משה ביתאן לא היה בעל התפילה בבית הכנסת שלנו, אבל אנשים הגיעו בראש השנה מכל קצוות העיר כדי לשמוע בעיקר אותו. דקדקן גדול היה, ומעולם לא טעה במפיק או בדגש. קולו היה צלול וחזק, ערב ומתנגן, וכל הקהילה רצתה שיהיה חזן, או בעל קורא, או שניהם גם יחד. אבל משה לא רצה. נטל האחריות, טען, כבד מדי על כתפיו. תפילה פה, הפטרה שם, הוא יכול לעבור לפני העמוד ולהתכוון בכל כוחו. אבל לסמוך על עצמו להוציא את הציבור ידי חובה דרך קבע? זה קצת יותר מדי בשבילי, חביבי.
ובכל זאת, כאמור, בראש השנה היה קולו של ביתאן האטרקציה העיקרית של בית הכנסת הצנוע שלנו, שנחבא אל הכלים בין בתי הכנסיות ההדורים שבנו עדות גדולות יותר ועשירות יותר בשכונה שלנו. בבית הכנסת שלנו היו כשלושים מתפללים קבועים מיוצאי תוניס, קומץ יוצאי לוב ואלג’יר שהצטרפו אלינו כשכנים בהעדר בית כנסת לנוסח שלהם, וכמה יוצאי מרוקו שהסתכסכו עם הגבאי הדיקטטורי של בית התפילה המפואר של עדתם. אבל משה, שמעו גדול היה מזה של בית הכנסת.
חזקות קבועות היו למשה על קטעים בתפילה, שלקראתם היה כל בית הכנסת עובר לדום. בליל ראש השנה, כשאספה השנה היוצאת את שולי שמלתה ועברה את המפתן, היה הוא עומד לפני העמוד בזרועות פרושות ומפייט את שורות ‘אחות קטנה, תפילותיה’. אפילו הילדים הפסיקו אז להתרברב בבגדיהם החדשים זה בפני זה והצטופפו קרובים ככל שיכלו כדי לא לפספס אף סלסול. כשהיה מסיים בקול אדיר את תווי השורה הקודמת לפזמון, כל בית הכנסת היה שואג ‘תכלה שנה וקללותיה’, ואנחנו דימינו לראות מלאכים שחורי כנפיים נסים בבהלה.
בראש השנה בבוקר, יש שהצליח סעדון הגבאי לשכנע את משה לעבור לפני התיבה בחזרת הש”ץ של מוסף, ו’כתר יתנו לך’ שלו היה אז מרעיד את גבישי הנברשות בתקרה ושם מחסום לפיהם של הפטפטנים ביותר שבינינו. אבל חזרת הש”ץ היתה הימור: מי שעשה דרך ארוכה לבית הכנסת שלנו בבוקרי ראש השנה החזיק גם קלף בטוח אחד בכיסו. לפני תקיעות השופר שבין שחרית למוסף, היה זה תפקידו של משה, שנותר במקומו ואפילו לא פסע אל העמוד, לשיר באוזנינו את הפיוט ‘עת שערי רצון להפתח’. אמא סיפרה לנו פעם שבשנים עברו היה המנהג בבית הכנסת לחלק את הפיוט בין שלושה מתפללים שונים, אולם קמפיין מאורגן היטב של עזרת הנשים הדיח את שני החזנים הנוספים והותיר על מכונו את משה בלבד. ואכן, ‘עת שערי רצון’ של משה היה פסגת החג עבור נשות הקהילה. הן כולן הצטופפו ליד וילון המחיצה הדק כדי שלא להפסיד אף אות, וכשהיה משה מרעים: ‘שיחו לאמי, כי ששונה פנה / הבן אשר ילדה, לתשעים שנה’, היו גבירות העזרה כולן מתייפחות לתוך ממחטות בד לבנות רקומות, שהביאו עמן במיוחד למטרה זו.
אבל לא ‘עת שערי רצון’ המרטיט של משה ביתאן היה רגע השיא שלו בראש השנה. רגע השיא היה מגיע אחרי קריאת התורה ביום הראשון של ראש השנה. כשהגיעה עת ההפטרה, היה משה מתייצב ומסלסל בברכת ‘אשר בחר בנביאים טובים’ בהדגשה עזה על המילה האחרונה, ופוצח במאסטרפיס האמיתי שלו: הפטרת תפילת חנה. את שאר העליות מכרו בבית הכנסת שלנו, ורוב העולים לתורה ולהפטרה קראו גם את פסוקי העלייה שעליה שילמו. אבל איש בקהילתנו לא היה חולם למכור את הפטרת יום א’ של ראש השנה.
כשהתחלנו אנו, ילדי משפחת סבג, לפקוד את בית הכנסת, הפטרת ראש השנה של משה ביתאן כבר היתה חלק בלתי נפרד מהחג, כמו גם הילד שעמד לידו לאורך קריאת ההפטרה. זה היה בנו הבכור של ביתאן, שנולד אחרי עשרים שנות נישואים.
כשהתחלנו אנו, ילדי משפחת סבג, לפקוד את בית הכנסת, הפטרת ראש השנה של משה ביתאן כבר היתה חלק בלתי נפרד מהחג, כמו גם הילד שעמד לידו לאורך קריאת ההפטרה. זה היה בנו הבכור של ביתאן, שנולד אחרי עשרים שנות נישואים. בשל הילד הזה, רצה השמועה, דבק משה ב’ותתפלל חנה’. אחד מאותם צדיקים שאצלם ביקר במשך שנותיו חשוכות הילדים הציע לו להקפיד לעלות להפטרה זו ולזכות את הצבור בקריאתו נטולת הרבב. ועל אף שיותר מעשור חלף מאז שקיבל את העצה ועד שנולד בנו, משה מעולם לא שקל להפרד ממנהגו, לשמחת לבם של מתפללי בית הכנסת.
לילד שחור התלתלים שעמד לצד אביו קראו שמואל. או, ליתר דיוק, שמואל אברהם מכלוף, יען כי שני סבים חיים היו לו שהמתינו בסבלנות להנצחת שמם, ומשה סבר שלא מן הראוי להכריחם להמשיך להמתין למה שאולי לא יבוא. העתיד הוכיח את צדקתו, כי על אף שהוסיפה אשתו וילדה עוד פעמיים, היו אלה שתי זאטוטות שהגיחו לעולם, ונקראו אסתר וזוהרה לכבוד סבתותיהן.
שמואל היה גדול מאתנו מעט, ולא הכרנוהו היטב. מה גם שלא הרבה לשהות בבית הכנסת. הוא למד בתלמוד תורה אחר, ומשה נאנח לא פעם באוזני אבא על חוסר העניין שלו בלימודים. שמואל אהב כל מה שקשור לכדורים: כדורגל, כדורסל, פינג פונג או מחניים. לבית הכנסת שלנו לא היתה חצר שאפשרה משחקים כאלה, וכך ראינו אותו לא פעם בשבת, בדרכנו לבית הכנסת, מלהטט בכדור בגינת המשחקים בקצה הרחוב, ביחד עם עוד כמה משתמטי בית כנסת כמוהו.
גם בראש השנה לא היה אפשר לצפות לנוכחותו המלאה של שמואל בתפילות. ועם כל זאת, את קטעי התפילה של אביו מעולם לא הפסיד, יודע כמו בחוש שישי מתי להשתחל בין המתפללים הצפופים ולהופיע בשדה הראיה של משה. ולמשך כל קריאת ההפטרה של היום הראשון היה עומד לידו ורצינות לא שגרתית על פניו.
שנתיים אחרי בר-המצוה של שמואל (הוא קרא למופת את הפרשה וההפטרה, והדבר גרם לאביו להאנח עוד על הפוטנציאל הגנטי המבוזבז), הוא התייצב שוב בבית הכנסת לראש השנה, אבל עם תוספת לא מוכרת: זנב סוס מקורזל. הגדולים שבינינו תקעו מרפק זה בזה, מרמזים בעיניהם, והקטנים הצביעו בגלוי וצחקקו, עד שעינו של אבא לכדה אותם והחזירתם למוטב.
משה הפליא בקולו כמדי ראש השנה, ובית הכנסת התמלא מפה לפה כתמיד לקראת ההפטרה. בשלב זה כבר היתה הפטרת תפילת חנה של משה לשם דבר אפילו מחוץ לעירנו. למעשה, שנים מספר לפני כן אף שכנעו אי מי להקליט באולפן את ההפטרה ולהעמיד קלטות שלה למכירה. תוך חודש, כך סיפרו בבית הכנסת, נמכרו יותר מחמש מאות קלטות, ופרחי קריאה-בתורה רבים עשו את ההקלטה לפס הקול שלהם לאורך כל חודש אלול.
ההפטרה העפילה לגבהיה הרגילים, וכולנו שבענו נחת. אם ב’כולנו’ היה כלול גם משה עצמו אין לדעת. שמואל עמד לידו וזנבו מתבדר ברוח המזגן המטרטר, ו’אל הנער הזה התפללתי’ של אביו היה עז כמו בכל ראש השנה.
בביקורי סוכות שמענו את משה ואבא מסיחים חרש על ישיבה שסירבה להמשיך כך ועל אחרת שסגרה דלתותיה. שמואל המשיך לאהוב כדורים ולשנוא לימודים, ולבסוף מצא עצמו בתיכון טכנולוגי נטול צביון דתי אבל עם מתקני ספורט ראויים לשמם. שנים אחדות אחר כך שמענו שאף התחיל לשחק בנבחרת העתודה של ישראל בכדוריד, וכולנו סברנו שזכות אבות עמדה לאביו שבנו יצטיין דוקא בספורט שאיש בקהילה לא שמע עליו.
באותן שנים זקנה קפצה על משה. שערו הפך לבן כשלג ופניו ציירו קמטים. הוא יצא לפנסיה מוקדמת מעבודתו ברשות המסים, ואת רוב שעותיו היה מעביר בלימוד תורה במדרשה שהוקמה לאחרונה בעיר, או בקריאת תהלים וזוהר בבית הכנסת שלנו. לא פעם ראינו אותו שם בבין הזמנים, כשרצנו לתפוס מניין למנחה גדולה לפני פעילות ערב זו או אחרת. הוא היה מחייך אלינו, ואם לא היה באמצע פרק גם דרש בשלומנו. אבל לעתים קרובות היו עיניו אדומות.
ולא שהתלונן אי פעם. בנותיו הסבו לו נחת, וחיוכו היה חם וגאה גם בכל פעם שהיה במחיצת בנו. שמואל תמיד הקפיד על כיפה כשנכנס לבית הכנסת, אבל את הקוקו שלו לא גזז. ואם גם הדור השני והשלישי בבית הכנסת התפארו לעתים בג’ל או קוצים, זנב הסוס שלו היה ונותר היחיד מסוגו בקהילתנו.
אחרי הנישואים, איש מאתנו לא נותר לגור בעיר הולדתנו. גם כשהגענו לבית ההורים לשבתות, העדפנו לרוב להתפלל במניינים אחרים, שבהם יכולנו גם לפגוש את חברינו שנותרו בעיר. אולם למי שהגיע להתארח בראש השנה לא היו מעולם ספקות: בית הכנסת הישן והקטן של ילדותנו היה האפשרות היחידה שעל הפרק. כך המשכנו לפגוש פעם בשנתיים לפחות את ‘ותתפלל חנה’ של משה, ואת שמואל שבגר ופניו התרככו, ועדיין היה עומד ליד אביו, ועדיין היה זנב הסוס שלו מתבדר באוויר המזגן.
כשהתרגשה הקורונה על העולם, היה משה ביתאן אחד מקרבנותיה. חולה לב היה, כך התברר, זה שנים. חצי שנה הוא נשמר כמיטב יכולתו, אבל במניין ראש השנה ששמר על כל הכללים הצליח להדבק בכל זאת. הקהילה נשאה תפילות, אבל המאבק היה קצר. ארבעה ימים היה משה מאושפז, יומיים מתוכם בטיפול נמרץ, ואז נדם קולו לנצח.
בראש השנה שלאחר מכן הגענו כולנו להורים. אחרי שאת כל חגי תשרי הקודמים הם חגגו בבדידות, ואחרי חל”ת וסגרים שניצלו בין השאר כדי לבנות יחידת אירוח בביתם, אמא ביקשה לארח בקנה מידה גדול. בתוך מהומת הנכדים והטעימות והחיפושים אחרי מגהץ לבגדי החג נזכר אחד מאתנו לומר: “וואו, ראש השנה בלי משה ביתאן! מעניין מי יעלה להפטרה מחר.”
“שמואל,” אמר אבא.
“איזה שמואל?” תהינו.
“שמואל ביתאן. הוא בא לסעדון לפני כמה שבועות ואמר שאבא שלו השאיר לו צוואה להמשיך לעלות להפטרה ביום הראשון של ראש השנה, וגם לקרוא אותה.”
“שמואל ביתאן?” התפלץ אחד מאתנו. “הוא דתי היום בכלל?”
“שם כיפה. שומר שבת.” כדרכו, אבא קימץ במילים.
מאמא קיבלנו את הגרסה המורחבת. סעדון, הסתבר, לא שש כלל וכלל לרעיון. למעשה הוא כבר סיכם עם חדד חזננו הקבוע שהוא יקרא את ההפטרה, אחרי תרגול ממושך עם הקלטת של ביתאן המנוח. אלא שסילביה אשתו של חדד שמעה שצו של שכיב מרע הוריש את ההפטרה לאחר, והודיעה שלא יקום ולא יהיה. בעלה לא יפר את רצון המת, או שיהיה עליו לחפש אשה אחרת. חדד סבר וקיבל, וכניעתו התוותה כיוון לבית הכנסת כולו. אף אשה בקהילה לא הסכימה שבעלה יקרא את הפטרת תפילת חנה.
סעדון, הסתבר, לא שש כלל וכלל לרעיון. למעשה הוא כבר סיכם עם חדד חזננו הקבוע שהוא יקרא את ההפטרה, אחרי תרגול ממושך עם הקלטת של ביתאן המנוח. אלא שסילביה אשתו של חדד שמעה שצו של שכיב מרע הוריש את ההפטרה לאחר, והודיעה שלא יקום ולא יהיה.
ביום הראשון של ראש השנה, אחרי קריאת התורה, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. לא ידענו אם שוחרי ההפטרה יודעים שביתאן הלך לעולמו, או שמא להוטים לגלות אם יפה כוח הבן. בין כך ובין כך היה בית הכנסת כה צפוף, עד שלא ראינו כלל היכן יושב שמואל ביתאן.
כשהגיעה עת ההפטרה פסעה דמות מוכרת אל העמוד. מוכרת ולא מוכרת. שמואל ביתאן לא השתנה הרבה מאז שראינו אותו לאחרונה, אם כי כיפתו היתה גדולה יותר. אבל נקודת הציון שתפסה אותנו על ראשו היתה אחרת: זנב הסוס נעלם.
מצלילי הפתיחה של ‘ויהי איש אחד מן הרמתים צופים ושמו אלקנה’ נשם כל בית הכנסת לרווחה. אולי לא יפה כוח הבן מהאב, אבל לכל הפחות בדייקנות ביצועיו וקולו הערב הוא לא נפל ממנו. ההפטרה התקדמה ללא מהמורות, ואת ‘אל הנער הזה התפללתי’ הגה הנער הבוגר כאילו גם בו נחרטה הערגה לילדים של חנה אם שמואל.
“הקוקו הזה,” אמרנו לאבא כשפסענו בנחת חזרה הביתה, מחזורים בידינו. “עכשו הוא נזכר להוריד אותו? עכשו?” אבא שתק את פסיעותיו עד דלת לובי הבניין. רק כשהגענו לשם, הפנה אלינו את ראשו. “גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם,” אמר ולא יסף. הוא הסתובב בחזרה ופתח את הדלת לרווחה, ואנו צעדנו אחריו חרש פנימה.
2 תגובות
סיפור יפהפה!
סגנון מיוחד ומלא חן!
ואוו, כמה חיבור ורגש יש בסיפור הזה.
נכנסתי לגמרי לאווירה.