אמא, רק היום שמתי לב ללוח העברי. פספסתי בגדול את היום הולדת שלך. העיקר שיהיה לך מזל טוב והרבה נחת (לא ממני, אז מכל האחרים…)
אמא, רק היום שמתי לב ללוח העברי. פספסתי בגדול את היום הולדת שלך. העיקר שיהיה לך מזל טוב והרבה נחת (לא ממני, אז מכל האחרים…)
היא מחפשת את מייל התשובה ממנו לגבי החג, ומוצאת בו ברכה ליום ההולדת שלה.
טוב, זאת לא בדיוק הברכה האולטימטיבית ליום הולדת של גיל ארבעים, אבל היא בכל זאת קוראת אותה שוב, מתרגשת מכל פסיק ומוחה דמעות.
זוכרת את שרשראות הבלונים שהיה מנפח לה במסירות לכבוד יום ההולדת. את הברכות ששמורות לה עד היום, בכתב שמתאמץ להיות ישר. זוכרת גם את המתנה שקנה לה כשהיה בן שמונה, כמה ימים של לחשושים והחבאות שהסתיימו באריזת מתנה בומבסטית מחנות הכלבו. האגרטל הכי מכוער שראתה אי פעם חיכה לה בפנים, עם עיניים נוצצות ומילים שנגעו בה. “לאמא אכי טובה שיה לך חיים יפים כמו אציץ.” חג השבועות שחל שבוע אחרי יום הולדתה התהדר בעציץ ענק ומגושם במרכז השולחן. אוי, כמה יפים היו החיים האלה…
כמה היתה מאושרת היום עם אגרטל מכוער כזה, שיבוא ויגיש לה בידיו, שיתרגש, שיהיה…
לשמור על ערוץ של קשר, איזה שלא יהיה, זו היתה הגישה של הרב נח מהרגע הראשון שהכירו אותו. הרב נח היה קרש הצלה בצונאמי שקוראים לו נוער מתמודד. כשהיא עם ליטרים של דמעות, ומאיר עם קשת רגשות קשים מכעס ועד תסכול, הרב נח לימד אותם קודם כל להירגע.
ערוץ של קשר יש.
אמנם בטלפון מוישי לא מוכן לדבר בשום אופן. אולי הוא מובך מזה, אולי זה ישיר מדי בשבילו. אז היא מצאה להם את הנישה הקטנה הזו של הודעות האימייל. היא כותבת לו המון, שולחת תמונות, משתפת, מקווה כל כך שהוא מתעניין. התשובות שלו קצרות, נדירות מאד ותמיד לא מספקות.
“תשמחי שיש לך בכלל תקשורת אתו,” אומרת לה אסתר מהקבוצה. וזה נכון. איך היא יכולה להתלונן על עשרים וחמש מילים מהבן שלה כשאחרות לא מקבלות אפילו הברה?
אז היא מנסה לשפוך לערוץ הזה את כל האהבה, את כל הגעגועים, לבטא בו אמהות חמה ואכפתית, לזרום, גם כשהוא ערוץ נחל אכזב.
היא סוגרת את המחשב והולכת לעשות משהו כדי לאוורר קצת את הראש. מטרה קשה לביצוע.
הבגדים שמועברים בידיה ממכונת הכביסה אל המייבש דוקרים לה פתאום.
שמונה עשרה שנה לא היה לה מייבש כביסה. נאמה באוזני כל דורש שהשמש מייבשת לה את הבגדים במקצועיות ובמהירות, ומוסיפה ויטמין D, צ’ופר.
אבל הטישרטים והג’ינסים שנחתו בבית שלה פתאום חייבו אותה לשנות גם כמה נאומים… ממש לא יכלה לשאת את המראה שלהם על חבל הכביסה שלה. חוץ מויטמין D, הם משכו גם מבטים רחמניים של ‘אה, אז כאן גרה המשפחה של הילד שירד מהדרך? כואב הלב…’
קנתה מייבש, ומצחיק כמה ההרגלים משתנים בקלות. כי גם כיום, כשהג’ינסים והטישרטים מתכבסים בקביעות במכבסות האקספרס של תל אביב, היא עדיין ממשיכה להשתמש בו, ומחילה מגברת שמש.
קנתה מייבש, ומצחיק כמה ההרגלים משתנים בקלות. כי גם כיום, כשהג’ינסים והטישרטים מתכבסים בקביעות במכבסות האקספרס של תל אביב, היא עדיין ממשיכה להשתמש בו, ומחילה מגברת שמש.
תודה על ההזמנה, אבל אני לא אגיע. אני סגור פה עם החבר’ה על סיני, אחלה טיול. תיהנו בחג עם העוגות גבינה!
תודה על ההזמנה, אבל אני לא אגיע. אני סגור פה עם החבר’ה על סיני, אחלה טיול. תיהנו בחג עם העוגות גבינה!
הדלת שלהם תמיד פתוחה.
היו לילות שזה היה גם פיזית ולא רק סימבולית. לילות שלא נעלו את הדלת כדי שיוכל להיכנס בשעות הקטנות של הלילה, כשייזכר לחזור, אם בכלל.
הדלת שלהם פתוחה בפניו בחגים, בשבתות, בחול ובחול המועד. בשמחות משפחתיות ובאירועי הקהילה. הם כבר למדו להפסיק להתבייש.
הדלת פתוחה, אבל הוא לא בא.
אולי מהדהדת באוזניו השיחה האחרונה עם מאיר. הצעקות, ההטחות. טריקת הדלת. כל כך הרבה ניסתה לדבר אל לבו מאז, שלחה גם את פיוסי אביו, אבל מוישי לבש את הארשת הזרה והנוקשה של “מוש” ולא אבה לקבל.
“בלי כתבי אישום,” אומר להם תדיר הרב נח. “זה קורה עם פינוק יתר או עם נוקשות, אחרי דרישה בלתי מתפשרת או אחרי כניעה. אין אשם, יש השם! תזכרו את זה.”
כן, הם זוכרים. הם יודעים שזו גזרת שמים. ולא מפסיקים להתפלל על הנער. שה’ יפתח את לבו, שיתקרב, שיחזור.
הם גם לא מפסיקים להזמין, לפתוח דלת.
אבל גם לחג השבועות הוא לא יבוא.
יהיה סגור עם החברים באחלה טיול, בשעה שהם יבקשו לחגוג בהתרוממות הנפש.
יבלה (לא רוצה לדעת איך…) בסיני, כשהם ישתוקקו לקבל שוב תורה למרגלות הר סיני.
היא מנסה לא לחשוב.
לא לחשוב על שפירא, ששיירת הבנים שלה לקוחה הישר מהקטלוג של “בחירי עולם הישיבות”. עכשו היא בטח ממלאה תבניות בעוגות גבינה, שיהיה להם, לחיילי צבא ה’ הנבחרים שלה.
לא לחשוב על אבא של מאיר, שכל כך אוהב להתענג על השטייגען של הנכדים שלו. הוא מזמין אותם לשבתות התעלות עם מיטב הפינוקים כי “סבתא ואני גם רוצים חלק בתורה שלכם”.
לא לחשוב על מאיר שיצא לבדו ללימוד של הלילה, והכאב על הפנים שלו יכווץ לה את הבטן ויחנוק את הנשימה.
את התמונה שלהם יוצאים יחד ללימוד של ליל שבועות היא זוכרת במטושטש. תמיד היו לה דמעות ברגע הזה. אבא ובן ותורה.
לא לחשוב…
אבל המחשבות שלה הן בעצמן כמו נוער מתמודד… חסרות משמעת ושליטה הן בורחות לה בלי לשאול או לבקש רשות…
זוכרת אותו, בן ארבע, מתקשה בלימוד הקריאה, נאבק בסימני הניקוד. הכל התערבב לו אז, שורוק בסגול, קמץ בחטף. פתח שם עליו פס וצירה קרץ לחיריק.
ישב עם דף הקריאה והמדבקות, קורא עוד פעם, ועוד, ועדיין לא יכול להדביק נקודה, כי אבא אמר שיקרא שוב נכון.
זוכרת איך לבה יצא אליו. קטן כל כך, מנסה יותר מדי.
באה אליו עם צלחת עדשים. “בכל פעם שתקרא מילה – תקבל עדש.”
“אבל אני לא קורא נכון,” אמרו הוא והדמעות. “לא מגיע לי עדשים בכלל.”
“צדיק שלי, בכל פעם שאתה קורא מילה – אתה לומד. הלימוד הזה מתוק לקב”ה יותר מחבילת עדשים. קח עדש על כל מילה שאתה משתדל לקרוא.”
ומשגדל, גדלו הדרישות וארכו השעות. עמקו הסוגיות ורבו הדפים.
הוא היה אבוד לפעמים, קרוב לייאוש. והיא באה ללחוש על אוזנו:
“התורה שלך כל כך יקרה, שאי אפשר למדוד אותה באחוזים, לא במספר הדפים שאתה יודע, ולא בכמה שעות שאתה לומד. לקב”ה יש נחת מכל רגע שאתה יושב ומתאמץ. תטעם כמה זה מתוק.”
והיו הסיומים… ניסתה לתרגם את האהבה הזאת במטבח. למאכלים הכי גורמה, לעוגות הכי ויטרינה, לפרלינים הכי מושקעים.
אפילו שפירא, עם הבנים מהקטלוג, שאלה אותה היא איך לא נלאית מלהכין. ואולי זה בגלל שיש לך רק בן יחיד והשאר בנות.
זה לא היה בגלל שהוא בן יחיד. זה בגלל שהיתה לה אהבה גדולה כל כך. רצון אמיתי בער בה, להמתיק, לחבר, להרגיש, לרגש.
חג השבועות היה תמיד פסגה בבית שלהם. מטעמי גבינה בשלל טעמים וצורות, בית מקושט בפרחים יקרים ויפים, ומאיר שאומר את המשפט הקבוע: “כמה שיהיה לנו טעים וערב, זה אפס קצהו ממתיקות התורה.”
לומדי התורה היו מלכים בחג הזה. והיציאה שלהם בלילה ללמוד היתה כעין מעמד ההכתרה.
בשנים שהיה לה בשביל מי, היתה מכינה לו את החדר עם כרזות ופינוקים, שירגיש כמה הלימוד שלו יקר לה.
“לולא תורתך אז אבדתי בעניי…”
צלילים נשפכים מהחלונות, פס קול מלווה את ההכנות לקראת היום הגדול המתקרב ובא.
“טאטע, טאטע, אני רוצה להיות ירא שמים…”
היא מרגישה שגם הפלייליסט סוגר עליה. מנגן על מיתרים חשופים, לועג לפער שבין השאיפות למציאות.
תכף חג, חג מתן תורה.
והיא תכין ותאפה, תקנה ותביא, תטרח ותקשט.
הבית שלהם ילבש תורה, ינשום תורה וידבר תורה.
וחור גדול יהיה בהר סיני הפרטי שלהם. חלל עמוק וזועק, תורה שמחזרת לשוא אחר האכסניה…
כמה היא מוכנה לתת כדי שהילד שלה יהיה חלק מכל זה…
ותן חלקו בתורתך, ודבק לבו במצוותיך, ויחד לבבו לאהבה…
היה כיף של החיים!
אני לא אספר לך הכל, אחסוך לך כמה כאבי לב. אבל היה פה חב”דניק אחד שהתביית עלינו כמו שצריך. היית מאמינה שקראתי תהלים ואמרתי אתו פסוקים? ידעתי שתשמחי, אמא.
היה כיף של החיים!
אני לא אספר לך הכל, אחסוך לך כמה כאבי לב. אבל היה פה חב”דניק אחד שהתביית עלינו כמו שצריך. היית מאמינה שקראתי תהלים ואמרתי אתו פסוקים? ידעתי שתשמחי, אמא.
ופתאום עולות כל התפילות מכל הימים וכל הדמעות של כל הלילות,
ופתאום מתחברים כמה רסיסים של חלום לחלק אחד שמתגשם,
ופתאום חמה ובהירה לה הבקשה הקיומית הזו:
ותן חלקנו בתורתך.
חלק היא ביקשה, חיבור, שייכות.
כל כך הרבה חלקים יש בתורה, הרחבה מני ארץ, העמוקה מני ים.
וכל הרוצה יבוא ויטול.
יש חלקים בשרניים, עבי נתח.
ויש חלקים קטנים כאלה, דקים, פריכים.
היו הבחורים של שפירא שלקחו נתח נכבד והגו בתורה כל הלילה,
והיה ילד אחד עם עגיל באוזן ופרפרים בראש, שנסע לטייל בסיני, אבל חלק אחד פצפון של סור מרע ועשה טוב נטל גם הוא.
והחלק הזה הוא חלקו בתורתך, התפילה שלה הגיעה עד כסא הכבוד.
הוא ידע שתשמחי, אמא.
5 תגובות
יפהפה ומדמיע
בוכה.
מסיימת לקרוא עם דמעות מבצבצות בזווית העין.
זה טקסט רגיש ומדויק
ופוגע בנקודה כלכך פנימית וחשופה,
תודה עליו.
אני נמצאת שם ומזדהה. ליבי יוצא לכל מילה בתחושות מעורבות של צער וגם שמחה. שמחה שבזכות להכיר ולהוקיר כל נים וכל וריד, הכי קטנטן, שמחבר לתורה ולקדוש-ברוך-הוא באהבה. לא הייתי מייקרת ככה כשכל ילדי היו בדמות בחורי שפירא.
הכותבת הביאה את העומק והפנימיות והכאב היפהפה והחשוף. תודה!
סיפור מרגש ואיכותי
דמעות