“אני לא מצליחה להבין מה הביג דיל שעושים מכל ערבי הלביבות האלו,” אני אומרת, “זה ממש נחמד בסך הכל.”
הווינקרים מטיילים הלוך חזור על השמשה הקדמית של הרכב שלנו, מגרשים את טיפות הגשם באדיבות. נתן מסיט לרגע את עיניו מהפקק המזדחל לפנינו. מביט בי להבין אם אני צינית, ומחזיר עיניים לכביש. “גם הדרך נחמדה בסך הכל,” הוא אומר. “רק חבל שאנחנו נוסעים על עשרים קמ”ש.”
אני צוחקת, “צודק. הדרך על הפנים. אבל אני רצינית בנוגע למפגשים. זה קורה פעם באף פעם, אז בעיני כל אחד צריך להתגמש, ואולי לטרוח בשביל הגיבוש המשפחתי. זה ממש חשוב!”
נתן מהנהן. אני יודעת שהוא מסכים אתי. אחרת, איזו עוד סיבה היתה לו לזחול לירושלים במעלה כביש 1 למפגש המסורתי אצל סבתא שלי?
אפרת מתחילה להשמיע קולות של אי נוחות מהסל־קל במושב מאחורי. נתן מדליק מוסיקה ונושא תפילה שהכביש ישתחרר קצת.
“אילה, תנסי לשחק איתה.” אני מבקשת. בת השש שלנו מייללת משהו שאני לא מצליחה לשמוע.
בדיוק סיפרתי לו על הדיונים שהיו לנו היום במשרד. דינה פתחה את הדלת שלנו בדרמטיות ושחררה את כל הקיטור על גיסתה הזו”צה (“הוד רוממותה החליטה שאכין פיציות. פיציות! ואני היחידה שעובדת שם עד שלוש וחצי!”), שפרה הצטרפה ולא הבינה למה צריך את המפגשים האלו בדיוק בחנוכה הפקוק כשכל העולם יוצא. כשטענתי שאם לא בחנוכה הם לא יקרו אף פעם, היא נאנחה, “שלא יקרו. ואז לא נצטרך שנה שלמה להשתחוות לחמש מאות שקל שהיא השקיעה על אולם שקרוב לבית שלה.”
“בקיצור,” אני ממשיכה לפטפט להנאתי, “יהודית הצטרפה והסכימה אתי, שהמפגשים האלו חשובים. דינה טענה שהם סתם מעלים אל פני השטח את כל האמוציות, וכשהתנגדתי היא טענה שאצל ההורים שלי זה בית של קטנים אז אין לי זכות דיבור.”
“בקיצור,” אני ממשיכה לפטפט להנאתי, “יהודית הצטרפה והסכימה אתי, שהמפגשים האלו חשובים. דינה טענה שהם סתם מעלים אל פני השטח את כל האמוציות, וכשהתנגדתי היא טענה שאצל ההורים שלי זה בית של קטנים אז אין לי זכות דיבור.”
“מה שנכון,” הוא מגחך.
“סליחה!” אני מוחה, “עזוב אצל ההורים שלי, שאנחנו רק שניים נשואים. אבל אנחנו מגיעים כולם בחירוף נפש למפגש אצל סבתא כבר שנים! וחוץ מזה סיפרתי לה שבמשפחה הענקית שלך זה עובד מעולה כבר שנים.”
“בטח לא ציינת לה שהמפגש כולל פיצה קנויה וסופגניה לכל ילד.”
“מה זה משנה? העיקר נפגשים.”
“בסוף, בכל מפגש הדינמיקה המשפחתית צצה מעל פני השטח.” אומר נתן, ומתחיל להגביר מהירות כשהרווחים שבין המכוניות בכביש גדלים סוף סוף.
אני רוצה לומר לו שאני לא מסכימה. שמשפחה היא מעבר לדינמיקה ולנוחות שלי, שחייבים להשקיע, לקבל זה את זה… אבל אפרת פוצחת בסדרת צרחות שגורמת לי לעקם את הגב בניסיון נואש להרגיע אותה עם מוצץ.
**
“יהודית!” סבתא עוטפת אותי בחיבוק מוחץ עצמות, ומיד אחר כך מתכופפת להעניק אחד נוסף לכל אחד מהילדים.
בבית של סבתא יש בדרך כלל ריח של קראמבל תפוחים בתנור, אבל מעומס האנשים אי אפשר להבחין בו.
“שלום סבתא,” נתן מחייך ומהנהן בתודה למטר הברכות המורעף על ראשו, רגע לפני שהוא נעלם למרפסת להפסקת עישון.
אני מנסה לפלס את דרכי עם העגלה, ולבסוף מתייאשת ומרימה את אפרת על הידיים. ממקמת את הילדים בשולחן היצירות, ומנסה לענות לשאלות שאילה יורה עלי בלי לנשום כמעט. אמא מי זה? ואיפה אנחנו? ולמה ככה?
“יהודית,” קולה של אמי קורא לי. אני מסתובבת ורואה אותה יורדת במדרגות מהקומה העליונה של הבית הרמותי העתיק.
“סבתא צור!” אילה צווחת ורצה לזרועותיה בדרמטיות. נכדה בכורה ופרוטקציונרית.
אמא מחבקת את הילדים בחום, לוקחת את אפרת מהידיים שלי. “איך היתה הדרך?”
“פקוקה סיוט,” אני עונה, “אבל איזה כיף פה! איפה אבא?”
“עדיין למעלה,” היא עונה. “מדבר עם אריאל בטלפון.”
“הם בדרך?” אני שואלת, מתכוונת לאחי הקטן אריאל ואשתו, מלי.
היא מהנהנת. משהו בתווי הפנים שלה נוקשה. אני מנסה לפענח מה, ומודאגת כשאני מזהה את הקמט הקטן הזה במצח. “הכל טוב?” אני שואלת ישירות. ילדה בכורה ופרוטקציונרית.
“כן, בטח.” היא משקרת, “אריאל פשוט מאריך את הדרך. אוסף את אסתי, היא היתה עם חברה בירושלים היום.”
“אסתי מגיעה?” אני שמחה, “יופי!”
אמא לא מצליחה לענות, הדלת נפתחת שוב ונחיל של דודים, דודות ובני דודים ממלא את הבית. אנחנו עוברות מאחת לשניה, אומרות שלום, מחליפות חיבוקים. כיף לי לפגוש את כל בנות הדודות שלי, אני נהנית מכל רגע.
אני שמחה שאסתי מגיעה. מתחילה להתאפס על עצמה, הגיע הזמן. אין ספק שהיא משתפרת לאחרונה, הלוואי והיא באמת גם תדבר עם אנשים פה ולא תהיה תקועה בסמארטפון. אולי השתלמו שלוש מאות השקלים שהוצאתי עליה ביציאה האחרונה שלנו… אולי היא מתחילה להבין שאין מה לחפש בחוץ והיא חלק ממשהו יפה וגדול… החנוכיה הגדולה והמאירה של סבתא עומדת על יד החלון במטבח וממלאת את לבי.
בשלב כלשהו ארי ממצה ולא משחרר את החצאית שלי. אני מפקידה אותו אצל נתן עם צלחת מרק כתום וחוזרת לפטפט. אילה דבוקה למאיר, אחי הקטן שחגג בר מצוה לפני חודשיים, ואפרת אצלי שוב אחרי שאחי האחרים העבירו אותה מיד ליד.
אני מסמנת וי בראש על כל האנשים שאמרתי להם שלום, מתמלאת נחת כשרואה את סבתא זורחת ורווה נחת מהשבט המפואר שלה. איזה כיף זה משפחה.
הדלת נפתחת, בפתח עומדים אריאל ומלי. אמא במטבח מדברת עם אחת האחיות שלה, אז אני מנופפת להם לשלום. הם נכנסים ומאחוריהם עומדת אסתי. לבושה במכנסיים.
היד שלי קופאת במקום.
אני ממצמצת פעמיים. בטוחה שאני לא רואה טוב.
החיוך נשמט משפתי.
אני רואה מצוין. מכנסיים.
ואז אני עושה את הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות באותו רגע. אני לא אומרת לה שלום.
מחייכת אל אריאל ומלי, ופשוט מתעלמת מקיומה של אחותי הקטנה והיחידה. הפנים שלה מתקשחות, בדיוק כמו אמא. אבל זה חזק ממני. זעם מתפשט בעורקי כמו ארס. מפנה את גבי לדלת. לא יכולה לומר כלום.
היא לא מתביישת?!
כבר שנתיים שהיא משגעת את על המשפחה. שלושה תיכונים העבירו אותה, ההורים משלמים לה רכיבה על סוסים וחוגי כדורסל, שותקים לה כשהיא שבתות שלמות מבלה בחדר ורק מוציאה את האף כדי לעוות אותו ולצעוק שהיא לא אוהבת חמין בכלל. מחבקים בכח, מתייעצים, שומרים על הילדה. מתמודדת.
ואני, אחות גדולה. מעורבת בזה עד הצוואר. כל הזמן מדברת עם כל העולם עליה. דואגת, מפנקת. פעמיים בחודש בגרג. שותקת כשהיא מזמינה מוקפצים סיניים דוחים במקום רביולי גבינה כמו בן אדם, משלמת באהבה. רק שתרגיש קשר. רק אהבה תשמור עליה בבית.
ועכשו… זה.
“אסתי’לה!” אמא מקבלת אותה הרבה יותר טוב ממני. עוטפת בחיבוק.
אני בורחת משם, צונחת על כסא ליד נתן. עיניו מבשרות לי שקלטו את הדרמה על יד הדלת.
“ידעת?” הוא שואל בשקט.
“ראיתי את המכנס הזה בארון שלה.” אני עונה במלמול, “אבל חשבתי שזה סתם, איזה רעיון ילדותי. לא חלמתי שהיא באמת לובשת אותו בחוץ. ועוד לבוא אתו לערב עם כל המשפחה המורחבת? מסכנה אמא…”
אמא סיפרה לי על המכנסים. אמרה שלפעמים אסתי לובשת אותם בבית. אני מדמיינת דודים מתלחשים, נאנחים בצער בשביל אמא. מנסה לאטום את אזני לדמיון שלי.
“זה לא אמור להיות הדרגתי?” אני שואלת אותו בכעס, “זה לא עובד שקודם מקצרים חצאיות ושרוולים, ורק בסוף מגיעים למכנסיים? מאיפה היא הביאה את היציאה הזאת?”
נהרס לי הערב. אני מאשימה אותה. את האחות הקטנה שגידלתי, שכל כך חיכיתי שתיוולד. שלקחתי לגינה אין ספור פעמים ואפילו לטיול של ליל שבת עם החברות. רואה את עיניה העגולות של הילדה בוהות במכנסיים המכוערים האלו בפה פעור, מנסחות צרור שאלות חדש. רואה את המבט המבולבל בעיניה של סבתא. את החיוך המתנחמד של הדודות אל אסתי. מרוב מאמץ להתנהג כרגיל הן מבליטות את הבעיה בפרוז’קטור.
צדקת שפרה, אני מודה בלב. מי צריך את הערבים המשפחתיים האלו בכלל? נשאיר את כל הלכלוך סגור בבית.
הזמן עובר, הילדים ממצים. “קדימה, הולכים.” אני אומרת לנתן, “אני הולכת למלא מים וזזנו.”
הולכת למטבח, הוא ריק. רק אסתי עומדת בו, ראשה רכון לטלפון. הקולות דועכים. כאילו מישהו סגר וילון בין הסלון ההומה למטבח השקט בו נמצאות רק שתינו.
היא מבחינה בי מזוית עינה, מפנה לי את גבה. פניה לחנוכיית השמן המוארת. רגשות מתערבבים בתוכי. הכעס דועך כשאני מבחינה בכתפיה השחוחות של אחותי, כאילו מבקשת להעלם לתוך המכשיר שהיא אוחזת בידה.
“אני יכולה לומר לך שלום באיחור?” אני שואלת.
“אל תטרחי.” עונה לי גבה, “אני כבר הולכת. לא יהיו לך עוד פאדיחות.”
היא מרימה את ראשה, נועצת את עיניה בשלהבות המרצדות.
את באמת פדחנית. אני רוצה לומר לה, תפסיקי להתנהג כמו תינוקת מגודלת ותתפסי את עצמך כבר. הוצאת לנו את המיץ. אני שותקת. חושבת על המשפחתיות שאני כל כך אוהבת לנאום לגביה. שואלת את עצמי מה קורה כשהיא לובשת מכנסיים.
את באמת פדחנית. אני רוצה לומר לה, תפסיקי להתנהג כמו תינוקת מגודלת ותתפסי את עצמך כבר. הוצאת לנו את המיץ. אני שותקת. חושבת על המשפחתיות שאני כל כך אוהבת לנאום לגביה. שואלת את עצמי מה קורה כשהיא לובשת מכנסיים.
אני מתקרבת אליה, נעמדת לידה מול החנוכיה. עוטפת את כתפה בזרועי. היא לא מחזירה לי חיבוק. וגם לא נרתעת. “הפתעת אותי.” אני אמרת בשקט, “כאב לי. לא ידעתי מה לומר.”
“לומר שלום תמיד אפשר.” היא מסננת. “גם למי שלא לבוש כמוך.”
“נכון,” אני מהנהנת. “וגם לפנק אותו בקניון, או להכין לו מוקרם בשתיים בלילה לפני בגרות.”
היא שותקת. אנחנו לא מסתכלות זו על זו, כאילו רק החנוכיה מתקשרת בינינו.
“את יודעת שאני אוהבת אותך,” אני אומרת לה, “ואני חושבת שאת עושה טעויות. אבל אני אתך בזה.”
“זה מי שאני.” עונה הילדה שלצדי בהתרסה.
“בסדר,” מרגישה את הדופק שלי פועם בלבי. כואב. “ואני עדיין אוהבת אותך. אבל קשה לי.”
“גם לי.” היא אומרת בשקט.
ריח דק של עשן עולה באוויר. השמש כבה.
תגובה אחת
סיפור עם קסם. את כותבת מדהים.