו הסכם יששכר וזבולון, אבל כשאני חושבת על זה עולות לי דמעות לעיניים. לא מסוגלת לדמיין את עצמי תומכת בו, ושהוא כבר לא שלי. 

“אמא, את לא עונה לי,” אבי מתלונן, והשמיכה זולגת לרצפה.

אני קמה להרים את השמיכה ומכסה אותו שוב, עד הצוואר. “מה אמרת, חמוד שלי?”

“אני גם אלמד תורה כמו אבא,” העיניים שלו נוצצות.

“אתה תלמד תורה, הרבה תורה,” אני מתכופפת לחבק אותו ומצמידה נשיקה על המצח הקטן, “ויהיה לי הרבה שכר, בזכותך.”

“למה יהיה לך שכר?” אבי לא מבין. “מה הקשר?”

“כי אני אמא שלך,” אני חושבת שהעיניים שלי נוצצות בדיוק כמו שלו. “ואני אשלח אותך ללמוד, ואכין לך אוכל כדי שתהיה חזק ובריא, ואעזור לך בכל מה שאתה צריך.”

“ואת מחנכת אותי,” הוא ממלמל. קורי השינה מתחילים ללכוד אותו, וזה משמח אותי היום.

“אני משתדלת, אבי’לה,” אני מלטפת לו עכשיו את היד, מהזרוע עד פרק כף היד. הוא עוצם אט אט את העיניים.

אחר כך אני יוצאת מהחדר בשקט, ופונה לכיוון חדרי שלי. מארון הבגדים אני שולפת את השמלה השחורה, החגיגית. הפעם אני מחליטה לנסות לשלב אותה עם החגורה הוורודה של החליפה הכחולה. כששתיהן נחות על המיטה זה נראה מתאים. אני לובשת אותן, זה נראה מקסים ביחד. מתאפרת קלות ומחייכת לעצמי במראה.

בשמונה ושש דקות, בדיוק, הפסיעות של נתי מגיעות אל הדלת שלנו. אני שומעת את שקשוק צרור המפתחות שלו, וממהרת לפתוח לו את הדלת.

“איך שאת יפה,” נתי נכנס הביתה, “שלום, מה נשמע?”

“היה יום טוב,” אני מחייכת אליו, “אני קצת עייפה, אבל הדרך תאושש אותי.”

“מתי את רוצה לצאת?” נתי מניח את הכובע שלו בארון הכניסה לבית.

“עוד רבע שעה,” אני מחממת מים בקומקום, בשבילו, “בערך. קצת להיות איתך, ואז אצא.”

“חשבתי לבוא איתך, הפעם,” נתי עומד לידי.

אני מרימה את העיניים מהכוס, מחזיקה את כפית הקפה מעליה. שני גרגרים נופלים לתוך הכוס, נמסים בשאריות המים שנשארו בה, כנראה שהיא עוד לא התייבשה לגמרי.

“אני רוצה לנצל את הימים שנשארו לנו ביחד,” נתי לוחש את המילים בנימה מתנצלת.

אני שופכת את הקפה מהכפית לתוך הכוס, ומוסיפה לו סוכר. אחר כך ממלאת את הכוס במים רותחים בדיוק עד לגובה שהוא אוהב, קצת מעל הידית, ומוסיפה חלב.

“אני אשמח שתבוא איתי.” לוקח לי קצת זמן למצוא את הקול שלי, אבל כשאני מוצאת אותו אני מצליחה להפיק נימה עניינית לגמרי. “שאני אחפש בייביסיטר?”

“כן. ומקסימום אם לא תצליחי, נבקש מגוטליב שתיכנס כל עשר דקות לראות שהם בסדר.”

אני שונאת להשאיר ילדים לחסדי שכנות שנכנסות להציץ. זה מלחיץ אותי ומאוד לא אחראי לדעתי. אבל אני לא רוצה להתווכח היום עם נתי. הוא צודק, לא נשאר לנו הרבה זמן להישאר ביחד, לפחות שהזיכרונות שלנו יהיו טובים.

אני מתקשרת לנהרי, השכנה מהקומה למעלה. למזלי היא גם עונה מיד. “שלום רחל,” אני אומרת לה, וממשיכה בלי להמתין לתגובה, “נעמה שלך תוכל לבוא לשמור הערב על הילדים שלי?”

“נעמה נמצאת הערב אצל אבא שלה,” רחל נהרי קצת מתנצלת, “את רוצה להתקשר אליה ישירות? אולי היא תוכל.”

מנתקת את השיחה ומחייגת הפעם לבת של נהרי.

“שלום נעמה, זאת ליבי, השכנה. אני צריכה בייביסטר מהרגע להרגע, יש סיכוי שתוכלי?”

“אני אצל אבא שלי,” נעמה נשמעת מהרהרת, “חכי, אני אשאל אותו.”

אני מחכה. אין לי הרבה סבלנות. צליל של שיחה ממתינה מקפיץ את הלחץ שלי עוד יותר. אני מסתכלת על הצג, זו גברת נהרי בעצמה. מה היא רוצה עכשיו? היא מתחרטת? אבל הילדים אצל הגרוש שלה, אז מה זה משנה. אם הוא ירשה לנעמה לצאת מה היא תוכל לומר.

הגרון שלי כואב כשאני בולעת קצת רוק.

“אבא שלי מעדיף שלא אצא עכשיו,” הקול של נעמה נשמע פתאום. “הוא אומר שעד שאגיע זה יקח לפחות חצי שעה, ולחזור ממכם חצי שעה באוטובוס בשעה מאוחרת זה גם לא לעניין.”

אבא שלה צודק, כמובן. אני לא רוצה להתקשר לגוטליב, שתיכנס מדי פעם, אבל זה מה שאצטרך לעשות. רק קודם אחזור לנהרי.

“התקשרת אלי מקודם, רחל?” אני שואלת אותה בקול ממהר.

“כן,” היא שוב נשמעת קצת מתנצלת, “חשבתי שוב, נראה לי שזה לא לעניין לסחוב את נעמה מאבא שלה. זה קצת רחוק.”

“נכון,” אני עונה לה, “היא גם אמרה את זה.”

“יופי,” אני אולי מדמיינת, אבל נשמע שהוקל לה קצת. “בכל אופן, רציתי להציע לך את עצמי. התוכניות שלי הערב הן לימוד למבחן, ואני לגמרי יכולה לעשות את זה מהסלון שלך, אם הילדים אמורים לישון. אם את רוצה, כמובן,” היא מוסיפה פתאום.

“באמת?” אני מתרגשת.

“כן,” היא מחייכת, אני שומעת את זה דרך קו הטלפון. “מה זה משנה לי איפה בדיוק אני לומדת? ואם זה יוכל לעזור לכם, אז למה לא?”

“תודה רחל,” אני קצת מתנשפת.

חמש דקות אחר כך נתי ואני יוצאים מהבית, חגיגיים ונרגשים למדי. שכנה לא צעירה במיוחד שומרת לנו על הילדים, ולומדת בינתיים למבחן.

“נחמד לצאת איתך,” נתי מסתכל אל השמים זרועי הכוכבים, “לא עשינו את זה כבר המון זמן.”

“נכון,” אני מסכימה איתו.

“ועוד מעט לא נוכל לעשות את זה בכלל,” הוא ממשיך לומר.

אני שותקת. לא רוצה להסכים איתו שוב, למרות שהוא צודק.

“מעניין איזה מבחן יש לנהרי,” אני משנה את נושא השיחה שלנו לתחום הרחוק ביותר שאני יכולה עכשיו להעלות על הדעת. “היא עובדת סוציאלית כבר שנים, מה יש לה עוד ללמוד?”

“אנשים מתפתחים כל הזמן,” נתי עונה לי ברצינות. “אין שום סיבה שהיא תישאר באותה רמה שהיתה בה כשהתחילה. יש לה זמן ויכולת להשקיע בעצמה, נכון? אז היא פשוט מתקדמת, והיא בוחרת את התחומים שלה. גם את תוכלי להרשות לעצמך את זה עוד מעט.”

לא רציתי להגיע לנושא הזה. בכלל לא.

“אבל מעניין מה היא לומדת,” אני מנסה לשוב לברוח לשיח על משהו אחר.

“מה את היית לומדת?” הוא שואל אותי, מתעקש לגעת בעתיד, שלא יהיה כבר משותף. “או שאת לא חושבת ללמוד דווקא? יש לך תוכניות, רעיונות?”

*

פעם נתי ואני היינו זוג צעיר ונלהב. הבית שלנו היה קטן וחמוד, ולא היתה בו עבודה רבה. בכל בוקר קמתי מחדש לסדר שהשלטנו בו ערב קודם. הכנתי לנו ארוחת בוקר מושקעת, ואחרי שפטפטנו מעט יצאתי לעבודה. באחת וחצי חזרתי לבית. גם נתי חזר בערך בשעה הזו, ואת הפסקת הצהריים היינו מבלים ביחד, אחרי ארוחת צהריים שכללה כריכים מהירים. רק אחרי שהוא יצא שוב מהבית הייתי מתפנה להכין ארוחה מבושלת מושקעת היטב, שהיתה מקבלת את פניו בערב, טריה.

היו לי חברות שהיו עובדות גם בשעות אחר הצהריים. אני לא השגתי עבודה נוספת, וגם לא התאמצתי במיוחד להשיג. זה היה הזמן שלי להשקיע בזוגיות שלנו, ולא רציתי להיות עייפה מדי בשעות הערב, או לא להיות בכלל בבית בשעות הצהריים. מהר מאוד גם ידעתי שאנחנו מצפים לילד שישנה את הסדרים ויתחיל להגביל את זמננו. אבל היה לי קצת משעמם לפעמים. בעיקר בשעה האחרונה לפני שנתי הגיע, אחרי שכבר גמרתי לסדר ולבשל ולפטפט בטלפון.

לפעמים, בזמן הזה, הייתי הולכת לישון. לפעמים הייתי רוקמת קצת. אהבתי תמיד לרקום, וידעתי מעט מדי. אבל זה לא היה הזמן להתחיל ללמוד רקמה, למשל, כי הייתי כבר בהריון ובתור אם זה ממש לא מתאים לצאת לקורסים. וחוץ מזה, היינו זוג צעיר, והייתי צריכה להשקיע את הזמן בזוגיות שלנו. לפעמים הייתי סתם מעיינת במקומון או בעיתון חינמי שהיה מגיע לתיבת הדואר שלנו.

“יש כאן קורס רקמה,” סיפרתי לנתי יום אחד. “נראה לך שיהיה לי זמן אחרי שנתגרש, לקחת גם קורסים לתחביב? או שארצה ללמוד רק דברים לעבודה?”

“יש כאן קורס רקמה,” סיפרתי לנתי יום אחד. “נראה לך שיהיה לי זמן אחרי שנתגרש, לקחת גם קורסים לתחביב? או שארצה ללמוד רק דברים לעבודה?”

“בקושי התחתנו,” נתי רטן בצחוק, “מה יש לך עכשיו מדיבורים אחרי שנתגרש?”

“אני אוהבת לרקום,” מלמלתי, “ואני בכלל לא מתכננת. סתם מדמיינת, כי היה לי משעמם.”

“את רוקמת נהדר,” נתי הסתכל על הרקמה, ששכבה אז על השולחן, משועממת בעצמה גם כן. “אולי תעשי מזה מקצוע?”

“אין בזה כסף,” ביטלתי את הצעתו, “וזו גם עבודה מאוד קשה. אין לי כוח לעבודה פיזית. חוץ מזה שהיום רוב הרקמה המסחרית היא של מכונות, בייצור מסין. בקיצור, זה תחביב, זהו.”

“טוב, מוקדם מדי כדי לתכנן,” הוא שוב ניסה לסגור את הנושא.

“אני כן אוהבת להיות מתוכננת,” קמתי מהכיסא ועברתי לספה. כשלא רקמתי, לא היתה סיבה שלא לשבת יותר בנוח. “ואני גם אוהבת לדמיין את העתיד. זה עוזר לי להיות רגועה.”

“אבל העתיד הזה רחוק מדי,” נתי לא הבין אותי. “מה עושה לך חוסר רוגע כבר עכשיו?”

“אני רגועה, אל תדאג,” התחלתי להתעצבן קצת. “סתם, נחמד לי לחשוב קדימה, והרבה. אני מרגישה כך שולטת על המצב. וחוץ מזה, הזמן עובר ממש מהר.”

“טוב, אז תדמייני. תקחי גם קורסים של רקמה, וגם קורסים של מקצוע. ואל תדאגי, אני אמשיך לעזור לך גם אחר כך, בסדר?”

צחקתי. כי נתי היה מעשי כל כך בהצעת העזרה שלו.

*

“הנה האולם,” אני אומרת לנתי, שמחה שלא צריכה לענות על השאלה שלו עדיין. “תתקשר אלי כשתמצה את האירוע?”

“כן, בוודאי,” הוא מיטיב את העניבה שלו. “ואם את תסיימי קודם, תתקשרי את אלי, נכון?”

שנינו יודעים שזה לא יקרה.

אני נכנסת אל האולם. מנגינה רכה מקבלת את פני. אנשים יושבים סביב שולחנות עגולים, אוכלים מנה עיקרית. ריח של אוכל מזכיר לי שלא אכלתי ארוחת ערב. אמא מנופפת לי מאחד השולחנות, דודה אהובי יושבת לידה, מחייכת אלי. שירה, גרושתו של חגי אחי, מרימה את התיק שלה מהכיסא הסמוך אליה. כנראה שהיא שמרה לי את המקום הזה.

אני ממהרת להתיישב ליד המשפחה שלי.

“את לא יודעת איזו כלה יפה מירי,” שירה מתלהבת באוזני.

“כלה מדהימה,” אמא מצטרפת אליה. “שיהיו להם חיים יפים ביחד, וגם לבד,” היא מאחלת לה בכל לב.

“אמן,” הגרון הכואב שלי מצליח להפיק השתתפות בברכה.

“כן, שזה יהיה בניין עדי עד,” דודה אהובי מברכת גם היא, “עם בתים נאמנים בישראל.”

מלצרית מגישה לי מנת פרגית. אני מוסיפה לה מעט אורז וקצת ירקות. לועסת את הפרגית היטב, כואב לי כשאני בולעת.

התזמורת מתחילה לנגן פתאום בקול ובקצב. בנות נעמדות עם קשתות מול הכניסה. אני מרימה את המבט שלי בדיוק בזמן כדי לראות את הכלה נכנסת לאולם, אור על פניה. החתן, מלווה בחבריו, פונה לכיוון עזרת הגברים, אבל המבט שלו עוקב אחרי עיניה של הכלה. הם כל כך חמודים ביחד.

אני שוב בולעת רוק. הגרון שלי פועם בכאב.

לא יודעת מה החלומות שלהם ומה הם מדמיינים. הלוואי שיצליחו להגשים את הכל, ושיהיו מאושרים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

5 תגובות

    1. לא הבנתי מה הקאצ’
      קצת תמים מידי לחשוב שזוג שהולך להתגרש מתנהל בנינוחות בנאלית שכזו
      נשמע מעאפן

  1. זה נוגד את התורה..
    מה עם לא טוב היות האדם לבדו… ואם פרו ורבו ומשפחות ברוכות..?!
    נכון שזה דמיוני, אבל כל סיפור נכנס למוח ללב ולנפש..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן