למסור ד”ש לאנושות

כשאנחנו במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר המדובר נותנים לנו מצנח ודורשים מאתנו לקפוץ. הבעת ההפתעה של כל החבר'ה מוכיחה שאף אחד מאתנו לא ידע על הפרט הקטן הזה. גם אני ואשתי קצת מבועתים אבל אנחנו מתגברים על התדהמה, נושמים עמוק, מתחברים למצנח וקופצים. זו היתה חווית הפרידה שלי מהאנושות לשנה הקרובה.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

“עשית טעות!” ד”ר וויליאמס נשען על בימת ההרצאות הקטנה ובחש בקפה הרותח שלו כאילו הוא הדבר היחיד החשוב שקיים בחדר. אני שונא פרופסורים מתנשאים, אני שונא מתנשאים באופן כללי.

ועכשיו אני מדבר עם אחד כזה, מרצה דוחה ומרוחק, שכל מה שמעניין אותו הוא ההצלחה של עצמו.

“למה בחרת ללמוד מדעי החברה?” הוא שואל בקול מתקתק.

“למה לא?” אני מתיז.

הפרופסור מרים גבה. “אייב,” הוא אומר לי. “אני כבר שמונה עשרה שנים מלמד מדעי החברה, הסטודנטים שלי תמיד גילו ענין אמתי בחומר. למה לא הלכת למדעים מדויקים?”

אני מאגרף את הידיים בכיסים. “ממוצע הציונים שלי, פרופסור,” אני אומר בלעג, “עומד כעת על תשעים ושמונה וחצי – מה שאומר שאני עתיד לקבל השנה את אות מצטיין הדיקן.”

הפרופסור מתעצבן. “העניין הוא, ותסלח לי שאני אומר לך,” הוא קצת בוטה. “הבעיה שלך היא בגישה שלך לאנשים…” אני מסתכל עליו, תוהה לאן הוא חותר. “אייב, לעזאזל, למה בחרת במדעי החברה אם אתה כזה פסיכופת?”

שום תגובה מתאימה לא עולה לי, אני חוטף עצבים, מסתובב ויוצא מהאולם. נותן לדלתות הכפולות להיטרק בקול רעש, מדלג את המדרגות בחופזה, יוצא לרוח הקרה שבחוץ. 

*

בחוץ אני שוב ילד בן שמונה, שמצטמרר ומתכרבל במיטה, נמלט מהעיניים הפגועות והמאוכזבות של אמא. “אבל למה אייבי?” היא תשאל אותי, “אני מגדלת אותך לבד. את הנשמה אני קורעת. זו התודה שלך?!” ואני אעשה פרצוף קשוח ואחרוק שיניים. זאב בודד.

*

ד”ר דון מקהטי היה חוקר ידוע שם, שאת מוחו העסיקו השאלות הבאות:

מהי חברה? מה השפעתה של הסביבה על האדם?

כמה זקוק היחיד לחברה? כמה זקוקה החברה ליחיד?

מה קורה כשאדם מנסה לשרוד ללא עזרת הסביבה? מה ההשלכות לכך מבחינה פיזית? ומבחינה נפשית?

שאלות אלו היו עתידות לשנות את חיי מן הקצה לקצה. ימים אחדים אחרי אותה שיחה אומללה שלעיל צלצל הטלפון, ועל הקו היה אדם שהציג את עצמו פרופסור ג’ף ארנולד מנהל אוניברסיטת קנדה בכבודו ובעצמו. הוא אמר לי שפרופסור וויליאמס המליץ עלי כמועמד מתאים למחקר. הוא סיפר בקצרה על המחקר של הד”ר מקהטי.

שאלות אלו היו עתידות לשנות את חיי מן הקצה לקצה. ימים אחדים אחרי אותה שיחה אומללה שלעיל צלצל הטלפון, ועל הקו היה אדם שהציג את עצמו פרופסור ג’ף ארנולד מנהל אוניברסיטת קנדה בכבודו ובעצמו. הוא אמר לי שפרופסור וויליאמס המליץ עלי כמועמד מתאים למחקר. הוא סיפר בקצרה על המחקר של הד”ר מקהטי.

הוא אמר לי שנמצאתי מתאים לניסוי החברתי המטורף ביותר עלי-אדמות. כששמעתי קצת את הפרטים הייתי יותר מלהוט להצטרף. הפרופסור לעומתי נעשה הרבה פחות להוט כשהבין שאני נשוי.
“אני אחזור אלייך,” סיכם.

לא חלף שבוע והפרופסור ארנולד מתקשר אלי שנית. “למה לא אמרת שגם אשתך במהלך השלמת תואר במדעי החברה?” הוא שואל אותי בחביבות. לטענתו, החוקרים ממש מעוניינים בי כשותף למחקר, ובעיניהם זה יהיה רק יתרון לצוות אלי את אשתי הנהדרת. בשלב זה אני משתף אותה בסיפור. נלי קצת מתלבטת, אבל מסכימה לשמוע פרטים. אני מניח שסתם, מתוך סקרנות.

אנחנו יוצרים קשר עם חברת המחקר המדוברת, ובתוך זמן קצר עוצר רכב ליד הבית. חלונות שחורים, אנשים במדים כתומים וכתפיות עם סיכות שונות עולים אלי ומלווים אותי ואת אשתי למטה. מושיבים אותנו ברכב. בדרך אנחנו עושים תחרות מבטים, לא אומרים מילה.

הרכב לוקח אותנו למקום שמם. מכסים לנו את העיניים ודורשים ממנו לצעוד רגלי בהתאם להנחיות. 

בסוף הצעידה אנחנו מגיעים למקום שנראה כמו מחנה צבאי מבודד, ושם מספרים לנו את פרטי התכנית. קבוצה של אנשים תצא ליערות העד של ברזיל. לכל אחד מהאנשים יוחדרו שתלים של ג’י-פי-אס, מכשירי ציתות, הקלטה והסרטה. כל אחד מהאנשים ינסה להתקיים לבדו, או ביחד עם בן זוג שיצוות לו. המטרה היא לשרוד לבד כשנה. ההחלטה בידיים שלנו. האנשים שסביבנו מסבירים את התכנית בנינוחות. הם עונים בשלווה לכל השאלות שצצות, ומציעים תמורה כספית הולמת בהחלט… אני לא מעז לומר בקול, אבל שנה ללא אנשים מציקים היא הפרס הגדול ביותר שהם מציעים, לי לפחות.

מול העיניים שלי עולות מילותיו של הפרופסור. “למה בחרת ללמוד מדעי החברה?” ובכן, פרופסור יקר, יש לי תשובה בשבילך. עבודת הדוקטורט שלי תהיה הטובה ביותר שאי פעם נכתבה… 

אני מסתובב אל נלי, מקווה לראות בעיניים שלה השתקפות של הרצון והשקיקה שלי, אבל היא לאכזבתי נראית קצת מבועתת, אני נושם עמוק, ואז כמחווה בשבילה אני מבקש לחשוב על זה.

“אתם יכולים לחשוב על זה כמה שתרצו,” אנשי הצוות מגיבים בתיאום. “אבל הניסוי הוא חומר מסווג, לכן עד שתחליטו – אתם שוהים בתחום המחנה הזה בלבד. יש לכם חודש. אם תחליטו שאינכם מעוניינים להשתתף, תיאלצו לחתום על מסמך שבו אתם נשבעים על סודיות בנוגע לכל מה שנחשפתם אליו.”

“אתם יכולים לחשוב על זה כמה שתרצו,” אנשי הצוות מגיבים בתיאום. “אבל הניסוי הוא חומר מסווג, לכן עד שתחליטו – אתם שוהים בתחום המחנה הזה בלבד. יש לכם חודש. אם תחליטו שאינכם מעוניינים להשתתף, תיאלצו לחתום על מסמך שבו אתם נשבעים על סודיות בנוגע לכל מה שנחשפתם אליו.”

אנחנו מקבלים צימר מדהים, מאובזר ומרוהט, בר משקאות, קרמים מפנקים, כל מה שרק אפשר לחלום עליו. נלי מעיינת בפרוספקט שמונח בחדר, פרוספקט המציג תמונות של בתי ניסוי קטנים ושלווים ביערות, קבוצות שיורדות ממטוס, אנשים שלובי ידיים, אנשים מריעים, פרוספקט שמבטיח עושר, מציג לראווה ראיונות עם אנשים שסיימו מחקרים דומים וכעת הם כותבי ספרים וזוכי פרסים. אנשים משיקים כוסות, אנשים עם אורות בעיניים. אני רואה שהפרוספקט הזה מרכך אותה, והחששות שלה פוחתים.

בלילה אנחנו יושבים על נדנדה בחוץ ודנים בלחש, מחלקים את הטענות שלנו בעד ונגד. אני מאוד רוצה, נלי מסתייגת. בסופו של דבר אנחנו חושבים ביחד על עבודת הדוקטורט שלנו והיא מכריעה את הכף. 

בבוקר אנחנו קמים בהחלטה – אנחנו בפנים.

*

חודש סוער עובר עלינו, מכיוון שהניסוי מסווג לחלוטין, אנחנו נאלצים לשקר להורים שלנו. הם אינם מבינים מדוע אנחנו צריכים לצאת לשנה של ‘מיצוי עצמי’ בהודו ובנפאל שלשה חודשים אחרי החתונה. אמא שלי פשוט נאנחת ואני מתכווץ. מאכזב סדרתי. אבל אני אראה לכולם. זוהי הזדמנות להוכיח את עצמי… המשפחה של נלי נטרפת מדאגה, והעובדה שלא נהיה מחוברים לציוויליזציה לא ממש עוזרת. אנחנו קצת מסתבכים עם הקטע הזה של לאלתר ולהמציא הסברים.

במהלך החודש הזה אנחנו נפגשים עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, פרופסורים וקבוצות מחקר שונות. שואלים אותנו שאלות מטופשות להחריד ומנסים להוציא אותנו שוב ושוב משלוותנו. אני כמעט מאבד את הראש, אבל נלי כל הזמן מזכירה לי בשביל מה אנחנו כאן.

אנחנו עוברים כמה ניתוחים קטנים להשתלת שבבים, בעורף, באצבעות ובעוד כמה מקומות… כן, לא כיף גדול.

אני מוצא באשתי הומור שלא ידעתי שקיים בה וסבלנות לא רגילה. ברגעים שאני כמעט מעיף את הפרופסורים המבחילים והנכבדים מהחלון היא מתלוצצת, מחקה את התנועות העצבניות שלי, מפשירה אותי, סוחטת ממני רגע של צחוק. אני מודה, עברנו את כל הבלגן הזה בחיוך, וזה נטו בזכותה.

שבוע לפני הטיסה הגורלית אנחנו נפגשים עם שאר הנחקרים לשיחת הכנה ותמיכה. מכיוון שזו אמורה להיות סוג של מסיבת פרידה מהאנושות, זה אך הולם בעיני להבריז, אבל למרות הרצון העז שמקנן בי אני מתגבר ומגיע. מכירים בינינו. ישנם רולי וסטף, זוג אחים הרפתקנים משיקגו שיצאו גם הם יחד. ישנה ז’נט, סטודנטית צעירה לזואולוגיה עם שיער שחור ומבטא בלתי שגרתי. ויש עוד שניים, שאיני זוכר את שמם, שיצאו כל אחד לבד.

מפטפוט קליל עם האחרים (נלי מפטפטת, אני מקשיב) אני מבין שכל אחד מהמשתתפים קיבל טיפול שונה, הכנה שונה וציוד הישרדות אחר. אנחנו למדנו לבנות בית מחומרים זמינים, לאחסן נכון את הציוד ולקבוע איזשהם חיים קבועים ונורמליים באמצע הג’ונגל. הציוד שאנחנו מקבלים כולל שימורי אוכל, יומן מסע, גזרי עצים, אורז, ליתר דיוק, המון אורז. יש גם קמח בכמות יפה, כמות גדולה מאוד של צנימים, אבקת קקאו, קפה, מכלי מים לשעת חרום, סכינים בגדלים שונים ואבני הצתה ושיוף. 

כשהיום הגדול מגיע אנחנו מתקבצים כולנו במחנה שבו שמענו את הפרטים לראשונה. אני נפרד בצביטת צער מהפלאפון שלי ומהמחשב הנייד. אנחנו נפגשים כל הקבוצה לדיון אחרון. מראים לנו כפר שנמצא סמוך לאזור שבו נשהה. על פי ההנחיות עלינו לשמור על מרחק מוחלט מהכפר הזה. אם משהו משתבש, די שנדבר על זה וישמעו במכשירים המחוברים אלינו. אנחנו מגלים שכבר שבוע מצותתים לכל שיחה שלנו. קצת מביך, אני מודה. יש לנו גם לחצן מצוקה ושפע של תכניות גיבוי למקרים שברצות האלוקים לא יקרו… אנחנו מרוגשים מאוד, מקבלים אזהרות אחרונות ועולים למטוס הקטן.

אנחנו מחזיקים ידיים. ברגע הזה שנינו שלמים בהחלטה שלנו. חושבים על הכסף שיעניק לנו התחלה נהדרת לחיים. יש לנו בלי סוף תכניות… חלקן קשורות לתאוריות הפילוסופיות שעבדנו עליהן. אני מצפה בקוצר רוח לבדוק אותן בשטח.

בטיסה נלי ואני ממציאים סיפורים ובדיחות על פטריות רעילות ועל ברדלסים שאוכלים אורז… תכננתי להסיח את דעתה מהעובדה שאנחנו נפרדים מהמשפחה שלה לשנה הקרובה, אבל מתברר שאין צורך. הטיסה, הריחות, התכניות, האווירה, לא יודע מה מהכל, אבל אנחנו מתנהגים כמו שני ילדים נרגשים.

כשאנחנו במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר המדובר נותנים לנו מצנח ודורשים מאתנו לקפוץ. הבעת ההפתעה של כל החבר’ה מוכיחה שאף אחד מאתנו לא ידע על הפרט הקטן הזה. גם אני ואשתי קצת מבועתים אבל אנחנו מתגברים על התדהמה, נושמים עמוק, מתחברים למצנח וקופצים. זו היתה חווית הפרידה שלי מהאנושות, לשנה הקרובה. 

הבעת ההפתעה של כל החבר’ה מוכיחה שאף אחד מאתנו לא ידע על הפרט הקטן הזה. גם אני ואשתי קצת מבועתים אבל אנחנו מתגברים על התדהמה, נושמים עמוק, מתחברים למצנח וקופצים. זו היתה חווית הפרידה שלי מהאנושות, לשנה הקרובה.

החבילה שלנו נחתה קצת אחרינו ברעש כזה, שחששנו לשלום תכולתה. אולם הכל ארוז היטב. אנו מתחילים בחיינו החדשים, לבד.

*

הימים הראשונים עוברים בהתרגשות. אנחנו זוכרים את כל ההנחיות, מקימים בקתת בוץ ומכסים אותה ביריעת ברזנט ובקרשים. קצת חשוך בבקתה וחם, עד שנלי מציעה לפעור בה חלון. אנחנו ממשיכים ופועלים לפי ההנחיות בלי להחליף מילה כמעט.

אחרי שבוע של בניית בקתה ואפילו אסם קטן מתחת לאדמה, אחרי חפירת באר וכיסויה בעלים רחבים של איזה עץ לא מוכר, סוף סוף אנחנו פנויים לדבר. אנחנו מתיישבים, ואני רוצה להתוודות בפני נלי על התחושות המאושרות שלי. רחוק מאנשים, רחוק מהצקות… אלא שבדיוק אז היא מציעה לצאת לחפש את שאר חברי הקבוצה שלכאורה אמורים להיות באזור. אני מזדעזע מהרעיון. אני מזכיר לה שלפי ההנחיות עלינו להסתדר בעצמנו, בלי לראות זה את זה.

בתגובה נלי מתרגזת עלי ואנחנו לא מדברים במשך יומיים. עלי זה מעיק מעט, אבל היא כמעט יוצאת מדעתה. אם יש חסרונות בחיים לבד, הם העובדה שלעצבן את נלי משמעו לעצבן מאה אחוזים מהאנשים שסביבי… אחרי יומיים נמאס לנו מהדממה הכפויה. אנחנו יורדים לאסם להביא מחברות ועטים כדי להתחיל לכתוב על החיים ביחד-לבד… 

היומנים יהיו שימושיים לצוות המחקר, וכמובן לעבודות הדוקטורט שלנו. אנחנו מעבירים רשמים זה לזה ואני מרותק לכל הדברים שיש לנלי לומר. על רקע השקט של הטבע בראשיתי, לא קשה לדמיין שאנחנו היחידים בעולם. כשאני אומר לה את זה היא צוחקת עלי, וכל טינה שאולי היתה בינינו נעלמת.

“חלום שלך,” היא יורדת עלי, ואז מתרצנת. “אילו באמת היינו לבד בעולם והיינו צריכים לבנות את האנושות מתחילה, איך היינו עושים את זה? על אילו ערכים לדעתך צריך ונכון לבסס את החברה?”

“חלום שלך,” היא יורדת עלי, ואז מתרצנת. “אילו באמת היינו לבד בעולם והיינו צריכים לבנות את האנושות מתחילה, איך היינו עושים את זה? על אילו ערכים לדעתך צריך ונכון לבסס את החברה?”

בימים שאחר כך, בין מרדף אחרי אייל פמפס ענק ובריחה מנמרון מוטרף ובין רגעים סתמיים של שאיבת מים ובישול אורז, אני מהרהר בזה. אני כותב על הכח שיש לאדם הבודד ועל העוצמה שיש להחלטות שלו כשהוא לא מונע ממחשבות של אחרים ושל סביבה. “לאנשים יש נטיה עדרית,” אני כותב ביומן המסע. “דבר קסום הוא להתנתק מהכל. פתאום אתה עצמאי, אתה בוגר, והיחיד שמשמעותי עבורך הוא אתה עצמך. זו הזדמנות מרתקת להתנסות במה שאתה מעוניין מבלי להתחשב בדעתו של איש, מבלי לאכזב אף אחד בבחירותיך.” אני סוקר את מה שכתבתי ומרוצה מהתובנות שלי. נלי בחרה לכתוב על האנושות, על ההדדיות והכח שיש לקבוצה.

“חיי החברה כל כך חשובים לך?!” אני שואל אותה מאוחר יותר, ואיזו תקוה כמוסה בלבי.
לילה והיא מקשקשת באצבעה על החול ליד האש שהעליתי.

“כן,” היא מודה. “אני ממש מתגעגעת לחברת אנשים.” אני בולע את הרוק. היא קוראת אותי בקלות ומחייכת. “חשבת שאגיד שאתה מספיק לי?!” היא קובעת ומשהו מבודח בקול שלה. אני צוחק נבוך.

“בשבילי,” אני מדגיש לה, “את מספיקה בהחלט.”

*

היה כיף להסתובב ביער ולנסות למפות אותו, לכתוב תיאוריות על החברה ועל מידת ההזדקקות לה. נהניתי להתווכח עם נלי, להעלות טיעונים בעד ונגד. למדנו זה את טיעוניו של זה וניסינו למצוא פרכה שעליה השני לא חשב. המעניין הוא, שככל שהיינו יחד, נהיינו דומים זה לזה. יכולנו לתקשר ללא מילים ולתפקד כצוות מושלם. כשרציתי להגיד משהו, גיליתי שנלי חשבה עליו בדיוק. השלמנו את המשפטים זה לזה, ובמקביל גילינו תכונות מנוגדות לחלוטין זה בזה, אבל הדבר דוקא עשה את הכל למעניין יותר.

נלי היתה חסרת מנוחה. היא חקרה, היא סקרה, היא חיפשה ריגושים ואתגרה אותי, היא הביטה לסכנות בעיניים והוציאה להן לשון. בלעדיה אני מניח, השגרה שלי היתה מקובעת לתכתיבים של מנחי הניסוי, בלי לסטות בכלום. פתאום גם אני הייתי להוט למצוא את האתגר שבכל משימה ולחפש מה ניתן להוציא ממנה. נעשינו דומים עד שיכולתי לקרוא בקלות את הרגשות שלה. ידעתי מתי נלי עצבנית, מתי היא מודאגת, מתי היא רק רוצה לסיים את הכל ולחזור הביתה… גם היא למדה לקרוא אותי.

כמעט מדי לילה הסתכלנו על הכוכבים וניסינו למפות אותם. נלי טענה בתוקף שלפי הכוכבים אפשר לנווט את הדרכים שלנו, אבל קצת פקפקתי בזה, כי כל לילה הם הסתדרו איכשהו אחרת… כשהסתכלנו על הכוכבים היא סיפרה לי על המשפחה שלה, על ההורים שלה שהיא מתגעגעת אליהם, על החברות שלה, על האחיין המתוק שלה נט. בתמורה סיפרתי לה שאינני מתגעגע לאיש. חוץ מלאמי.

יום אחד נלי חוזרת לבקתה מחבקת אופוסום קטן, לשאלתי היא מודיעה לי שזה האופוסום שהיא אימצה, ואז בבדיחות היא מציעה לקרוא לו נט. “אני כל הזמן מחפשת ידידים,” היא מודה. “מה דעתך?!”

“זה טיפשי,” אני עונה לה בוטה קצת.

כאב חולף בעיניה.

“אולי יש לי בעיה,” אני לוחש. היא מבטה בי בדממה. “נלי, אני שונא אנשים, לא מצליח להתגעגע אליהם כמוך. אני בכלל לא מצליח להבין למה הם נפגעים מכל שטות. כמה שאני מנסה להבין לא הולך לי. הם משדרים כאילו על גל אחר.”

“אולי יש לי בעיה,” אני לוחש. היא מבטה בי בדממה. “נלי, אני שונא אנשים, לא מצליח להתגעגע אליהם כמוך. אני בכלל לא מצליח להבין למה הם נפגעים מכל שטות. כמה שאני מנסה להבין לא הולך לי. הם משדרים כאילו על גל אחר.”

נלי מהרהרת לרגע. “אדם אחד,” היא מספרת לי, “מקבל שיחת טלפון בהולה מאשתו, ‘תיזהר כשאתה בכביש,’ היא אומרת לו בהיסטריה. ‘אמרו ברדיו שיש איזה משוגע אחד שנוסע נגד כיוון התנועה…’ ‘אחד?!’ עונה לה הבעל, ‘כולם השתגעו, כולם!’ “

לוקח לי שניונת להבין וזה מצחיק את נלי. 

“את חושבת שאני הבעייתי?”

היא מהססת רגע. “אייב, כשהכרנו, אמרו לי לברוח ממך. לא עשיתי את זה ואני לא מצטערת. אבל היום בכל הכנות אני חושבת שהקשר בינינו הוא ההוכחה למה שאתה מסוגל, אתה רק צריך לנסות.”

היא נאנחת ואז נעמדת. משאירה אותי קצת לבד.

בערב אני מחזיק את היומן ומחפש מילים להגדיר את ההרגשה שלי. בסוף אני מתייאש והולך לישון בלי לכתוב כלום.

בימים שאחרי אני חושב על כל משפט לפני שאני אומר אותו. אני יודע שנלי שמה לב, אבל היא שותקת.

*

יום אחד מצאנו שרידים של צמה שחורה עם נוצות דבוקות אליה. לשנינו היה ברור שזו הצמה של ז’נט. קברנו את הצמה ונלי אמרה שאם ז’נט איננה – עכשו לפחות היא כבר לא לבד…
כל הערב נלי בכתה.

ומאותו יום ראיתי שמשהו מעסיק אותה, כאילו עמד בינינו סוד.

ויום אחד חזרתי לבקתה, חבית עץ גדולה מלאה מים על הגב שלי ואני מתנשף. נלי חיכתה לי בפנים מוטרדות. “אני צריכה לדבר אתך,” היא אמרה לי במצח מכווץ. הורדתי את החבית והנחתי על הקרקע. שמחתי שהיא רוצה לדבר, לגלות לי מה רובץ על לבה. התיישבתי. היא התמקמה לידי ואז לחשה שהיא רוצה שנלך לבקר בכפר. “אני חייבת לראות אנשים,” היא אמרה לי. “לראות אנשים, סתם אנשים. לא משנה איזה, לא משנה מה יעשו…”

התיישבתי. היא התמקמה לידי ואז לחשה שהיא רוצה שנלך לבקר בכפר. “אני חייבת לראות אנשים,” היא אמרה לי. “לראות אנשים, סתם אנשים. לא משנה איזה, לא משנה מה יעשו…”


אני מתכווץ. אני מזכיר לה, לחוץ, שאסור לנו, שאנחנו עלולים להפסיד את כל הכסף. שהרעיון של המחקר הוא שנהיה לבד, שננסה להתמודד בלי חברה. שחתמנו להישאר נאמנים למחקר.

“המחקר, המחקר,” היא צועקת עלי, “זה כל מה שמעניין אותך?! מי אמר שזוכרים שאנחנו פה? מי אמר שמתגעגעים אלינו? אולי שכחו אותנו? אולי תכננו להשאיר אותנו לנצח? כל מה שיש לנו הוא המילה שלהם. חשבת על זה, טיפוס נאמן שכמוך?!” היא בוכה, ואני נבהל קצת.

“די, נלי, בואי נלך לישון מוקדם היום, לא התכוונתי להכעיס אותך.” אני מקווה שמחר היא תשכח מהכל. היא משתתקת, הולכת למיטה, נרדמת.

בבוקר אני מתעורר ומגלה שאני לבד. נלי איננה. כל היום אני עובד בשקט. ממיין, מנקה, מתקין את המזון, והלב שלי דופק. עצבנתי אותה, רבנו. זה משהו שלא עשינו כבר חודשים. היא יצאה מהבית עצבנית. אני ממתין שהיא תחזור. תבוא עם תובנות חדשות בעיניים. אולי היא כן הלכה לראות בסוף את הכפר, אולי היא סתם היתה צריכה לחשוב. אני מכין את המילים, ממתין לה. אנחנו נתווכח קצת על הצעד חסר האחריות שעשתה, אחרי זה אני אתנצל, אפצה אותה.

היום עובר. אני בהיסטריה. נלי לא חוזרת. לקראת הערב אני מחליט לצאת לחפש אותה, לפני שיחשיך. אני עושה את דרכי לכיוון הכפר. בוודאי הלכה לשם. אני מפלס את דרכי ביער, צועק את שמה. ואז אני חוצה קבוצת שיחים צפופה.

הצעיף של נלי, מגואל בדם.

משמעות הדבר מכה בי.

אני כורע על הארץ, מיילל כמו חיה. מייחל למותי.

*

איבדתי את האדם היחיד שתמיד הבין אותי.

יותר חמור מזה, היתה לנו תקופה מאושרת כשהיינו ביחד. אבל היא נהרגה בדיוק אחרי שרבנו. 

לא התפייסנו. היא כעסה עלי. המבט המאוכזב שלה כנראה ירדוף אותי לתמיד.

הלילה מעולם לא היה שחור יותר.

אני קם, כושל אל הבקתה. מנסה להדליק אש, לא מצליח. הידיים שלי רועדות. אין לי בשביל מי עוד.

לאיש לא ישנה אם יהיה פה חושך.

השמש שוקעת ואפלה סמיכה מכסה את כל האזור. אני מפחד לפלס דרך אל המיטה כשאני לא רואה אפילו את עצמי. הכל חסר טעם יותר, רוצה שאמא שלי תהיה לידי, תדליק לי אש ותגיד לי: “אייבי מותק, אנשים שאהבת נשארים תמיד אתך.” הם לא. היכן נלי שלי? מה קרה לה? על מה חשבה ברגעיה האחרונים?

הראש שלי הולם, השפתיים שלי סדוקות, אף אחד לא לצדי להגיש לי כוס מים, למדוד חום ביד זהירה. אני אמות, ואף אחד לא יתגעגע. אולי יום אחד אחד מהגיסים יגיד לנט, “אתה יודע נט? פעם היה לך דוד שלא סבל אנשים, בסוף הוא הלך לאיבוד באיזה חור בהודו ולא חזר.” ונט יבטיח שהוא תמיד יתייחס יפה לאנשים, לא משנה מי.

אולי יום אחד אחד מהגיסים יגיד לנט, “אתה יודע נט? פעם היה לך דוד שלא סבל אנשים, בסוף הוא הלך לאיבוד באיזה חור בהודו ולא חזר.” ונט יבטיח שהוא תמיד יתייחס יפה לאנשים, לא משנה מי.

אני בוכה.

אפל ובודד ביערות. יש דממה וחושך, או לפעמים צחוק חייתי מזעזע. יש פעמים שאתה רוצה לצרוח את נשמתך, אתה רוצה לצאת מדעתך אבל יודע שזה לא ישנה לאף אחד, אתה לבד לגמרי. וכשסדק ענק פעור בנשמתך ועוברת בו הרוח, אתה שומע אותה נאנקת. 

אף אחד לא יהיה כדי לאסוף אותי אם אתפרק. יותר מזה – אף אחד לא יצטער אם אתפגר.

נלי אולי היתה טוענת שזו דווקא מחשבה מנחמת, כאילו ‘אין ברירה חבר, מצטער, אתה חייב להיות חזק’, אבל רק המחשבה עליה גורמת לי להתרסק יותר, להתקפל אל תוך נשמתי הסדוקה.

אני מאבד את הטעם בחיי היומיום. עושה מה שצריך, אבל בפיזור דעת. ובוקר אחד אני מתעורר לקול רעש ובלגן. ברגע הראשון אני חושב שזאת נלי שעומדת על השולחן ואני רוצה לשאול אותה למה היא ממטירה עלי אגוזים. אחרי זה אני מבין שמה שאני רואה בעצם הוא משפחה של קופי סנאים. מתברר ששכחתי לנעול את הדלת, והם חשבו שיהיה נהדר להפוך את הבקתה המוצלת שלי למשכן הקבוע שלהם, וקצת קשה לשכנע אותם לסגת מהרעיון… אני זורק עליהם שקים כבדים. הם מתחמקים, פותחים את השקים, משחיתים את התכולה. אני תופס אחד מהם, זורק מהחלון. החברים שלו קופצים עלי. אני בועט בהם, הם נושכים אותי. כשהם מסתלקים בסופו של מאבק ארוך הם משאירים אחריהם חורבן איום. שארית המזון שלי הושחתה.

המשך הקיום שלי כאן בסימן שאלה. למדתי אמנם לזהות פירות אכילים ולעקור שורשים של צמחים לא רעילים, אולם ההשרדות תהיה מעתה קשה מתמיד. ואולי אפילו אצטרך את עזרת צוות הניסוי.

פתאום נתקף צמרמורות, סימני שאלה אדומים מזדקרים לי מול העיניים. מבין ששום דבר לא כפי שהיה. מי ששלח אותנו לניסוי המטורף הזה לא פחד שנמות. איפה כל השתלים שהיו אמורים לעקוב אחרי מצבנו הנפשי? נלי מתה, ואיש לא בא לחפש אחר עקבות גופתה. אולי מקווים שגם אני אמות, ואז יבואו לאסוף את היומנים, ולקטוף את התהילה. אף אחד לא מחכה לי. אף אחד לא ממתין לשובי ולא פרס לכבודי שטיח אדום. למי אני מחכה? מה גורם לי עדיין להאמין בניסוי ההזוי הזה? בגללו איבדתי הכל. היום אני בודד, מרוקן, מרוסק.

פתאום נתקף צמרמורות, סימני שאלה אדומים מזדקרים לי מול העיניים. מבין ששום דבר לא כפי שהיה. מי ששלח אותנו לניסוי המטורף הזה לא פחד שנמות. איפה כל השתלים שהיו אמורים לעקוב אחרי מצבנו הנפשי?

בעולם שממנו הגעתי, אני נזכר, אנשים הולכים זה לזה, מדברים זה עם זה, דואגים זה לזה. פתאום מכה בי ההבנה, שום דבר לא יהיה כמו שהיה. כשעזבתי הייתי אדם שלם והיתה לי אישה. החיים שלנו היו מתוכננים עד הפרט האחרון. הצטרפנו למחקר קוסם. היינו צריכים לחזור חכמים יותר, עשירים יותר, מפורסמים. לקבל זרי ניצחון, כסף, כבוד, ולכתוב ספרים. היינו צריכים לחיות באושר ובעושר עד אחרית הימים. כעת איך אוכל לחזור לחיים? מה אומר להוריה של נלי? למשפחתה? לאמי? לחברים? לנט?

זיכרון הולם בי, של לילה נוסף, הלילה האחרון של נלי. “המחקר, המחקר,” היא צעקה עלי אז. “זה כל מה שמעניין אותך?! מי אמר שזוכרים שאנחנו פה? מי אמר שמתגעגעים אלינו? אולי שכחו אותנו? אולי תכננו להשאיר אותנו לנצח? חשבת על זה?”

אולי היא צדקה.

אני מקיא.

בתוך בליל הבחילות מפעם בי רצון נואש. אני. רוצה. לחזור.
למצוא את המקום שלי בעולם, בין בני משפחה וחברים. להחזיר לעצמי את הזכות לחיות עם אנשים – בני אדם – יצורים אינטליגנטיים יותר מאלה שסילקתי מתוך הבקתה שלי.

פתאום כל השאלות שמהדהדות לי בראש לא רלוונטיות.

אני. רוצה. לחזור.

קצת קשה לחשוב עכשיו על חיים נורמליים, כאילו שום דבר לא השתנה, כאילו אני לא השתניתי, חושב על הדבר היקר שהשארתי כאן, במהלך הניסוי המטורף הזה. מוזר לי ממש לחשוב על הרעיון של פשוט ללכת ברחוב, ללחוץ ידיים של איזה שכן, להרכין ראש בברכת בוקר טוב לשכן אחר. “כבר חשבנו שעברתם דירה, היו שמועות…” אני שומע את אדון מרקינס הזקן באוזני רוחי, אני אגחך, אוציא מפתח רגיל, אכנס הביתה, הבית שלפני המבול היה הבית שלי ושל נלי. אפתח את המקרר, ‘מקרר’, איזה צליל קסום, מוזר, נורמלי…

המחשבה לראות אנשים, סתם אנשים, הרבה אנשים, הולכים משם לכאן, שואלים שאלות לא חשובות, מתערבים לך בחיים… מחזקת את ההחלטה שלי. כבר לא אכפת לי מה יקרה, אני רוצה לחזור הביתה, לשמוע אנשים מדברים, בשפה שהיתה לי פעם. 

*

לא היססתי יותר, לחצתי על לחצן החרום.

שום דבר לא קרה. 

*

‘הכפר’, המחשבה הזו מרגשת אותי ומבעיתה כאחד, מטלטלת אותי בזכרונות של נלי, בגעגועים שלה. היום אני מרגיש את מה שהרגישה, בעוצמות כאלה שלא ידעתי שקיימים אז. אני תוהה כמה היא התייסרה והאם זה מה שפיתה אותה לצאת מהבקתה המגוננת בלילה, לחפש דרך חזרה. אם זה מה שהרג אותה.

אם הייתי מרגיש אותה באותו הלילה – הייתי יוצא אתה. אם הייתי יוצא אתה – הייתי מת. אבל אז היינו ביחד. “לעזאזל,” אני מסנן בזעם, בועט בקיר. “כשנלי היתה אתי חשבתי שאני בודד. כשהיא איננה – אני מבין שלא ידעתי בדידות מהי.” 

אם הייתי מרגיש אותה באותו הלילה – הייתי יוצא אתה. אם הייתי יוצא אתה – הייתי מת. אבל אז היינו ביחד. “לעזאזל,” אני מסנן בזעם, בועט בקיר. “כשנלי היתה אתי חשבתי שאני בודד. כשהיא איננה – אני מבין שלא ידעתי בדידות מהי.” 

עכשו אני כל כך לבד שטירוף עולה בי. אני חובט את ראשי בקיר, שוב ושוב ושוב. 

מה היה באותו לילה? אני מנסה להיזכר. רבנו. היא התגעגעה. רצתה לחזור. אבל לאן? איך היא התכוונה לחזור? לאן היא רצתה ללכת באמצע הלילה?

“הכפר,” אני עונה לעצמי בין חבטה אחת לאחרת. “בכפר יש אנשים שיוכלו לעזור, אולי.”

אני כבר יודע מה אני צריך לעשות. אורז את מה שנשאר, מתכונן לשנת לילה אחרונה בבית שהיה שלי – ולפני כן ‘שלנו’ – כל כך הרבה זמן… 

בלילה אני חולם על אנשים, הרבה אנשים, מיליוני אנשים, וכולם הולכים ממקום למקום, לא זורקים לעברי אפילו מבט חטוף. אני מתעורר, ורושם החלום חקוק בי. הוא ממלא אותי נחמה. יהיו אנשים, יותר מזה אני כבר לא יכול או צריך לבקש.

*

בוקר מתוח. אני הולך בצעדים חוששים אבל מרוגשים, ולאט לאט אני מתקרב לכפר. אני מצפה כבר לפגוש אנשים, לקבל חיבוק מאמא שלי שהשארתי בקנדה לפני כשנה – כשעוד הייתי נשוי צעיר והרפתקן… האנשים בכפר יעזרו, אני חייב להאמין בזה.

הברכיים שלי כושלות, הלב שלי דופק בעוצמה מפתיעה. אני מכין שוב ושוב את המילים בפה, מקווה לא להתבלבל. הידיים שלי מזיעות. בעיני רוחי אני כבר רואה אנשים, כבר מריח חופש.

*

כשהגעתי קרוב לכפר, הבנתי שמשהו השתבש. אנשים לא הסתובבו באזור, אף אחד לא נכנס או יצא, ובאוויר היה ריח כבד, נורא. “מה קורה בכפר הזה,” מלמלתי לעצמי. הראש שלי הסתחרר כאילו עבר עלי לילה גדוש באלכוהול. החודשים האלו בלי אנשים שיבשו לי את השכל לחלוטין.

“הכל שקט מדי,” הסברתי לעצמי. לא זכרתי הרבה מן הדפוסים האנושיים הרגילים, כן זכרתי את המנהג הזה שהיה לאנשים, לדבר, זה עם זה, לדבר המון…

“אייב, זו נראית לי עיר רפאים,” אני ממשיך להסביר לעצמי. אני צועד כמו שיכור בין רחובות הכפר. דממת מוות. נעצרתי ליד דלת אקראית. לא טרחתי אפילו לדפוק. הדלת נפתחה בחריקה צורמת.

נכנס בשקט. סירחון אימים הכה בי. בבית שכבו מתים משפחה שלמה. אבא, אמא, שני ילדים. הבטתי בהם מזועזע. 

הלב שלי פעם, הלכתי בשקט בבית ומשהו בי צרח “תברח!”. לא ברחתי, המשכתי להסתובב בבית. בחדר האחרון היה מחשב. פתחתי אותו בלהיטות. דפדפתי במזכרים, נכנסתי לתיבות המייל, פרצתי לרשת הגלובלית העולמית. המשכתי ללחוץ בפראות על הכפתורים. מרגע לרגע נהיה לי שחור בעיניים.

“נלי,” אני אומר. בדמיוני היא פוערת עיניים גדולות, תופסת את היד שלי בחרדה. אני מרגיש צורך להסביר לה, לעצמי. “הפעולה האחרונה שנעשתה בעולם היתה לפני שלושה חודשים.” 

נלי הדמיונית לחלחה את שפתיה. “זאת אומרת שכל האנשים האלה,” היא הצביעה סביבה, “שכל האנשים בעולם…” היא השתתקה, נעלמה.

“זה אומר שזה נגמר, שנשארתי לבד.”

*

היו לנו תובנות, פעם, כשחשבנו שהעולם מחכה לשמוע אותנו. אין נלי, אין תובנות, ועכשו אני מבין שאין עולם.

“אנשים,” אני ממלמל כמו מתוך הזיה. “אנשים, אנשים.”

אני נזכר באדם אחד שעקף אותי פעם בספריה. מן הסתם גם הוא איננו.

המחשב שלפני הבהב סרטונים מלפני שלושה חודשים, מיפן, מסן פרנציסקו, מטורקיה, מהולנד, מקנדה. בכל מקום אנשים מתים, אנשים גוססים כותבים בשארית כוחם על קירות הבתים את שמותיהם. מצלמה אחת קלטה תינוק שדפק בדלת חדר ההורים ואף אחד לא פתח לו. בכיתי.

יצאתי מהבית. אפילו לא טרחתי לסגור את הדלת. כל זה היה חסר טעם כבר… הרחובות היו ריקים. הסתובבתי בהם. ליד בית אחד אני רואה דמות, אני מתקרב, מתאכזב, גופה נוספת. האיש הזה מת לבד. אני חי לבד, הלב שלי מתרסק. להתראות אמא, להתראות נלי, להתראות חברים, ידידים, משפחה. להתראות פרופסור וויליאמס, שלום גם לך, השכן שתמיד תפס לי את החניה. נוחו על משכבכם בשלום…

*

אני אסתובב פה, בכפר, אמות בסוף. זה סוף העולם, אין טעם לגרור בכח.

פתאום אני נעצר.

פעם, לפני אולי שנה, אולי קצת יותר, הייתי בהרצאה. המרצה דיבר על חוק הדיפוזיה של פיט. “חוק הדיפוזיה של החומר טוען שכל חומר בעולם שואף לשוויון.”

אולי הסטטיסטיקה הזו לא תקפה על אנשים, אבל אם כן – אז משמעות הדבר היא, שאין שום סיכוי שהגזע האנושי נכחד לחלוטין, זה ישבור את השוויון של ממוצע האוכלוסין.

ההבנה ממלאה אותי מרגע לרגע. ובכן, מסתבר שיש עוד אדם שלבו עדיין פועם. אולי גם הוא השתתף בניסוי, שרד אותו כמוני. אולי הוא ניצל באופן אחר. יכול להיות שהוא אמיץ יותר ממני, מחפש חיים על פני הגלובוס, יתכן שאני התקוה היחידה שלו לראות עוד נפש חיה, ד”ש מעולם שהיה ואיננו.

מדמיין אותו מסתובב בעולם,
ומגלה שאיש לא שרד.

גם הוא איבד את כל מה שהיה לו.
אסור לי לאכזב אותו.
אני חושב על רגעי הבדידות שלי. חושב על הגעגועים שלי לאנשים, לפטפוט קליל. ללחיצת יד.
אני לא יכול לגזור על אף אחד גורל שכזה.
אני לוקח נשימה עמוקה.

הגיע הזמן לצאת לדרך.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. היי, קוראים לי יעל ברקוביץ וזה שם אמתי לחלוטין.
    זה הסיפור הראשון שפרסמתי.
    נכון לעכשיו כנראה שלא יהיה המשך לסיפור.

  2. יעל,
    יופי של כישרון – מאוד אהבתי את הסיפור,
    גם לא חייב להיות המשך,
    כך יש אפשרות לכול אחד לתת את האינטרפטציה האישית, הדמיון וההקשרים שלו לסיפור.

    אשמח לקרא עוד סיפורים שלך.

  3. סיפור יפה בצורה לא רגילה הכתיבה גם מאד משובחת. מאד נהנתי. אשמח מאד לקרוא עוד חומרים מפרי עטך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן