חָפְשִׁיָּה

אֵ-לִי,

אָרְכוּ לִי דּוֹרוֹת, בְּחַיָּי

עַד שֶׁנָּחַתְתִּי חֵרוּם

אֶל קְצֵה דַּעְתְּךָ.

עַד שֶׁלִּקַּטְתִּי

גַּרְגֵּר שֶׁל עֲנִיּוּת הַדַּעַת

בִּשְׁבִילִי

שָׁעוֹת אֵין קֵץ;

דְּמָעוֹת אֵין קֵץ

הוֹנֵיתִי עַצְמִי

לַעֲנֹד אֶת דַּרְגַוֹת הַקְּצוּנָה,

נוֹסֶקֶת אֶל שְׁגִיאוֹתַי.

הַיּוֹם –

אֲנִי צוֹנַחַת בְּבַת אַחַת

אֶל אֲמִתּוּת בָּבוּאָתִי,

בּוֹקַעַת מִתּוֹךְ הַאֵין.

אֵ-לִי,

מְשֹׁךְ מִמֶּנִּי אֶת מוֹשְׁכוֹת הַתַּעֲתוּעַ

הֶרֶף, וְאַרְפֶּה.

אֶהְיֵה רַק אוֹחֶזֶת בַּחֶבֶל

מִטַּלְטֶלֶת מוּלְךָ

חָפְשִׁיָּה.