לתת חיים

תוך כדי הדבר המתקרא לידה לחשתי ליונתן שאני מתה. לחשתי לו שוב ושוב, באדים אחרונים, ויונתן האמין לי. לאורך ההריון הייתי נדיבה עם איומי המוות שלי, אבל הפעם העיניים של יונתן האמינו לי. הוא הסתכל עלי באימה, ולמרות שכולו היה קפוץ, הרגשתי שהוא הולך להישמט לרצפה. 

מאז אני לא זוכרת הרבה, אבל באופן מוזר אני מרגישה שחלקים שונים בי זוכרים – היד שנעשתה ככברה למשל. ומדי פעם אני נתקפת בבהלה גופנית כזו, כל פעם במקום אחר, ואני שוב מרגישה חלולה ונגועה וחשופה, וכל שאני רוצה הוא לשלוח את הראש לאסלה, ולהוציא בגלים את כל מה שהצטבר והתלכלך והזדהם בי. 

ברגע קצר של אופוריה אחרי הלידה, כשכל הגוף שלי רעד הלוך ורעוד, ולרגעים לא נשרפתי ונקרעתי, ולרגעים הצלחתי לנשום, ולא נגעו בי ופשפשו בתוכי, ולא בחנו, ואבחנו ודקרו, ולרגעים לא בדקו אותי – אמרתי במעט מן החיוך שכדי להביא חיים לעולם צריך קצת למות בדרך, ויונתן חייך אלי בחזרה חיוך מלא דמעות, ויכולתי לראות אותו חושב שהנה, אני בסדר, והחוויה הזו מעובדת אצלי, למעשה כל כך מעובדת שאני כבר מסוגלת לגחך עליה, וכבר באותו הרגע רציתי למחוק את שארית החיוך מפני, והיה בי איזה זעם כזה, כאילו יכולתי כבר להרגיש את הציפיה הלא מדוברת אבל ההו־כה־נוכחת שגם כשגופי רועש ורוטט ונופל ומשתבר אחייך למבקרים, אענה לטלפונים, להודעות, אגיד שהלידה היתה הדבר הנפלא ביותר שארע בחיי, שאחשוב שהלידה היתה הדבר הנפלא ביותר שארע בחיי. ובהרבה מובנים אולי זה נכון, כי הלידה עצמה אכן היתה הדבר הנפלא ביותר בחיי, אבל בעיקר משום שהיא הצילה אותם, את חיי, או פשוט הפסיקה את הלפיתה המייסרת בהם. 

מאז הלידה אני הולכת ומידרדרת. ככה יונתן אומר לי בלי מילים, אבל אני לא יכולה שלא לשמוע, והוא לא יכול לומר אותן חזק יותר. בהלה שלא ידעתי כמותה אוחזת בי בגרון, ואני מוצאת את עצמי מחכה בדריכות לדבר הנורא הבא שיקרה, כל בוקר מחדש בקפה, אני שותה אותו ותוהה לעצמי אם זהו רגע השלווה האחרון שיועד לי. אני מתה מפחד על אביתר, אני מתה מפחד עלי. יונתן יהיה בסדר, כך אני מרגישה. רק אני ואביתר שבריריים, רק שנינו זכוכית דקה. זהו פחד שאני לא יכולה להסביר עד תום, ומילים רק ירחיקו אותו מההבנה ויקטינו את רישומו הנפשי עלי. אבל שוב אגיד – זו בהלה שלא ידעתי כמותה. וידעתי הרבה בהלות והן ידעו אותי. 

יש מלחמה עם איראן, אני חושבת. במוצאי שבת אנחנו יוצאים למרפסת, וזו פעם ראשונה מאז הלידה שעשיתי את זה. כאילו כדי להשתוות עם ההצטמצמות המנטלית שתקפה אותי, אני מגבילה את פסיעותי לארבע אמות סביב למיטה. יונתן מחזיק את אביתר ובהתרגשות מצביע לעבר נשיקות של טיל ומיירט. אני מותחת את צווארי ושמים מעוטרי שובל מלחמה מתגלים לפני. שובלים משתרגים, מצלקים את שמי הלילה. אני חושבת על השובלים שהלידה מתחה בי. לרגע מופתעת מהדמיון, ורגע אחרי שוקעת בעצב יבש ועייף. נהיה לי קר, ואני נוזפת ביונתן שהוא מחזיק את אביתר לא נכון. לא יודעת להסביר איך ולמה. משאירה אותם לבד במרפסת והולכת לישון. וזו הליכה ארוכה ועמוקה וטובענית ומענגת. 

לחלום שלי חודרת אזעקה טורדנית, ואני מתאמצת שוב ושוב לגרש אותה ממני, להפסיק את השפעתה המסרסת על חלומותי, ואז גם יונתן מצטרף. אני מכסה את גופי המשתפל, הגדול, הפצוע, נועלת נעלי בית ויורדת באטיות, מדרגה־מדרגה, למקלט.

לחלום שלי חודרת אזעקה טורדנית, ואני מתאמצת שוב ושוב לגרש אותה ממני, להפסיק את השפעתה המסרסת על חלומותי, ואז גם יונתן מצטרף. אני מכסה את גופי המשתפל, הגדול, הפצוע, נועלת נעלי בית ויורדת באטיות, מדרגה־מדרגה, למקלט. אני מרגישה שכולם רואים את מה שנעשה בי ומתכווצת לתוכי, משפילה מבט. כמה שניות אחרינו נכנסת השכנה מלמטה עם תינוק קטן בזרועותיה, גור בן עשרים וארבע שעות. אני חושבת על כך שהמלחמה חסכה ממנה את זוועת האשפוז אך גם גזלה אותו ממנה. עם כל הזכרונות הנוראים מהימים בבית החולים, בבית לא היה מי שיעזור לי להתרומם מהמיטה, ושלושה ימים שיכולתי להחזיק ביד מושטת, לדחוף את עצמי באטיות בעזרתה, הם לא רק שליליים. השכנה מחויכת, ענוגה, ורודה. גופה יציב, אסוף, לא נראה כמו אחרי לידה. נראית בחורה, לא אשה. אינני אוהבת להיראות אשה, וברגעים אלה אינני אוהבת לראות אותה, ואני רוחשת לה שנאה עזה, ואני חשה כי גופי משתפל אף יותר, נשמט ממני בכל שניה שהיא מוסיפה להיראות לי. כל השכנות עטות עליה בעדינות שעטים על יולדת, ואני רוצה לצעוק כי אין היא בכלל יולדת, ולא יודעת כלל מה היא לידה. העיניים שלה קולטות אותי. אני מחייכת אליה חיוך ריק ושקרני, “מזל טוב”. 

“אני אנצל את הישיבה במקלט לטיפים על האמהות ממך,” היא אומרת לי בקריצה, ואני משתאה וזועמת איך יש בה, יממה אחרי לידה, מקום ונשימה לצחוק, להתנחמד לשכנות, לרדת למקלט, לאחוז את תינוקה בידיים. ובכלל, אין לי טיפים לתת, ומה להגיד. יונתן לידי, והוא מרגיש תמיד. אנחנו נשארים ונשארים במקלט. ונשארים ונשארים ועוד. אלה ימים שאביתר שובת הנקה בתרועה רמה ואני עורכת משא ומתן עקשני וסיזיפי וארוך ומשכנעת ומנסה, אולי ככה תרצה אביתר, אולי כך, בוא ננסה בתנוחה הזו, וההיא, ואולי אתה רוצה לאכול במרפסת, ואולי נחליף שוב את הטיטול, ואולי אבכה ואתחנן, האם זה יהיה בסדר כך אביתר? 

“רק חסר שעכשו היא תניק בשלמות, ועוד עם סינר, תוך כדי שיחה ערה,” אני ממלמלת ליונתן. הוא צוחק. אחרי דקה זה קורה, היא מיניקה ומצחקקת עם אחת השכנות. אני רוצה לבכות ויונתן מוסיף להיות לצדי. אביתר מחייך אלי. 

יונתן חוזר לכולל, והאזעקות עוד עדיין, ועוד. ורק אני ואביתר, אני חוששת שזה לא אחראי ככה, שנינו. גם אם לא היו אזעקות, למען האמת. 

והנה עוד אחת. רעש עולה ויורד. 

אביתר ישן, גור אדם קטן, על חזי, ואני קמה מהר מהמיטה, ואביתר מתעורר בבכי, ואני נושקת לו ומוסיפה לאחוז אותו בידי, ואביתר נרגע, ונשימותיו מהירות עם שיירים של בכי, והוא תופס לי את האצבע, וכך אנחנו יורדים למקלט, שקועים באחיזת הידיים שלנו. אביתר מהר נרדם בחזרה, השפתיים שלו כמעט מתוחות לחיוך, והוא כבר כל כך רגוע בתוכי, ונושם לאט. אני נפעמת מהרושם שאני, אמא בינונית ומטה, יכולה לפעול על התינוק שלי. אחרי ישיבה ארוכה אנחנו עולים באטיות את שלוש הקומות, הביתה. 

אני מניחה את אביתר, ישן, בעריסה. על קצות האצבעות אני ממהרת לסלון, תוהה מה לעשות בדקות החסד האלה. אני פותחת את המחשב, מביטה בו לרגע בתמיהה. מה נהגתי לעשות בו לפני הלידה? מה אנהג לעשות בו עכשו? אני פותחת חדשות, וזה מרגיש כאילו מיליוני אבנים נזרקות עלי ממסך המחשב. איפה אזהרות הטריגר כשצריך אותן. בחיים שלפני חשבתי שאזהרות טריגר הן מרגיזות, מיותרות, מתקתקות באופן מבחיל. בחיים של עכשו, בחיים שאני אמא, אזהרות טריגר הן רחימאיות, טובות ומדויקות ונכונות. אני צריכה שיזהירו אותי כי שם מדברים על סרטן ופה מדברים על תקיפה מינית ושם מדברים על תאונה וחצבת ושיתוק ושאר מרעין בישין ועשר המכות וחוליים מחוליים שונים, ואני אמא ולבי רך ושבור ואני לא יכולה ככה באמצע היום לקרוא על הילד המתוק שפאותיו המתבדרות נשרו כלא היו כשקול נשימותיו של אביתר עולה יורד מן החדר, כשמלאכים בינינו יורדים, עולים. מלאכים ורוחות רפאים. 

ועוד אזעקה. אני רצה לחדר, מרימה את אביתר מהעריסה בידיים כואבות ומנסה לרדת מהר ככל האפשר. שזה די לאט בימים־שבועות־חודשים אלה. פעם הייתי יורדת מהר, שתיים־שתיים. “כמו בנים,” סבתא היתה אומרת לי בחיוך. היום אני כמו בת, כמו אשה כבדה, לאט. 

אביתר מתעורר בבכי במקלט, וזהו בכי הולך ונזעק, כאילו הוא מוסיף לקלוט, בכל שניה שעוברת, כמה איני מחזיקה אותו בעצם, כמה ידי מבולבלות, חלשות, כמה לבי צר, מאובן, כמה האמהות הזו שלי מחוררת, דקה. הוא מוסיף לזעוק, אני מוסיפה בנסיונות מגוחכים, נלעגים, להרגיע, לנחם. אנשים מרימים מבטים תוהים, חומלים על אביתר. הייתי רוצה מאוד שייחמלו גם קצת עלי. אנשים מחליפים מבטים. מבטים מקיפים אותי, הפנים שלי רותחות, מתעשנות, מתאשמות. השכנה שילדה אך לא באמת מהדקת את מטפחתה, מביטה דרכי. עכשו היא יודעת שאין לי שום טיפים לשתף. אין לי כלום. אני מרכינה ראש למטה, ראשי בראשו של אביתר, ראש קטן כל כך, מתפתל, מזיע. צעקותיו ממלאות את ראשי כמו אדי מים סמיכים. אני כבר לא חושבת במילים. אולי בצלילים? בצעקות? הפעם האחרונה שלא היו בראשי מילים היתה כשהוצאתי את אביתר מתוכי, וזו היתה פעם מפחידה. ואני מתכנסת, מתכווצת לתוך המשענת הבלויה של הכסא המרופד, ומחפשת מילים בתוכי, מנסה לקרוא להן. אני מרגישה אותן מתקרבות אלי, אבל אלה לא מילים שאני אוהבת, מילים של אסונות וזוועות מתקרבות לטרוף אותי. מילים של אסונות וזוועות לא מפסיקות להגיע אלי זה שבועיים ימים. תמיד במקלט הן עוטפות אותי. משפחה אחר משפחה, אני לא מצליחה לראות דבר לבד מהסיפור, האסון, הטרגדיה. 

בת ציון אף פעם לא יורדת עם בעלה. בעלה של בת ציון לעולם אינו יורד. פתאום אני תוהה אם אי פעם ראיתי אותו בכלל. גברת לנדא מחכה על מפתן המקלט, שואלת שוב ושוב את השכן מהצלה עם הקליטה אם אפשר לצאת. כשהדלת נפתחת היא בורחת כנשוכת נחש, ותופסת לי את המעלית, פעם אחר פעם. הזוג המבוגר מקומה 1 לא יורד. אני תוהה פתאום אם הם שומעים בכלל את האזעקות מתוך כל צפצופי המכונות הנשמעים מביתם. מעולם לא ראיתי מישהו מבקר אותם. למעשה, אני כמעט לא רואה אותם יוצאים מהבית כבר. הילדה בת העשר של הזוג הנחמד מקומה מעלינו רועדת ותופסת ביד של אבא שלה עד שהיא נהיית לבנה. הילד מלמטה בטוח לא בסדר, לא יודעת מה יש לו. המשפחה מהקומה העליונה יורדת בנגלות, בתחילה האמא עם הפעוטות, ואז האבא עם חמישיית בנים בפאות מדובללות ובפיות קטנים ופעורים ובסירחון דק ונוכח. הילדים מציקים לשלל הילדים במקלט. האבא מנסה כמיטב יכולתו. לאמא נראה שאין יכולת. היא ממלמלת פרקי תהלים ומשעינה את הראש בעייפות על הקיר. בקצה המקלט יושבת גברת בן חמו. היא מחייכת ומחלקת לילדים סוכריות. הבן שלה התאבד בחדר השינה שלו לפני שתים עשרה שנה. את האבא של מורגנשטרן מעולם לא ראיתי מחייך. גברת רבינוביץ הפסידה את כל כספה בהשקעה כושלת. הצורף שגר למעלה יש לו סרטן אני חושבת. יונתן שלי התייתם בגיל שבע עשרה. לאביתר, ובכן, לאביתר נותר לעתים רק אב. המקלט החנוק נעשה בלתי נסבל עבורי, ואני יוצאת לפני הודעת השחרור מפיקוד העורף ומדמה לשמוע באוזני רוחי הדי פיצוצים. אך הבניין שקט, רק צפצופי המכונות של השכנים מקומה 1 טורדים את מנוחתו. 

אני נכנסת הביתה ושמה את אביתר על משטח הפעילות, על הבטן. אני לא שמה אותו מספיק על הבטן, כך האחות חמורת הסבר בטיפת חלב אמרה לי. היא אמרה לי הרבה דברים. היא אמרה לי הרבה דברים בחומרת סבר. שבועיים אחרי הלידה, תקופה שזכורה לי בעמימות נוראה לבד מכאבים חדים שהם עוד כה בהירים בתוכי, יונתן לקח את אביתר לביקור ראשון בטיפת חלב. כשהם חזרו הביתה, מתיק ההחתלה בצבץ פנקס החיסונים הסגול, ועל כריכתו הוקף מספר מוקד תמיכה לנשים הסובלות מקושי רגשי לאחר לידה. אני סובלת ממגוון קשיים, קושי רגשי נכלל בתוכם כמובן, אבל מתפעלת מהחוש של האחות – מנין היא ידעה? והאם היא הקיפה מספרים נוספים של מוקדים שאני צריכה? כמו מוקד לארוחות מבושלות, אחיות לילה, מיניקות? יונתן אומר שהאחות הקיפה את מספר הטלפון ישר כשהוא הגיע לחדר ללא אשה לצדו. היא שאלה איפה האמא. הוא אמר שהיא נחה. והאחות הקיפה את המספר. בעט כחול, מגמגם, בעיגול קרוע. 

היא בוודאי הניחה שאם מזניחה כל כך, מרוכזת בעצמה, חסרת אחריות ומעוררת בחילה כמוני שלא מגיעה עם התינוק שלה ארבעה עשר יום ולילה לאחר שגופה נפער ונתפר – ככל הנראה סובלת מקושי רגשי העוצר אותה מלהיות אם הפוסטר של טיפת חלב. 

זו תקופה שאני מגלה סרטן בגופי. לעתים הוא במקום אחד, לפעמים במספר אזורים. לפעמים הוא מוריד ראש, מסתתר תחת מעטהו המגושם של גופי. אך הוא תמיד שם. מאז הלידה הוא מקנן בתוכי, שולח ידיים דביקות, בונה עלי שלוחות ומושבות. את הרופא אני מבקרת בתדירות של פעמיים בחודש. הוא מכיר כבר בעל פה את שמי ואת מספר תעודת הזהות שלי. הוא בודק כל פעם ולא מצליח למצוא את הגוש, הנפיחות, ההתרחשות התוך־עורית הסרטנית שמפעמת בי. “גברת, כמה סוגי סרטן את חושבת שיכולים להיות לך בו זמנית?” הוא שואל אותי. הוא עייף וגם מרחם וגם קצת מתבדח. אני לא עונה לו, אבל אני חושבת, ובכן, שהרבה. תוך כדי אחיות הטיפת חלב שמו למטרה להבהיל אותי עד עמקי נשמתי, פעם אחר פעם, להוריד את הצבע מפני. המשקל נמוך, הגובה, הסימן הזה בעורף, היקף הראש, החלב, ההנקה הגרועה שלי. הגוף החולה, השבור, הגרוע שלי. 

“אני חושב שאת צריכה עזרה,” יונתן אומר אחרי שתיקה שלמה. הוא מסתכל לי בעיניים בעצב כזה שאני רוצה לאסוף אותו לחיקי, להיות לו לאם, כמו שאני לאביתר ברגעי הטובים. כשאני כותבת את המילים האלה אני חושבת על המשמעות האחרת לחלוטין שקיבלו מילותיו כשאמר אותן. כל כך שונה מ”את צריכה עזרה” יהירה ודורשנית. אך הן עדיין חבטו בי והכעיסו אותי. אני צריכה מגוון עזרות, למען האמת. מינקת, עוזרת בית, פיזיותרפיסטית, מיילדת שאוכל לראות כנציגת המיילדות כולן ולצעוק עליה כשאני נזכרת באלימות שנהגו בי, רופא פרטי במרחק שיחת טלפון, פסיכולוגית לעיבוד לידה נוראה נוראה נוראה, פסיכיאטר לטיפול במה שיונתן קורא חרדת בריאות, ומה שמתקרא אצלי חרדה מכך שגופי השבור מוסיף ומשתבר עלי. איפה להתחיל, אני כמעט רוצה לשאול את יונתן. הוא מתחיל בלרדת לקנות לי אייס פקאן, ולרגע כל שאר העזרות נדחקות, ולרגע בדלת אמותי הקטנות, המורכבות מאביתר הישן, יונתן שממהר לרדת לפיצה ואייס הפקאן שהנה בא אלי, שוכנת שלווה קטנה שזמן רב לא ידעתי. 

אני צריכה מגוון עזרות, למען האמת. מינקת, עוזרת בית, פיזיותרפיסטית, מיילדת שאוכל לראות כנציגת המיילדות כולן ולצעוק עליה כשאני נזכרת באלימות שנהגו בי, רופא פרטי במרחק שיחת טלפון, פסיכולוגית לעיבוד לידה נוראה נוראה נוראה, פסיכיאטר לטיפול במה שיונתן קורא חרדת בריאות, ומה שמתקרא אצלי חרדה מכך שגופי השבור מוסיף ומשתבר עלי.

אני הולכת למרב. מרב היא מטפלת. יונתן דיבר אתה בטלפון. לפני הפגישה אנחנו מהדסים על ביצים. אנחנו מתכננים את מחר, אבל לא קוראים לטיפול טיפול, ולא קוראים למטפלת מטפלת. ודברים שלא נאמרים נעשים גדולים ועבים ונוראים יותר. הערב לפני שהלכתי לפגישה עם מרב היה מוזר, מעורר אימה ומגושם. בבוקר יונתן מוריד אותי בפתח הקליניקה. היא נמצאת בתוך בית אבן קטן, ואני מתעכבת עם היציאה מהאוטו. אז הוא אומר לי שיהיה בסדר ודברים כאלה. אבל אני לא רוצה לשמוע. אני לרגע מרגישה שיונתן מוריד אותי במעון, ליום הסתגלות ראשון, ואני הילדה הקטנה שלא רוצה ללכת. אני נזכרת איך לפני הלידה הייתי נהנית לחזור לחדר שבו גדלתי, ורוד ונוצץ כאילו פיה התעטשה בו. הייתי נכנסת למיטה הצרה, מביטה במדבקות הכוכבים שעל התקרה ובבובות הפרוותיות שעל המדפים, ומדמיינת שאני שוב בת שש. שש הוא הגיל הנפלא ביותר. אני חושבת על הכמיהה לשוב ולחוש ילדה, על הצורך להיות מטופלת כשאת נדרשת לטפל ביצור זעיר ואת מלאת חרדה, ואת אינך בכלל. אני אומרת ביי מהיר ליונתן. אנחנו מחליפים מבט חטוף בעיניים. המבוכה שולחת זרועות בינותינו. 

באופן מקורי אני בוכה כל הפגישה, ויוצאת כה עילגת, ומבולבלת, משכנית אף, כשלמעשה יש לי תובנות נפלאות בנוגע למה כל כך השתבש מאז שיצא ממני אביתר. ובדרך כלל אם יש לי תובנות נפלאות אני משתדלת לשתף אותן. חשבתי לדוגמא שיש משהו בסיסי, איזו הנחה כזו בנוגע ללידה. מסתכלים עליה כעל חוויה של בריאות, של יצירה. וכשזה לא קורה משהו נשבר. כי הרבה פעמים, לידה היא גם חוויה של חולי ושל קריעה ושבר גדול, ואז איזו מוסכמה פנימית על הדברים שאמורים להיות בסדר מתערערת. כשאני חושבת את המחשבה הזו לעצמי, ככה עם המילים היפות, אני מלאת סיפוק ושנאה עצמית, כי אני חושבת שאולי בתור פסיכולוגית הייתי מוצלחת יותר מרואת חשבון. אני רואת חשבון גרועה, כמעט כמו שאני אמא גרועה. אמהות גרועות יכולות להיות פסיכולוגיות? אמהות גרועות יכולות להיות בכלל?

בסוף הפגישה אני יוצאת מהקליניקה. יונתן מחכה לי באוטו. הוא מחזיק את אביתר, עווית של חיוך על הפנים שלו. יונתן אומר שזה חיוך של ממש! ראשון! ואני לרגע דק ומהיר מרגישה שהייתי נותנת לגופי ולי להיקרע ולמות כפי שמתו בשביל החיוך הזה. אני מתקרבת לאוטו, מנשקת את אביתר, ואוהבת אותו אהבה עזה כמוות.

להדפסה