בדרך להר סיני

אישה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, מגפיהָ טובעים בבוץ, ענף בידה והיא רצה אחרי כבשה שפרוותה ספוגה רפש, תרנגולת מזוהמת מנסה לפרוש את כנפיה כדי להימלט ממגפי האישה, כלב כחוש שעורו תלוי על עצמותיו כמו כביסה רטובה מנער את הטיט מרגלו ומיילל – והכל טובע בערפל סמיך וכבד...

הייתי בן ארבע כאשר הקב”ה הציל אותי יחד עם שלושת מיליון יהודי ברית המועצות מיד אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה היהודית בפרט – יוסף סטלין. הוא התפגר בפורים, יומיים לפני הפוגרום הענק שהכין בקפדנותו השטנית, בעקבות משפט הרופאים הידוע. הגזרה בוטלה והיהודים ניצלו. ניתנה להם זכות לחיות, אך לא מעבר לזה – הזכות להיות יהודי על כל המשתמע לא נכללה בכך. גם האנטישמיות המסורתית לימדה את יהודי האימפריה הרוסית להיזהר ולא להבליט את יהדותם בשום מקום. 

אולם כשגדלתי, רציתי למצוא את השבט שלי. החלטתי לחפש מקום שבו יש יהודים ‘חיים’, שמנהלים אורחות חיים יהודיים מלאים (הסיפור הזה הוא חלק מהספר “כתם אדום” שעומד לצאת לאור בקרוב בע”ה). רצוני זה הביא אותי להחלטה לנסוע לצפון קווקז. רציתי להגיע לדאגסטן. שמעתי שבמדינה הזאת בין ההרים הגבוהים הסתתרו כפרים של יהודים (“ג’והורים”), שבהם עדיין שומרים על המסורת. חבר המליץ לי על קריין הטלוויזיה במחצ’קלה, בירת דאגסטן, יהודי שלדבריו יכול לעזור לי להגיע לאן שרציתי.

*

מאז ומתמיד אהבתי לטייל, לנסוע בטרמפים, להתחבר לכל מיני אנשים נחמדים. רק הנחמדים עוצרים לטרמפיסטים… המסע התחיל בסוחוני שעל שפת הים השחור. הגעתי ברכבת בשקיעה ושמתי את האוהל שלי באכסניית נוער. הייתי רעב, יצאתי מהחדר ושאלתי מישהו, איפה אפשר לקנות משהו לאכול. “כשתצא משער האכסניה תפנה שמאלה,” הוא אמר. “מיד תראה חנות לפניך… תגיד,” הוא הוסיף פתאום, “אתה מכיר מישהו שיודע לצלם?” “אני חובב צילום,” עניתי לו. “אותך אני צריך,” הוא אמר. “נעים מאוד, וינוגרדוב. אני ארכיאולוג. הצלם שלנו הבריז ואני צריך מישהו שיצלם בשבילנו את הממצאים.”

הוא הסביר שהוא עומד בראש קבוצה של ארכיאולוגים מאוניברסיטת גרוזניי שיוצאת להרים בפנים המדינה. דוקטור וינוגרד מצא חן בעיני מיד, והסכמתי. למחרת בשש בבוקר הצטרפתי לאוטובוס שלקח את הקבוצה להרים. קיבלתי מצלמה, חמישה סרטי צילום והבטחה לחמישים רובל כעבור שבועיים של עבודה.

נסענו מעט בכביש, אחר כך האוטובוס פנה לדרך עפר, זחל והתנדנד מצד לצד זמן רב ונעצר. הדרך נגמרה. מכאן ברגל. כל אחד מחברי הקבוצה – כעשרה סטודנטים, דוקטור וינוגרד ואני – קיבל תרמיל כבד ביותר: מזון לשבועיים, כלים לבישול, אוהל גדול ואוהלים קטנים, שקי שינה, אתי חפירה גדולים וקטנים, כל מיני מברשות, פטישים בכל הגדלים, שני מכושים, ואפילו גנרטור קטן – את כל אלה, בנוסף לציוד האישי, סחבנו על גבינו. המשא היה כבד מאוד, הדרך ארוכה, מזג האוויר הפכפך – פעם שמש, פעם נודניק־גשם, כאן בהיר, שם ערפל… עברנו כפר אחד מאוכלס שנשאר בזכרוני כחלום בלהות: הכל שחור–אפור, חורבות אבן ובהן גרים אנשים, אישה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, מגפיהָ טובעים בבוץ, ענף בידה והיא רצה אחרי כבשה שפרוותה ספוגה רפש, תרנגולת מזוהמת מנסה לפרוש את כנפיה כדי להימלט ממגפי האישה, כלב כחוש שעורו תלוי על עצמותיו כמו כביסה רטובה מנער את הטיט מרגלו ומיילל – והכל טובע בערפל סמיך וכבד…

כמעט בשקיעה הגענו לערוץ הנהר ונפלנו על הדשא באפיסת כוחות. הבריזה שבאה מערוץ הנחל החזירה לי לאט-לאט את החושים – חזרתי לשמוע, להריח ולראות. את המחנה כבר הקמנו לאור המדורה, שעליה התבשלה ארוחת הערב.

כמעט בשקיעה הגענו לערוץ הנהר ונפלנו על הדשא באפיסת כוחות. הבריזה שבאה מערוץ הנחל החזירה לי לאט-לאט את החושים – חזרתי לשמוע, להריח ולראות.

המקום היה יפהפה: הדשא הקטיפתי, הקווים המתעגלים בעדינות של ההרים הירוקים, הסלעים חמורי הסבר, פסגות השלג באופק, הנהר השוצף היורד מן ההר ומימיו קרים עד כאב שיניים, האוויר השקוף והקר כמו המים בנהר, רחוק למעלה קבוצת מגדלים דקים, מחודדים וגבוהים, לא ראיתי מוזרים כאלה אף בתמונות. שאלתי את דוקטור וינוגרד מה תפקיד המגדלים ומתי ולמה נעזבו הכפרים, אך הוא התחמק מתשובה.

*

את ההסבר קיבלתי מגִ’ימְבּו‍ֹלָט, רועה צאן שהתחברתי אתו בנסיבות מוזרות במקצת. 

חזרתי מהטיול בחורבות האאול ופתאום ראיתי כלב לבן ענק הנושא בשיניו דלי מים ורץ במעלה ההר בלי לשפוך אף טיפה. הלכתי אחריו מתוך סקרנות והגעתי לחורבה בקצה האאול. הכלב הניח בזהירות את הדלי על ספסל עץ שבכניסה לחורבה ופנה אלי בריצה קלה. 

כלבים בדרך כלל אוהבים אותי, אפילו המפחידים שבהם מכשכשים בזנב כשניגשים אלי. מישהו התבדח פעם שכנראה הייתי כלב בגלגול שעבר. מי יודע…

בכל אופן, הכלב הלבן רץ אלי, שם את שתי רגליו על כתפי וביקש שאגרד לו בין האוזניים. בפוזה הזאת מצא אותי ג’ימבולט, שככל הנראה הלך אחרינו. 

“אהלן וסהלן. אתה מהארכיאולוגים? צ’וק אוהב אותך, אתה בן אדם טוב. אהלן וסהלן.”

“אתה גר פה?” שאלתי.

“לא, אני עם הבלגן…”

“מה בלגן? איזה בלגן?”

“בהרים. נגמרו לי הסיגריות…”

“אני לא מבין…”

“מה לא מבין? אני כאן עם הבלגן. קפצתי לקחת סיגריות.” 

הוא הסביר לי שכאשר השלג נמס וההרים מתכסים בדשא ירוק, הוא לוקח בהמות משכנים, מחברים ומכל מי שמבקש, ויוצא אתם להרים למרעה לכל הקיץ. קוראים לזה “בלגן”. בבלגן שלו היו פרות, כבשים, עזים, סוסים וחמורים. כל בוקר הוא הוציא אותם למרעה וכל ערב החזירם למכלאה, שהיתה ממש כאן, על יד ה’חורבה’. הכלב צ’וק היה עוזר לו. בעצם צ’וק עשה את כל העבודה, ג’ימבולט רק ליווה אותם ליתר ביטחון. 

בערב, אחרי הצילומים, חזרתי אליו. ישבנו על יד מדורה ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה. ג’ימבולט עישן ללא הפסקה, מדי פעם הוסיף עצים במדורה וסיפר על עצמו, על הגירוש, על החיים, ויותר על המוות, ועל החזרה לצ’צ’ניה אחרי ביטול הגזרות: “החיילים הכניסו לאורווה את סבא רבא שלי, שני אחי הקטנים, אחותי בת השנה וחצי ואתם עוד שמונה מאות תינוקות וזקנים וזקנות שלא יכלו ללכת. הם נעלו את האורווה, הציתו אש וירו במי שהצליח לצאת. אמי נפטרה במדבר במגפת דבר, אחותי הגדולה ממני נעלמה, ועד היום אני לא מוצא אותה…”

ג’ימבולט עישן ללא הפסקה, מדי פעם הוסיף עצים במדורה וסיפר על עצמו, על הגירוש, על החיים, ויותר על המוות, ועל החזרה לצ’צ’ניה אחרי ביטול הגזרות

הוא סיפר וסיפר – על זוועות הגירוש והמוות במדבר קיזילקום שבקזחסטן. היו בסיפורו דברים שהיה קשה מאוד לשמוע. בשלב מסוים שאלתי את עצמי מדוע אני לא עוצר אותו ואף מעודד אותו להמשיך, והבנתי: הרי באותו לילה, כשישבתי עם ג’ימבולט תחת השמים השחורים שלא היה בהם מקום אף לכוכב אחד נוסף, ראיתי בדמיוני את גירוש היהודים, כולל אותי בן הארבע. הגירוש שלפי התכנון הזדוני היה אמור להיות גרוע מגירוש הצ’צ’נים, ושלא יצא לפועל בחסדי השם בגלל מות אותו שטן מטורף. סיפרתי לג’ימבולט והוא אמר: “אללה שומר על יהודים. אללה כמו אבא שלכם – יכול להעניש קשה, אבל אף פעם לא יחסל… “

רציתי לחזור לקבוצה.

“לאן תלך בחושך?” אמר ג’ימבולט, “תישאר לישון אצלי. הנה יש לי מזרן. בבוקר תלך.”

השתכנעתי ונשארתי.

רק הספקתי לצלול עמוק אל תוך השינה ופתאום צעקה נוראה העירה אותי. ג’ימבולט לא היה במיטתו. אחרי דקה הוא חזר ונשכב על המזרן שלו. ניסיתי בשקט לשאול אותו אם הכל בסדר, אך הוא לא ענה. נרדמתי שוב, ושוב צעקה העירה אותי, ושוב ג’ימבולט חזר למזרונו בלי להוציא הגה מפיו. ‘אוי ואבוי, כנראה סהרורי,’ חשבתי. כבר לא נרדמתי באותו לילה. בבוקר שאל אותי ג’ימבולט איך ישנתי. “בסדר,” עניתי, “לא ישנתי.”

“הצעקות שלי העירו אותך?” שאל. “אני קם כל שעה וצועק כדי להבריח את הזאבים מהבלגן.”

“הצעקות שלי העירו אותך?” שאל. “אני קם כל שעה וצועק כדי להבריח את הזאבים מהבלגן.”

“איך אתה יכול? הרי אתה לא ישן בכלל. כל שעה…”

“מה פתאום!” הוא אמר, “אני בכלל לא מתעורר. קם בשינה וחוזר בשינה. התרגלתי…”

הוא יצא, ושפך על עצמו חצי דלי מים קרים כקרח. אחר כך בדק שכל הבהמות במקום, לקח אוכף, פתח את שער המכלאה, אכף את אחד הסוסים ועלה עליו בקפיצה מיומנת אחת, ויחד עם צ’וק התחיל להוציא בצעקות את ה’בלגן’ החוצה.

“תבוא בערב,” אמר, “אני אוהב לדבר אתך. אתה אדם טוב.”

בערב באתי עם כל החפצים שלי. הלילה כבר ישנתי. בבוקר ביקשתי ממנו את הסוס.

“אתה יודע לרכוב?” הוא שאל.

“תן לי סוס ותבדוק,” אמרתי.

“אז תבוא בערך בעשר למרעה, הנה, שם, על ההר ההוא.” 

אחרי עשר מצאתי אותו במדרון המזרחי של ההר. הסוס רעה לא רחוק ממנו והיה מאוכף. 

“יאללה, תעלה,” הוא אמר.

אספתי את המושכות וקפצתי על האוכף. 

“אתה ג’יגיט [פרש מיומן],” אמר ג’ימבולט, “לא חשבתי.”

למחרת קמתי מוקדם בבוקר, שפכתי על עצמי חצי דלי מים קרים כקרח, בדקתי וספרתי את כל הבהמות, פתחתי את שער המכלאה, אכפתי את דרוּז’וֹק (‘חבר’ ברוסית. זה השם שנתתי לסוס), קראתי לצ’וק ויצאנו למרעה. כשהגענו למקום, השארתי את צ’וק להשגיח על הבלגן (הוא הסתכל עלי בעיניים עצובות מאוד, אבל לא אמר מילה ונשכב על הדשא בחוסר רצון בולט). דהרתי כמו רוח בהרים ולא היה איש מאושר ממני בעולם. בלילה כל שעה (כמעט) קמתי לצעוק; ג’ימבּולט ישן שנת ישרים ולא התעורר אף פעם אחת.

*

משם נסעתי בטרמפים והגעתי לאוֹסֶטְיה – האוטונומיה הסובייטית הגובלת עם דאגסטן וצ’צ’ניה.

גשם מעצבן טפטף ללא הפסקה. עיר הבירה האפורה והרטובה לא הוסיפה למצב רוחי, שהיה גם כך גרוע בגלל העייפות והלילות ללא שינה. כשפתחתי את שער אכסניית הנוער שמעתי תזמורת כלי נשיפה שהתחילה לזייף ללא רחמים איזה מארש רענן. פתאום ניגש אלי איש לבוש טרנינג, חייך מאוזן לאוזן ולחץ את ידי בחום רב: “ברוך הבא! ברוך הבא!” לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הייתי מבולבל ושתקתי. האיש משך אותי לקתדרה המוצבת בחצר והתחיל לנאום משהו. עדיין לא הבנתי כלום. כרוזים אדומים נמתחו בין העצים ונתלו על קירות המבנה, באחד מהם כתוב “הצדעה למשתתפים”. הבנתי. האנשים האלה כנראה חיכו למישהו חשוב, ואם כך, אני משחק במחזה האבסורד הזה במקומו. לא היו לי כוחות להסביר להם את טעותם והחלטתי לשתוק עד הסוף, והשם יעזור… מישהו הוריד מגבי את התרמיל ונשא אותו לחדר האוכל. הזדנבתי אחריו. קיבלתי ארוחה, אחר כך ליווה אותי האיש לחדר ובו מיטה מוצעת, נתן לי שתי מגבות ומפתח של שירותים ומקלחת, ועזב. 

לא יכולתי אפילו לחשוב על שינה, פחדתי שהטעות תתגלה ויתפסו אותי. באמצע הלילה אספתי את חפצי, פתחתי את החלון והקשבתי… רק הציקדות קדחו במוחי. הסתכלתי לכאן ולכאן, וראיתי שאין איש. קפצתי דרך החלון לחצר וממנה לרחוב, ויצאתי לכביש.

לא חיכיתי הרבה זמן. אופנוע עצר לידי:

“לאן אתה צריך?”

“למחצ’קלה.”

“שב. אני בכיוון. אבל אם יש לך שמיכה או משהו כזה, כדאי שתוציא. יהיה קר בנסיעה.”

נסעתי אתו כשעה. הוא עצר על יד עמוד ועליו שלט פח של תחנת אוטובוס. 

“אני צריך לפנות ימינה,” הוא הצביע על שביל העפר, אחר כך הסתכל עלי. “וואו, איך שאתה נראה… אמרתי לך, יהיה קר. אני מקווה שתתפוס טרמפ במכונית סגורה. אתה צריך להמשיך ישר. חכה כאן. יש לך עוד הרבה דרך.” 

היה נדמה שהגשם המעצבן לא ייפסק אף פעם. קר, ערפלי ורטוב. כל נסיונותי להתחמם עלו בתוהו. אף מכונית לא עברה בכביש. יאוש. אין טעם לחכות ועדיף להתקדם, אולי כך אגיע לאיזה מקום מאוכלס באנשים… צעדתי כמה קילומטרים עד שפתאום ראיתי בצד השני של הכביש גדר עץ גבוהה. רצתי לאורכה עד שהגעתי לשער שמעליו שלט ברוסית ובשפה מקומית: “בית הבראה”. נכנסתי פנימה וראיתי באפלה כמה בנייני אבן. מהארובה של אחד מהם עלה עשן. “בטח מטבח,” חשבתי, “בדיוק מה שאני צריך…”

זאת היתה כנראה כניסה אחורית – פרוזדור רחב ומלוכלך, מואר בקושי בנורה קטנה, ובסופו דלת יחידה וכבדה כמו של מקלט, מאחוריה נשמעו קולות חרישיים. פתחתי את הדלת. בהתחלה לא ראיתי כלום בגלל העשן הסמיך. ברגע שנכנסתי לחדר השתררה דממה. כשעיני התרגלו קצת לאור הקלוש ולעשן, הבחנתי בחצי תריסר גברים משופמים, יושבים על ספסלי עץ על יד שולחן קרשים ארוך, שעליו כמה מאפרות גדושות בבדלי סיגריות ולוח שש־בש פתוח. מול דלת הכניסה בער תנור וערמת גזירי עץ מונחת על הרצפה לידו. אחרי דקה של שקט התחדשו השיחות, אבל אף אחד לא שם לב אלי. הרגשתי לא נוח.

בהיסוס מה ניגשתי לזוג שחקני השש־בש ושאלתי: “סליחה, האם אוכל להתייבש קצת על יד התנור?” שום תגובה, כאילו אני לא קיים, השניים אפילו לא הזיזו את ראשם כדי לראות מי המדבר. מוזר מאוד. אולי חרשים? ניגשתי לאחד אחר: “סליחה, אכפת לכם שאתייבש קצת?” אותה התגובה בדיוק. הרגשתי מוזר, אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזאת. לא ידעתי מה לעשות. ניגשתי לתנור והורדתי את התרמיל. הרגשתי את הפחד זוחל פנימה.

בהיסוס מה ניגשתי לזוג שחקני השש־בש ושאלתי: “סליחה, האם אוכל להתייבש קצת על יד התנור?” שום תגובה, כאילו אני לא קיים, השניים אפילו לא הזיזו את ראשם כדי לראות מי המדבר

הרמתי את התרמיל והלכתי לכיוון הדלת כדי לצאת, אך פתאום קמו שני גברים, נעמדו על יד הדלת וחסמו לי את היציאה. ברור – אני במלכודת. התחלתי לחשוב בקדחתנות: לנסות לצאת בכל זאת? אבל הם חוסמים, זה ברור. מה לעשות?… נזכרתי שצריך להיצמד לקיר, כדי שלא יתנפלו מאחור. נעמדתי על יד הקיר ופתאום הבזיק בראשי: לפני הטיול סיפרתי לאחי שברצוני להגיע לצפון קווקז, ואחי, התרמילאי הוותיק, הזהיר אותי מאוד מלהיכנס לצ’צ’ניה; “היו מקרים שתיירים רוסיים נכנסו למדינה הזאת ומאז נעלמו עקבותיהם,” הוא אמר. כמו ג’ימבולט, צ’צ’נים שונאים רוסים. במלחמת העולם השניה גירש אותם סטלין מאדמתם, משום שהעניקו להיטלר במתנה סוס לבן. “אני בצ’צ’ניה! הם שונאים רוסים…. הם שונאים רוסים…” דיברתי לעצמי, “אבל אני לא רוסי! אני לא רוסי!” לחשתי בקול רועד. קולי אבד לי מהפחד. “אני יהודי! אני יהודי!” צעקתי בלחישה.

כל הראשים נפנו אלי בבת אחת.

דממה.

ופתאום: “בוא, ידידי היקר, שב. נוחצ’י! תכין כוס תה לאורח!” פקד אחד מהם במבטא קווקזי כבד על בחור צעיר שהיה אתם, אחר כך פנה אלי: “תוריד את הסוודר, שיתייבש. אנחנו אוהבים יהודים. יהודים זה מזל. יהודים כמו האח שלנו. איך עם קטן כזה ניצח רוסים עם כל הערבים?! גם אנחנו אינשאללה ככה. אנחנו לא אוהבים רוסים. הרוסים הרגו חצי מהעם שלנו!”

“ניצלתי!” דפק בראשי, “הקדוש ברוך הוא הציל אותי! ניצלתי!”

אחרי ארבע עשרה שעות שינה, לבוש בגדים נקיים ויבשים – בזמן שישנתי כיבסו עבורי את כל הבגדים – ישבתי בלובי שבע ומדושן עונג ועיינתי במפת צ’צ’ניה.

האנשים הציעו לי לעלות אתם להר השולחן, “מַט לַם”, שעליו עומד בגובה של אלפיים ושש מאות מטר מקדש עתיק, “מַט ציל”. יצאנו בצהרים והגענו למעלה בשקיעה. האנשים פרשו את שקי השינה בתוך המקדש; אני לא הסכמתי להיכנס והסתדרתי בחוץ, על יד הקיר המזרחי.

התעוררתי מוקדם בבוקר מאור חזק מאוד. פקחתי את עיני ועצמתי מיד, כי נבהלתי ולא יכולתי לסבול את האור הזה. כשנרגעתי ופקחתי שוב… מולי, כמו דרך המשקפת, התפרש על כל שדה הראייה מדרון ענק של הר שחור בוהק, וכשהמבט עלה לפסגתו המושלגת נרעדתי כולי: פסגת ההר בערה והפיצה זוהר על־טבעי, מיסטי, בלתי אפשרי. היה זה הר קַזְבֵּק, שגובהו חמשת אלפים ושלושים ושלושה מטרים.

עד היום, כשאני מגיע לפרשיות של מתן תורה, אני רואה בדמיוני את מראה ההוד הכביר הזה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן