“את באה לרקוד?” שירה, גיסתי לשעבר מושיטה לי יד.
“אולי עוד מעט,” קר לי מאוד, וחולשה גדולה אופפת את כל גופי.
“את מרגישה טוב?” אמא רוכנת לכיווני בעיניים דאוגות.
“אני לא יודעת,” מתחשק לי פתאום לבכות. “כואב לי הגרון, ויש לי חולשה. כשיצאתי מהבית הייתי ממש בריאה.”
“אני אקרא לנתי,” אמא ממהרת לכיוון המחיצה.
אני מחבקת את עצמי בשתי ידיים, מנסה להתחמם. זה מוזר. לאף אחת אחרת לא קר באולם. מעגלים מסתחררים במהירות, אולי הם גורמים לי לסחרחורת שאני חשה. התופים רועמים לי באוזניים, וגם הראש מתחיל לכאוב לי.
אמא עומדת ליד המחיצה. אני רואה אותה מהגב, אבל לפי תנועת הראש האיטית שלה, מצד לצד, הלוך ושוב, היא עדיין לא מצאה מישהו מתאים כדי לקרוא לו. אבל פתאום אני רואה את חגי, אחי, עומד לידה. ואחרי רגע הוא נעלם.
“בואי,” אמא מושיטה לי יד.
אני נעמדת, לא מושיטה יד לאמא. הידיים שלי ממשיכות לעטוף את גופי, אני שמה לב שאני רועדת מעט. אמא תומכת במרפק שלי, ואנחנו צועדות לכיוון היציאה מהאולם.
אני נעמדת, לא מושיטה יד לאמא. הידיים שלי ממשיכות לעטוף את גופי, אני שמה לב שאני רועדת מעט. אמא תומכת במרפק שלי, ואנחנו צועדות לכיוון היציאה מהאולם.
“מזל טוב,” דודה אילה עוצרת אותנו. “איזה יופי לראות אתכם! מזל טוב ליבי, עוד מעט שמחות גם אצלכם, נכון?”
צמרמורת תוקפת אותי.
“בעזרת השם,” אמא מחייכת אליה ואלי, “כל דבר בעתו ובזמנו. הקטנה של ליבי תהיה בת שנתיים עוד מעט, הזמן טס.”
הזמן עומד מלכת ביחד איתנו. דודה אילה לא נותנת לנו לעבור, ולי אין כוח לעמוד. כל שניה מרגישה לי כמו נצח.
“איזה יופי,” היא מחייכת אלי וחוזרת על המילים של עצמה, “שיהיה במזל טוב. ותשמחי!” היא מצווה עלי פתאום.
“ליבי שמחה תמיד,” אמא מגינה עלי, “היא לא מרגישה טוב עכשיו.”
“אוי, תרגישי מהר טוב,” הדודה הטובה לא מתבלבלת.
אנחנו ממשיכות לצעוד, יוצאות מהאולם.
“מה קרה?” נתי מתקרב אלי, דאגה בעיניו.
“שום דבר,” אני מרגיעה אותו. השיניים שלי נוקשות מרוב קור. “נראה לי שחטפתי דלקת גרון.”
“את רוצה שאקפיץ אתכם הביתה?” חגי אחי מנדנד שלט של רכב בידיו, “את לא נראית טוב,” הוא מודד אותי במבטו. “אבל מה חוץ מזה, אחות שלי?”
אני מחייכת אליו במאמץ. אחר כך אמא תומכת בי כשאני נכנסת לרכב, ומתיישבת לידי. נתי מתיישב קדימה, ליד חגי.
“נתי איתי, לא צריך,” אני ממלמלת, משעינה את הראש על הריפוד האפור, והרכב מזנק קדימה.
“את צודקת,” אמא כאילו תופסת את עצמה. “לא נורא, זה חמש דקות נסיעה. כבר תגיעי הביתה ואת תהיי בסדר.”
אני חולמת כל מיני שברירי חלומות, מדלגת מתמונת הבית שלי, מבולגן, לתמונת האולם הרוקד ומסתחרר, אחר כך אבא אומר לי משהו, ופתאום נתי קורא לי. אמא נושקת למצח שלי, ומאחלת לי רפואה שלימה.
“יש לך חום גבוה, ליבי,” היא מעדכנת אותי. “תקחי משהו להוריד חום, בסדר?”
אני עולה הביתה, מודה בשפה רפה לגברת נהרי, שלמזלי עסוקה בערימת חוברות ולא שמה לב איך שאני קורסת על הספה.
“אולי תעברי למיטה שלך?” נתי מניח לידי כוס תה מעלה אדים וכדור לבן.
“אין לי כוח,” אני רועדת.
נתי מסתכל עלי לשניה, ואחר כך נעלם. אני שומעת את הצעדים שלו מתרחקים בכיוון החדר שלנו, ואחר כך מתקרבים בחזרה.
“תרימי את הראש,” הוא אומר לי ברוך.
אני מרימה את הראש. הוא כבד מאוד. מרגיש לי כאילו דחסו לתוכו יותר מדי הרבה צמר גפן.
נתי מניח את הכרית שלי, ואחר כך את השמיכה. לבסוף הוא מושך כיסא מליד השולחן ומתיישב לידי. “למה את לא שותה?”
“זה חם,” אני עוצמת עיניים.
“זה בדיוק טוב לשתיה,” נתי מרים את הכוס ומניח אותה בידי. אני מנסה להתיישב, מברכת ושותה. התה חם, והכאב החד שבגרון מוקהה קצת. למרות זאת, כל בליעה כואבת לי.
“קחי,” הוא מכניס את הכדור ליד שלי, “את תרגישי יותר טוב אחר כך.”
האדים מהכוס ממלאים את שדה הראייה שלי. חלק מהם נכנסים כנראה לתוך המוח שלי.
“אנחנו לא יכולים להתגרש,” אני אומרת לנתי, “לא יהיה אף אחד שיביא לי תה.”
ואחר כך אני נרדמת.
*
ערב פסח הראשון שלנו הלחיץ אותי מאוד. לא ידעתי איך להתמודד איתו.
“מה הבעיה?” נתי לא הבין את הלחץ שלי, “אם אמא שלך מצליחה לנקות את הבית שלה, ואבא שלך מצליח לנקות את הבית שלו, ואמא שלי ואבא שלי גם כן, מנקים כל אחד את ביתו, איזו סיבה יש ששנינו ביחד לא נצליח לנקות את הבית?”
זה לא שלא ידעתי איך מנקים בצוות. בשנה הקודמת ניקיתי ביחד עם אמא את הבית. אבל אני הייתי העוזרת, האחריות היתה של אמא. בשנה הזו, נתי ואני היינו צריכים לנקות ביחד, האחריות היתה משותפת. לא ידעתי איך להסביר לו את הבלבול שזה יצר אצלי.
“אולי נחלק את החדרים בינינו?” ניסיתי להציע הצעת ייעול.
“החדרים?” הוא קימט מצח, “שאני אנקה את הסלון ואת תנקי את חדר השינה? או להיפך?”
“כן.” זה היה נראה לי הגיוני. הוא ינקה את ארון הספרים, אני אנקה את המיטות שלנו ואת ארון הבגדים. לכל אחד תהיה הטריטוריה שלו, אף אחד לא יפריע לאחר אפילו עם כוונות טובות.
“יהיה יותר נחמד לנקות ביחד,” נתי ערער קצת על ההחלטה שלי, ערער את ההחלטה אפילו, בעצמה.
“נכון,” הסכמתי מיד, “נוכל לפטפט ביחד. אבל איך מנקים ביחד?”
“נתחיל, ננסה,” הוא צחק אלי. אהבתי את הצחוק שלו מהרגע הראשון, וגם עכשיו הקסם פעל. הרגשתי שיש לי כוח וחשק לנסות.
בהתחלה זה באמת לא היה פשוט כל כך. אני התחלתי לנקות את התריס עם מברשת רטובה, ונתי עבר אחרי עם סמרטוט יבש. פתאום הוא נתקל בקערה הירוקה, וכל המים עם חומר הניקוי שהיו בה הרטיבו לי את החצאית. הלכתי להחליף לחצאית אחרת, ובינתיים נתי מילא אותה מחדש והמשיך לנקות עם המברשת. עד שחזרתי, הוא כבר היה עסוק בסמרטוט היבש שוב, ואני עברתי לתריס הבא. עמדנו כל אחד ליד התריס שלו ופטפטנו, היה נחמד. אחר כך עברנו לנקות את הכיסאות ביחד. כל אחד ניקה כיסא אחר. גם את ארון הספרים ניקינו בשיטה דומה. כל אחד השתלט על עמודה אחת של ספרים. מדי פעם נתי עזר לי להוציא ערימות כבדות מדי, ואני הראיתי לו איך להניח את הספרים במרפסת כך שהרוח לא תקמט את הדפים. היה לנו כיף ביחד.
בזמנים שנתי היה בישיבת בין הזמנים ואני הייתי כבר בבית, השתדלתי להתקדם. את ארון הבגדים שלנו הספקתי לנקות במשך יומיים כשהוא לא היה. גם את המיטות שלנו הספקתי לסדר בלעדיו. את המטבח התחלתי לארגן איתו.
זה היה ערב פסח הנעים והקל ביותר שהיה לי מעודי.
נתי פירק את המקרר ואני שטפתי את החלקים שלו באמבטיה. אחר כך ניקיתי את המקרר בעצמו בזמן שנתי סידר את המוצרים שבו. עוד לפני שאני סיימתי, נתי הספיק כבר לעבור לתנור, אבל הוא לא הסתדר איתו כל כך, ואני סיימתי את המקרר ופניתי לתנור במקומו. בזמן הזה נתי ניקה היטב את המיקרוגל ואת המיקסר. הלחץ שלי, שהספיק להירגע תוך כדי הניקיון החוויתי עד אז, התעורר ביתר שאת. השעה כבר התחילה להתאחר, ולא היינו בכלל בקצב הנדרש.
“מחר בדיקת חמץ,” אמרתי לנתי. אפילו קצב הדיבור שלי היה יותר מהיר מהרגיל. “ויש לנו עוד לנקות את כל הארונות של המטבח, ולהכשיר את השיש. איך נצליח? והכיריים!” שנאתי לנקות כיריים.
“אני אשאר בבוקר בבית,” נתי היה רגוע. “ונסדר ביחד. אולי אני אנסה לנקות את הכיריים, אם אין לך כוח לזה,” הוא הסתכל עליהם, ונראה שהמצב שלהם לא הדאיג אותו.
הייתי לחוצה. לא רציתי שנתי יישאר בבית בגללי. “טוב, אולי נתחיל את הארונות עכשיו?”
נתי הסתכל על השעון. היה כבר אחת אחרי חצות. “את בטוחה?” היה קצת פקפוק בקול שלו.
“אני מעדיפה עכשיו.”
ניקינו את כל הארונות. ביחד זה לא דרש זמן רב מדי, וגם לא היו לנו הרבה ארונות ממילא. בשתיים בלילה התחלתי לקרצף את הכיריים, בזמן שנתי סיים להחזיר את הכלים לתוך הארונות ולטאטא את המטבח באזורים שלא היו רטובים.
“תפסיק לטאטא,” ביקשתי ממנו כשהמטאטא פגש בשלולית קטנה, ויצא ממנה, משאיר קווים שחורים ואפורים על הרצפה המלוכלכת.
הוא הניח את המטאטא בצד בחיוך מתנצל. אחר כך ראיתי שהוא מילא אקונומיקה ומים בספל של נטילת הידיים. כשהוא התחיל לנקות את הקירות נשכתי את השפתיים. חשבתי שהיה עדיף אם היה עושה משהו יעיל יותר. הקירות לא היו מלוכלכים בחמץ, וגם ככה השעה היתה כל כך מאוחרת. אבל הרגשתי שזה מוגזם להעיר לו שוב.
“אנחנו לא מכשירים את הכיריים האלה,” פתאום, כששמעתי את הקול של נתי, שמתי לב שהפסקנו לפטפט.
“נכון,” לא הבנתי מה הוא רצה בהערה הזו שלו.
“אז אין צורך לנקות אותם כל כך הרבה,” הוא הפסיק לשפשף את הקיר. מים טפטפו מהסמרטוט שהוא החזיק ביד. מעורבבים באקונומיקה שיכולתי רק להריח, ובצבע לבן שירד מהקיר.
“גם אין חמץ על הקירות,” המילים ברחו לי למרות שלא רציתי לומר אותן.
“זה עושה אווירה של פסח, כשכל הקירות בוהקים,” אור זרח בעיניים של נתי, “אבל את הכיריים אנחנו ממילא מוכרים לגוי. מי רואה אותם?”
המשכתי לקרצף, אבל התנועות שלי נעשו עייפות, איטיות יותר. נתי המשיך ללטף את הקירות, להמיס שכבות בלתי נראות של סיד, ולמלא את החלל הקטן בריח דחוס של ניקיון חזק מדי.
“למחר נשאר לנו רק לשטוף את המטבח היטב, ולהכשיר את השיש,” אמרתי לו בעייפות כשהלכנו לחדר, לישון סוף סוף. הרגשתי איך הגב שלי כפוף משעות של עבודה פיזית מאומצת, ומלחץ להספיק את הכל. התלבטתי אם אני גם כועסת או שהייתי עצבנית רק בגלל חוסר בשינה ועבודה קשה מדי. נתי היה נראה עייף אך מאושר.
אבל בבוקר שלמחרת לא הצלחתי כמעט להרים את הראש מהכרית. הוא היה כבד מאוד והגרון כאב לי נורא. במקום לנקות את הבית המתנתי בתור לרופא, ונתי סיים לנקות ולארגן את המטבח בלעדי.
“תתחילי מיד אנטיביוטיקה,” הרופאה המליצה לי. העיניים שלה היו תקועות במחשב והיא הקלידה במהירות. “היום כבר לא ישלחו עוד בדיקות למעבדה, ומחר זה ערב חג ואחר כך שבת. בקיצור, אני משוכנעת שיש לך דלקת בגרון. תקחי פן-רפא, שלוש פעמים ביום כדור אחד, למשך שבעה ימים. בסדר?” היא הרימה אלי את העיניים וראתה אותי. כנראה הייתי גם חיוורת, ישבתי על הכיסא ורעדתי מקור. “תנוחי,” היא גחנה קצת לעברי, “ואל תדאגי, בתוך עשרים וארבע שעות תרגישי כבר טוב יותר.”
הרמתי את עצמי מהכיסא וחזרתי הביתה.
הבית קיבל את פני עם ניחוח חזק של שמפו לרצפה שאני בחרתי, מעורב בריח קלוש של אקונומיקה, אבל לא הייתי מסוגלת לבדוק את מצב המטבח. נגררתי ישר לחדר שלי, נכנסתי למיטה ודחפתי את הרגליים מתחת לשמיכה. אפילו כוח להרים אותה ולמשוך אותה אלי לא היה לי. החום שלי עלה והיה לי כל הזמן קר. הדלקתי את המזגן על חימום, ונרדמתי. ישנתי כמעט כל היום. נתי העיר אותי פעמיים, כדי שאקח אנטיביוטיקה. בפעם השניה הוא סיפר לי שעשה בדיקת חמץ וכל הבית נקי.
“טוב שאנחנו בליל הסדר אצל אבא שלך,” הוא אמר לי. “כך יהיה לך יותר נעים לנוח, אם לא תהיי מסוגלת לשבת כל הלילה.”
רק בבוקר שלמחרת, אחרי שנתי חזר משריפת חמץ, הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי.
“זה תמיד קורה לי,” הרגשתי צורך להתנצל בפניו, כשעשינו את דרכנו לבית של אבא שלי. “אחרי כל תקופת עומס ולחץ, חוסר שינה ומאמץ יתר, אני נופלת עם דלקת גרון.”
“הגוף שלך דורש את הצרכים שלו. זה טוב כי כך את משלימה את החסרים,” הוא מצא מיד את היתרון של המציאות הזו.
נתי אף פעם לא היה חולה יותר מדי. גם כשהיתה לו דלקת גרון, כנראה נדבק ממני, הוא תפקד מצוין.
“אומרים שרק אישה שילדה בלי אפידורל יודעת איך מרגיש גבר עם שלושים ושמונה מעלות חום,” אמרתי לנתי כששתה כוס תה, בגלל כאב גרון. “אצלנו זה הפוך,” הייתי קצת ממורמרת על כך.
“הפוך שמה?” היה לו זיק קונדסי בעיניים, “אני לא יולד בלי אפידורל, שיהיה לך ברור.”
צחקתי, אבל מהר מאוד הרצנתי בחזרה. “אני כמעט גוססת מקצת דלקת גרון עם חום, ואתה מתפקד כרגיל.”
“אנחנו עושים תחרות על זה?” הוא בירר והקונדס שבעיניו כמעט הבהב למולי.
“לא,” צחקתי שוב.
“אז תפסיקי. את מתפקדת תמיד מעל ומעבר. טוב שיש דלקות גרון שמזכירות לי לעזור לך, ולך לנוח קצת.”
מאז היו לי דלקות גרון נוספות. הייתי מושבתת כשאבי היה בן חודשיים. נתי הביא לי אותו במשך כמה ימים רק להנקה, ושמר עליו אחר כך בעצמו, ביום ובלילה. הייתי חולה ושכבתי במיטה אחרי שסיידתי את הבית, לפני ההריון של זהבי. אחרי הלידה של זהבי נתי דרש לעזור לי הרבה מלכתחילה.
“אני בסדר,” לא הבנתי למה הוא מתאמץ כל כך. “כל אמא יודעת שהחודשים הראשונים קשים יותר. אז מה אם אני קמה בלילה.”
“אז תשלימי בבוקר, או בצהריים,” הוא ויתר על שנת הצהריים שלו. “עדיף לעזור לך לפני שאת נופלת ולמנוע את דלקת הגרון, מאשר לעזור לך אחר כך בחוסר ברירה. נכון?”
זה היה נכון. מאז לא היתה לי דלקת גרון.
*
“אבל למה יש לך דלקת גרון, אין לך עומס מיוחד עכשיו?”
בבוקר אני מרגישה טוב יותר, מצליחה לקום ולחייך לילדי הלבושים בעזרת אבא שלהם. אני נוטלת את המברשת ורוצה לסרק את זהבי, אבל נתי מבקש אותה ממני.
“אני חייב לנסות,” הוא אומר לי, “עוד מעט אצטרך להתמודד חצי שבוע עם התסרוקות שלה, לפחות תעקבי אחרי.”
“כי יש לי עומס נפשי,” אני עונה לו.
הוא תולה בי מבט שואל.
“שאלת קודם למה יש לי דלקת גרון, נכון?” אני שואלת אותו, ונמלטת אל החדר.
אחר כך הילדים עומדים בפתח הדלת ואומרים לי שלום. אבי מוסיף גם ברכת רפואה שלמה.
“למה עומס נפשי?” נתי חוזר מפיזור הילדים עם עיניים דאוגות מעט.
אני לא יודעת אם זו המחלה שמחלישה אותי, או סתם כך ההגנות שלי קרסו, אבל המילים יוצאות לי מהפה בלי שאני רוצה בכך בכלל. “כי אני לא רוצה להתגרש,” אני אומרת, מרגישה איך החום שלי עולה. “אני רוצה שנישאר נשואים, וזה אפשרי. התורה מסכימה שנישאר נשואים אפילו שיש לנו כבר בן ובת, נכון? אז נהיה מוזרים ובעייתיים, אבל אני לא רוצה לעזוב אותך. לא רוצה לחיות בלעדיך. לא רוצה להיות בבית לבד עם הילדים. אני אוהבת אותך, נתי. אני לא יכולה בלעדיך.”
פתאום אני שמה לב שאני רועדת בלי שליטה. רק אחר כך אני קולטת שאני גם בוכה.
“את בטוחה?” נתי נראה קצת דואג, “או שאת פשוט לא מרגישה טוב? אולי נדבר על זה שוב, כשתתאוששי?”
“מי יעזור לי אם אהיה חולה?” אני מנגבת את העיניים, מנסה להשתלט על עצמי. זה לא קל. “אבל מה, נתי, באמת. אתה רוצה להתגרש ממני?”
“מי יעזור לי אם אהיה חולה?” אני מנגבת את העיניים, מנסה להשתלט על עצמי. זה לא קל. “אבל מה, נתי, באמת. אתה רוצה להתגרש ממני?”
“אמא שלך תעזור לך,” הוא עונה לי ברצינות. “ואני ממש לא רוצה להתגרש,” הוא מדגיש את המילה האחת לפני אחרונה. “אני אעשה את זה כי זו דרך העולם. אבל באמת,” פתאום המבט שלו, שהתחמק עד כה מלהסתכל עלי, מכוון אל תוך עיני. “גם אני אוהב אותך, ליבי. אם יש דרך להישאר איתך, ואם את מוכנה לשלם את המחיר של זה, אני מוכן שנבדוק מה זה אומר.”
העיניים שלי נרטבות שוב, ואני רואה שהעיניים של נתי מתמלאות גם הן בדמעות. אבל בעוד ששלי זולגות על הלחיים, הוא ממצמץ כמה פעמים ברצף, והמבט הרגוע שלו שוב יבש ויציב.
“אתה מוכן?” אני שואלת אותו חצי בזעף, “או שאתה רוצה?”
“אני רוצה אותך,” הוא מתיישב על המיטה לצידי, “ואני מוכן לבדוק מה זה אומר.”
“אהבה שאיננה תלויה בדבר,” אני מתעקשת, “אמורה לעמוד מול כל דבר. מה זה משנה מה המחיר שנשלם על זה? אני לא רוצה שתקריב בשבילי, אני רוצה שתרצה אותי בכל מחיר.”
“אני רוצה אותך בכל מחיר,” אני מזהה ייאוש קל בקול שלו, “אבל צריך לבדוק מה זה אומר. אני לא רוצה שתסבלי בשבילי, אני לא רוצה שהילדים יסבלו. דווקא בגלל האהבה שלי אליכם אני מוכן להקריב את הרצון שלי ולהתגרש, את מבינה?”
“לא,” אני עונה ומסתובבת לצד השני.
אני עדיין חולה, ונרדמת במהירות. כנראה ששוב החום שלי עולה.
וכשאני מתעוררת, אני לא בטוחה אם השיחה הזו היתה באמת, או שהיתה רק חלום.
2 תגובות
העירבוב הזה בין העולם הדמיוני לתורה והמצוות פשוט גועלי.
התורה לא רק מסכימה שיישארו ביחד, היא לא רוצה שיתגרשו.
אם יש צורך לכתוב את הסיפור המשונה הזה כצורתו, לפחות אל תנסו “להסתדר” עם המצוות.
ניכר שכל המטרה של יצירת העולם הנורא הזה היא בשביל לכתוב “סיפור אהבה חרדי”.
את/ה יכול לא לאהוב , ואף לבקר ,
אבל גם ביקורת צריך לדעת כיצד לומר.
והתגובה הזאת פשוט לא יפה.