להרגיש בבית

עדינה רצתה להתחתן. גם מכל הסיבות הרגילות של בניית משכן לשכינה וחבר טוב לחיים וכל זה, וגם בשביל להיפטר מסאגת החגים השנואה עליה. אנחנו נעשה חגים בבית, הבטיחה לעצמה. אין שום סיבה לנסוע רחוק, להטלטל בדרכים, לישון בתנאים לא נוחים לאורחים ולמארחים.
ממוצע 4.6 | 5 מדרגים

כשעדינה היתה קטנה, היא אהבה את החגים. מאד.

השכנים היו נוסעים לסבא מהצד הזה, או לדודים מהצד ההוא. אחים שלה היו מביטים בחניה המתרוקנת ועיניהם כלות מקנאה. עדינה שמחה. סבא וסבתא מצד אחד גרו בסטנפורד-היל, סבא מהצד השני גר רחוק, מרחק נסיעה ומרחק לב. עדינה לא שאלה שאלות אף פעם, רק קיבלה כמובנת מאליה את שגרת החגים הברוכה לטעמה. אבא היה בונה סוכה, או אופה מצות. אמא היתה מטגנת ומבשלת את כל הדברים שהילדים אהבו. עדינה שמעה את התלונות של האחים שלה על השעמום השגרתי, על החגים בבית, וחייכה לעצמה ולמיטה שלה.

כשעדינה גדלה, היא אהבה את החגים קצת פחות.

אחיה ואחיותיה נישאו, בזה אחר זו. הם פרקו את כל משקעי-חגי-הילדות שלהם בהתארחות אינטנסיבית בחגים. עדינה נפרדה מהמיטה שלה פעם אחר פעם, ונדדה לחדרים אחרים, נוחים פחות. היא ספגה בשתיקה את החותם שהשאירו אחיינים במגירות שלה, האישיות. אמא הסבירה לכלות שעדינה קנאית לפרטיות שלה. כולם השתדלו, גם היא. ועדיין, זה לא היה קל בכלל. בליל סדר אחד ישנה עדינה על מזרן במטבח, ככה יצא. היא ארגנה לעצמה מצעים מהארון הגבוה בחדר שינה, ופרשה אותם רק אחרי שכולם הלכו לישון. בבוקר החג הלכה להתלבש, וכשחזרה לארגן את הסדינים ולהרים את המזרן – מצאה שלשה אחיינים יושבים עליו ואוכלים צ’יפס, אחד מהם עם טיטול מלוכלך. היא לא צעקה עליהם הרבה, גם ניסתה לא לבכות בחג. אבל לא היו מצעים נקיים נוספים, ולא מכבסים בחול המועד.

עדינה רצתה להתחתן. גם מכל הסיבות הרגילות והידועות של בניית משכן לשכינה וחבר טוב לחיים וכל זה, וגם בשביל להפטר מסאגת החגים השנואה עליה. אנחנו נעשה חגים בבית, היא הבטיחה לעצמה. אין שום סיבה לנסוע רחוק, להטלטל בדרכים, לישון בתנאים לא נוחים לאורחים ולמארחים. בשביל מה? אוירה משפחתית אפשר לקבל גם בביקור בחול המועד.

בסוף, אחרי כמה נסיונות ושברון לב וחצי (חצי שברון, לא חצי לב) – מצאה עדינה שותף לחגים. בפגישה הרביעית היא וידאה איתו את הענין. סיפרה על האחים שלה שתמיד רצו לנסוע, והוא אמר: “למה? הכי כיף בבית. מי רוצה בכלל להיות במקום אחר?” הלב שלה התחיל לנתר בהתרגשות.

בסוף, אחרי כמה נסיונות ושברון לב וחצי (חצי שברון, לא חצי לב) – מצאה עדינה שותף לחגים. בפגישה הרביעית היא וידאה איתו את הענין. סיפרה על האחים שלה שתמיד רצו לנסוע, והוא אמר: “למה? הכי כיף בבית. מי רוצה בכלל להיות במקום אחר?” הלב שלה התחיל לנתר בהתרגשות. היא אמרה “נכון שאין כמו חגים בבית?” רק בשביל לוודא, והוא הנהן נמרצות. הם התארסו, כוכבים נצצו בעיניהם ובשמים. זה קרה מיד אחרי תשעה באב, ולמרות תשוקתה העזה – הם לא התחתנו באלול. היא נאלצה לשאת עוד סבב חגי תשרי בתנאי רווקות, על מזרן. הפעם זה היה יותר קל. ח’ בחשוון קרץ אליה מלוח מאה הימים שעל הקיר בחדר. היא לא כעסה אפילו כשהאחיינים אכלו את כל אצבעות השוקולד שנשארו עליו, לא יודעים שצריך לאכול אחת בכל יום.

שמוליק התגלה מהר מידי כחובב גדול של הפרות שגרה. גרוע מזה, הסתבר שהוא נתין נאמן של שבתות מרובות משתתפים בבית הוריו. כמה שיותר אחים ואחיינים – יותר טוב. הוא היה חסיד אדוק של מסורת ה’שבת-שבת’, שהפכה אחרי משא ומתן כאוב להיות שבת-נוסעים-שבת-נשארים, פשרה שהשאירה כל אחד מהם נרגז וחצי תאוותו בידו. היא חשבה שהוא יהיה פתרון לבעיית החגים, אבל למעשה הוא הרחיב את הבעיה גם לשבתות.

היא ניסתה לדבר על זה, כמו שמדריכים בכל הספרים על זוגיות ותקשורת. בחרה זמן רגוע וניסתה לברר איתו את מקח הטעות. “אבל אמרת לי בפגישה הרביעית שאתה הכי אוהב להיות בבית,” היא ניסתה לא להרים את הטון. הוא אמר: “נכון, לכן אני רוצה לנסוע הביתה.” ולמרות שתפס את עצמו מיד, לא היתה לו שום דרך לתקן את העלבון. לא עזרו כל ההסברים שלו על גודל הסעודה וכמות המשתתפים. היא הלכה לישון בוכה.

הילדים נולדו וגדלו, למזלה, והפכו את הנסיעות לשבת לנדירות יותר. כך נהנו שמוליק והיא מחיים משותפים ומאושרים עשרה חודשים בשנה. תשרי וניסן היו נקודות השפל הקשות שלהם, עם משבר קטן בכסלו ובסיון ותופעות לואי קלות לכיוון אלול ואדר. בזמנים האלה הוא חשב שהיא מפונקת, התאפק מלהטיח בה את דעתו. היא חשבה שהוא אטום וחושב רק על עצמו, ולא תמיד התאפקה. הכי אהבה את מוצאי סוכות, זו היתה נקודת הזמן הרחוקה ביותר מהחג הבא. וככה עברו עליה הימים, מחג לחג.

“הלואי והינו חסידים,” היא אמרה לו יום אלולי אחד, כשקול שופר עורר את הויכוח שלהם מתרדמתו. הוא הסתכל עליה בתדהמה.

“הלואי והינו חסידים,” היא אמרה לו יום אלולי אחד, כשקול שופר עורר את הויכוח שלהם מתרדמתו. הוא הסתכל עליה בתדהמה. “כן. הלוואי. רבקי חברה שלי מהעבודה – הם חסידים. בעלה נוסע לראש השנה, היא נשארת בבית עם שלשה ילדים. לא נוסעת, לא מתגלגלת בדירות, לא ישנה במיטה זרה ולא אוכלת אוכל שנגעו בו עשרה אנשים. לילדים יש את המשחקים שלהם והמרחב שהם רגילים לו.” עצרה כדי לשאוף אויר. “והיא עוד יוצאת צדיקה ששולחת את בעלה להתעלות ברוחניות. אולי תמצא לך איזה רבי לנסוע אליו?”. “נראה לך?” הוא צחק. “לא נוסע בלעדייך לשום מקום. מה הטעם בזה בכלל?”. 

לא התפייסה. 

ראש השנה היה בלתי נסבל. אובייקטיבית, לא בגלל שהיא מפונקת. לא היו מספיק מזרנים לילדים, לא כל הגיסות-שהביאו-משהו זכרו את האלרגיה של אלחנן לפפריקה. היא שרדה את הבלגן והרעש בניסיון מתמשך לא להרגיש כלום ולהגיד לעצמה: רק עוד 40 שעות, רק עוד 35, עד שאיבדה את היכולת למנות ופשוט חיכתה בקהות חושים להבדלה.

לא דיברה עם שמוליק כל הדרך הביתה, פחדה לפתוח את הפה. יום כיפור, סוכות על שבעת ימיו, שמחת תורה – כולם הביטו בה מעבר לפינה, מזרי אימים. שמוליק שתק גם הוא, ולא תופף על ההגה עם המוזיקה. השתיקה רבצה עליהם.

“נהנית?” היא העיפה מבט למושב האחורי, הילדים ישנו. מיוזעים. סבב מקלחות עוד לפניה.

“לא.”

“אבל,” היא הרגישה שהיא מאבדת מילים, “אבל נסענו בשביל שתהנה.”

“ולא נהניתי.” 

שתיקה

“למה?”

“כי את לא נהנית.” הוא היה עצוב באמת.

“אז מה הפתרון?” הוא משך בכתפיו, מאט. מניח למכונית כסופה לעקוף אותו משמאל.

ועד סוף הנסיעה היא הסתכלה על המכוניות שעברו לימינם. המחסום בצד הכביש היטשטש מול עיניה, הופך להיות גוש אפור וחסר משמעות.

שלשה ימים אחר כך הם היו צריכים להחזיר תשובה בקשר לסוכות. אמא  של שמוליק הזמינה אותם לחג הראשון, עם אופציה להארכה לחול המועד. אמא הזמינה אותם לשבת, והאמת שהיא התגעגעה לסוכה של אבא. למרות כל מה שהבטיחה לעצמה – הויכוח ביניהם הידרדר, שוב. רגע לפני שהוא צנח לשפל קטנוני של השוואת השעות של ראש השנה מול יום כיפור – היא עזבה את הסלון וברחה למרפסת. מכונה לבנה צפצפה, נתנה לה תירוץ טוב להישאר שם.

“אם אתה כל כך אוהב אותי, כמו שאתה אומר, איך אתה נותן לי לסבול ככה?” רצתה לחבוט בסורג בתסכול. רצתה להירדם, עמוק, להתעורר רק אחרי איסרו חג. החולצה הסתכלה בה במבט עגול, שואלת אותה בדיוק את אותה השאלה.

“אם אתה כל כך אוהב אותי, כמו שאתה אומר, איך אתה נותן לי לסבול ככה?” רצתה לחבוט בסורג בתסכול. רצתה להירדם, עמוק, להתעורר רק אחרי איסרו חג.

בסוף הכל השתבש. או הסתדר. תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה.

הם היו עם מזוודה אחת בחוץ כשהפלאפון של שמוליק צלצל. אמא שלו התנצלה מאד, אבל מירי נתקפה צירים מוקדמים ומגיעה להורים לכל החג, לנוח כמו שצריך. אין מספיק מקום לכולם, והיא גם צריכה שקט. עדינה לא הסתכלה על שמוליק, לא רצתה שיראה בעיניה הקלה. ביד אחת שלפה את המיקסר, בשניה הוציאה עופות ודגים להפשיר. במירוץ נגד השעון ניסתה להכין את כל הדברים ששמוליק אוהב במיוחד, כפיצוי. הנה הוא יבין, סוף סוף, שכיף להיות בחגים בבית. בבית שלהם. הוא והיא והילדים.

הצפצוף מצא אותה שולפת תבנית לוהטת מהתנור ורצה למקלחת. ישבה אחרי הדלקת נרות מתחת לסכך, הוציאה את הפליימוביל החדש מיום כיפור. לראשונה מזה חמש עשרה שנה הרגישה חג בלב. חיכתה לשמוליק, רצתה לחגוג איתו את החג הזה. הלב שלה לא הצליח לנשום מרוב התרגשות.

שמוליק ניסה, באמת. הוא החמיא על הדגים ושר עם שבי את כל השירים מהגן. אבל איפשהוא בין הקניידלך של המרק, היא הבינה שהוא באמת, באמת-באמת, לא שמח.

“אתה נהנה?” שאלה אותו בשקט כשישבו שניהם מול קעריות ריקות של גלידת-שומן-צמחי-בטעם-וניל-פליק.

“אני משתדל,” הוא פתח ספר. מתחמק ממבטה. נראה היה לה שהחולצה שהוא לובש זו ההיא, מהשיחה על חבל הכביסה.

בפעם הראשונה בתולדות החיים המשותפים שלהם, היא הבינה. באמת. ידעה איך הוא מרגיש עכשיו, והייתה עצובה בשבילו.

“יש לי טריק בשבילך,” היא לחשה לו. לא רק בגלל השכנים. הוא הסתכל עליה במבט שואל.

“אפשר לספור את השעות, בספירה לאחור. זה עוזר לעבור את זה יותר בקלות.”

הם צחקו, בקול. ולמרות שהיה מדובר בחודש תשרי – זה היה רגע של חיים משותפים ומאושרים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. שבוע שעבר, כשהייתי בעבודה, קראתי את הסיפור וזה ממש החזיר אותי להתמודדות זהה שאני ובעלי חווים לעיתים קרובות, שלחתי לבעלי קישור לסיפור, ולהלן תגובתו:
    אהבתי ממש, התחברתי. מתארת טוב את שתי הצדדים, בסוף צריך להבין אחד את השני ולכל אחד יש צד, ואם לא נוסעים מידי הרבה יש איזון, וכל אחד בא לקראת בן זוגו, אגב אני מבין אותך אבל אני גם חושב שרק לשבת בבית זה לא שייך.
    2 אפיזדות שנוגעות לשמוליק נגעו בי במיוחד. האחת ההבנה שלה בנסיעה לביתם שבכלס אם לא קשה ולא נהנית גם הוא לא נהנה. השניה העובדה שלא הצליח לשמוח בחג בבית כאשר כך גילגלה ההשגחה החזירה אותי לפרשת x שהרבי הורה לי להישאר, ושביעי של פסח בקורונה, בשתי המקרים נשארתי לא בגללך’ אבל אוי אבל זה היה מרררר.
    תודה על ההפניה ניתן להמשיך את השיחה בעל פה, את מוזמנת כל יום מחכים לך בבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן