כוונה טובה

"אנשים עושים טעויות..." הקול שלי מעד ועיניי צרבו. "אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?"
ממוצע 4.6 | 5 מדרגים

“את שומעת, אתי? הייתי עכשיו אצל ההורים שלי,” שמעון הטיל על השולחן שקית עם קופסאות שקופות מאמא שלו. “ובמקרה שמעתי אותם מדברים על משהו. אמא שלי הבינה ששמעתי חלק, אז היא עדכנה אותי קצת. למרות שאת יודעת, הם לא אוהבים לשתף את הילדים לפני הזמן.”

“מוישי?” נדרכתי בתקווה. “יש משהו חדש אצל אחיך?”

“כבר לא כל כך חדש,” גיחך בעלי ורחרח את הקופסה שעדיין שמרה על חמימות. “מתברר שהוא נפגש כבר כמה שבועות עם מישהי, וזה נשמע רציני מאד!”

“בשביל אחיך זה באמת רציני,” הלב שלי האיץ. רציתי לשמוע כאן ועכשיו את כל הפרטים, אבל הכרתי את שמעון מספיק כדי לדעת שהוא הסתפק במה שקיבל, ולא ידע לספר לי הרבה יותר מזה. “נראה לי שמאז שהתחתנו הוא לא המשיך עם מישהי יותר משלוש פגישות.”

“לכן אמא שלי כל כך נלהבת, וזאת כנראה הסיבה שהיא נסחפה ודיווחה לי למרות שאת יודעת איך הם חשאיים תמיד בכל מה שקשור לשידוכים שלו.”

“היה לך מזל שכשנפגשת איתי ידעת איך קוראים לי.”

“אמא שלי חושבת שכל אדם נוסף שיודע על השידוך יכול להזיק לו. זה ממש בנפשה הדבר הזה. בכל אופן, לא יודע מה עבר עליה עכשיו, היא הייתה כל כך נלהבת שאפילו פלטה לי את השם.”

“רק כשכבר הייתי במונית זרקו לי את המידע הזה,” הוא צחקק. “אמא שלי חושבת שכל אדם נוסף שיודע על השידוך יכול להזיק לו. זה ממש בנפשה הדבר הזה. בכל אופן, לא יודע מה עבר עליה עכשיו, היא הייתה כל כך נלהבת שאפילו פלטה לי את השם.”

“ברצינות?” הזדקפתי. “אז מה אתה סתם מדבר מסביב? איך קוראים לה??”

הוא היסס וראיתי בעיניו את הילד הטוב של אמא שכל כך לא רוצה להכעיס אותה.

“אני ממילא אגלה עוד מעט,” לחצתי עליו. “והיא יודעת שאתה מספר לי הכל, היא בטוח הבינה שתגלה לי גם את הפרט הזה.”

“בסדר,” הוא נכנע, והנחתי שהוא רצה לא פחות ממני לומר את השם המפורש. “אביגיל מטר. היא צריכה להיות בגילך, צעירה ממוישי בארבע שנים בערך.”

“אביגיל…” הקול שלי נשמע מוזר באוזניי. “כאן? מירושלים?”

הוא הנהן. “וזהו, זה כל מה שאני יודע, אז תצטרכי להסתפק בזה.”

“אביגיל מטר…”

“מה?” שמעון דיבר בגבו אלי. הוא כבר העביר את הקציצות למיקרו וצפה בהן מסתחררות דרך הזכוכית. “שם מעניין, נכון?”

“כן, די. אבל אביגיל… אני מכירה אותה, שמעון.”

“באמת?” הוא הסתובב בהפתעה. “מאיפה? חבל שאמא שלי לא ידעה מזה, היא הייתה מבררת אצלך.”

בלשון שלי היה טעם קוצני ויבש. “היא למדה בכיתה שלי. היינו יחד עד י”ב ואז עברתי למכללה ומאז בקושי פגשתי אותה.”

“פשש, עולם קטן.” הוא שלף את הקופסה ולקח מזלג. “והיה לך קשר טוב איתה?”

משכתי בכתפי. גם היא הייתה כבדה וכואבת. “בקושי, היא לא הייתה חלק מהקבוצה שלי. דיברנו כמה שיחות טכניות במשך השנים.”

“זה בכל זאת היה יכול לעזור לאמא שלי,” הרהר שמעון. “היא אוהבת להקיף מכל הכיוונים את הבירורים. אולי תגידי לה…”

“אמא שלך יודעת בדיוק איפה למדתי,” קטעתי אותו בחדות. “לא קשה לעשות אחד ועוד אחד. אם היא לא שאלה אותי, זה לא היה בטעות.”

“לא,” הוא חייך בהתנצלות. “את צודקת, הם לא אוהבים לערב בני משפחה בשידוכים אם אפשר להימנע מזה. אבל זה יצא טוב, לא? ממילא את לא כל כך מכירה אותה.”

“אבל אני כן…” הקול שלי רעד. צנחתי מול בעלי והטלתי את הסנטר על כפות ידיי. “אני מכירה אותה מצוין, שמעון, והיא לא מתאימה לאח שלך. בשום אופן לא.”

“איך את יכולה לדעת את זה?” גבותיו התרוממו בתהייה. “הקציצות מדהימות, כדאי לך גם. אבל ברצינות, אתי, מאיפה את כל כך בטוחה אם כמעט לא תקשרת איתה? וכמה את מכירה את אח שלי בכלל?”

“אני יודעת מה שסיפרת לי ומה שקלטתי בסעודות אצלכם,” השתדלתי לדבר בקול יציב ושקול. זה היה קריטי עכשיו. היה חיוני שהוא יבין. “הוא דומה לך, הוא טיפוס עדין נפש וטוב לב, שלא יפגע באף אחד אפילו בטעות. נשמה טובה, זה מה שאתה תמיד אומר, נכון?”

“לגמרי,” הוא הסכים בפה מלא. “נו, קחי איזו קציצה לפני שאני גומר לך הכל. אז מה הבעיה? היא לא עדינת נפש?”

“היא לא טובה,” אמרתי בשקט וראשו נרתע אחורנית. “אני יודעת שלא מקובל להגיד את זה, כי מי באמת רע בימינו? כולם טובים בצורה כזאת או אחרת. אבל אביגיל היא… היא פשוט לא. היא לא טובה ולא בשבילו.”

“המורה? חשבנו כמה בנות… וגם אמא שלי הסכימה איתנו, שאולי כדאי שהמורה תכין יותר טוב את החומר בהיסטוריה לפני השיעור? כי לפעמים יש לבנות כל מיני שאלות על דברים שהם לא ממש בחומר וזה מבלבל כשהמורה לא תמיד יודעת. זה ממש יעזור לנו להבין את הנושאים, המורה. נרגיש יותר בטוחות ככה.”

“את מבינה אלישבע? את פשוט חדשה בתיכון אז את עוד לא יודעת איך זה הולך, אבל מורות לא תמיד אוהבות שבנות שואלות שאלות מתוחכמות מדי. זה אולי נראה שהן מעודדות את זה, אבל בעצם זה גורם לבת להיות מסומנת. אני באמת אומרת את זה בשבילך, כי נראה לי שחבל שתהרסי לך על תחילת השנה.”

“אני לא אומרת לך לא ללמוד עם שרי למבחן, כי באמת, מה זה מבחן אחד? שטויות. אבל קחי בחשבון שזה לא עושה רושם טוב להסתובב איתה יותר מדי. קחי את זה בקטע טוב, כן? באמת בשבילך אני אומרת ואל תבטלי עכשיו כי זה יהיה נורא אם היא תיעלב. סתם באופן כללי אני חושבת שכדאי שתדעי שחלק מהבנות חושבות שלא מתאים לך להיות בקשר איתה.”

“את יכולה לנסות להיות זנב לאריות אם את רוצה, אני לא אומרת שזה רע. אבל קחי בחשבון שאם לא היה את הסיפור הזה עם אמא שלך, כנראה כן היו מורידים אותך הקבצה. ככה שמעתי, אבל קחי את זה בערבון מוגבל, אולי אני סתם מדמיינת. אם את שואלת אותי, טיפשי להיאבק על הקבצה גבוהה כשאת יכולה להיות הרבה יותר רגועה בהקבצה ב’. חבל על הלחץ שלך ועל הבריאות. את צריכה את הכוחות האלה בשביל אמא שלך. וזה גם יכול לעורר קנאה של בנות אחרות, את יודעת, כשהן יודעות שאת נשארת בהקבצה שלנו עם הציונים האלה.”

“במה היא לא טובה?” קולו של שמעון גרר אותי מהמקלט החנוק שהיה הכיתה שלנו. “לא טיפוס שגומל חסדים, את מתכוונת? לא אחת שתמיד באה ראשונה לעזור?”

עצמתי את עיניי ושיחקתי עם האצבע במכסה הפלסטיק הנטוש עם הניחוח הבשרי. “זה לא משהו שאפשר לשים עליו את האצבע בדיוק…”

“אז אולי את סתם מדמיינת?” קיווה שמעון. “לא שאח שלי לא טוב, הוא באמת אישיות, אבל הוא גם לא הטיפוס שישר יקפוץ לעזור לכל אחד, הוא יותר שקט כזה, את יודעת, לא ממש הבן אדם שיפתח ארגון חסד.”

“היא דווקא כן תפתח,” מלמלתי.

“נו? אז את רואה?” שמח בעלי. “יש כל מיני סוגים של טוב לב, זוכרת שדיברנו על זה בפגישה רביעית? כמו שיש המון סוגים של חכמה. אז יש את הטיפוסים שישר יתגייסו לכל מצוקה ויתרמו ויתנדבו, ויש את האנשים שהם יותר בקטע להיות נחמדים כאלה, טוב לב שקט הייתי קורא לזה.”

“אני צריכה לדבר עם אמא שלך,” הרמתי אליו את עיניי ושמעון נשך את שפתו במצוקה. “אני צריכה לומר לה מה אני חושבת. גם אם היא לא רצתה לברר אצלי, היא חייבת לדעת.”

“אבל אתי…” הוא נעמד והסתובב במטבח הקטן שלנו, ידיו מתנופפות בחוסר מנוחה. “את מכירה את אמא שלי, היא בטוח הפכה את כל העולם לפני שהיא נתנה לו להיפגש. בכל השנים שהוא בשידוכים היא מבררת בלי סוף על כל הצעה, לא נותנת מנוחה לכל החברות והשכנות. את חושבת שהיא לא הייתה יודעת אם הייתה בעיה של מידות? שאף אחד לא היה פולט משהו? בטוח שאת לא מדמיינת?”

“אולי.” בלעתי את רוקי וזה כאב. “אבל אני חייבת לשתף אותה בדמיונות שלי.”

“זה יכול להיות לשון הרע…” הוא עיקל את אצבעותיו בפקק עצבני. “אם זה סתם משהו לא ברור, רק תחושה שלך, אז מי אמר שזה לתועלת בכלל?”

“אני לא אתן לה דוגמאות,” אמרתי בשקט. ממילא לא הייתי מסוגלת. כל דוגמה בפני עצמה הייתה חסרת חשיבות. עובדה שאף אחת כמעט בכיתה שלנו לא צירפה אותן לתכונת אופי אחת. “רק אומר לה את ההרגשה שלי באופן כללי. אני חושבת שזה כן לתועלת, שמעון, כי זה לא מקרי שבדיוק הפעם היא שיתפה אותך בהצעה ובשם. אני אשתדל לא לומר פרטים מיותרים, אבל אסור לי להתעלם ממה שאני יודעת, מצטערת.”

*
“אז שמעון אמר לך?” חמותי נענעה באצבעה בחיוך נוזף. החיוך היה בשביל הכלה שלה, הנוזף נועד לשמעון שנשאר מתוח בבית.

“הוא לא הצליח להתאפק,” הצטדקתי בשם הבן שלה. “והאמת שלחצתי עליו, סליחה.”

“כן, טוב, אני אשמה, אני המבוגר האחראי והייתי צריכה לשתוק. אבל הוא בדיוק היה כאן והלב שלי היה כל כך מלא שהייתי חייבת לספר למישהו. נו, משמים. אבל את יודעת לשתוק, כן? אף אחד אחר במשפחה לא צריך לדעת.”

“ברור,” עניתי במהירות. “אבל אני פה כי… טוב, אני מכירה את אביגיל.”

החיוך חמק משפתיה. “כן, הנחתי שזה יכול להיות. למדתן באותו תיכון, לא?”

“באותה כיתה.”

“מעניין.”

“כן…” רציתי שיקרה משהו. כוס תתנפץ, ציפור לחוצה תפרוץ לבית או שמישהו יתקשר. הייתי חייבת לדבר על רקע צלילים כלשהם.

“זהו, העניין הוא ש… שאני חושבת שאביגיל לא מתאימה למוישי כל כך.”

צווארה הצר התמתח ואצבעותיה מיששו את משקפיה. “ככה את חושבת? הייתן חברות טובות?”

הנדתי בראשי לשלילה. השאלה הזו הכשילה אותי גם קודם. “לא, לא ממש.”

“ונפגשתן מאז שסיימת תיכון?”

“רק בחתונות, אבל לא יצא לנו אז לדבר.”

“אז את בעצם אומרת שהכרתן ארבע שנים באופן חלקי, ובשלוש השנים האחרונות לא באמת דיברת איתה, נכון?”

לו רק היה לי סנגור, אולי היו לו מילים בשבילי. “כן, פחות או יותר.”

“מוישי שלנו נפגש איתה לא מעט,” היא דיברה לאט, כאילו היא מאוכזבת ממני. מתוסכלת מכך שאילצתי אותה להסגיר מידע חסוי רק כי התעקשתי. “בארבע השנים שהוא בשידוכים, לא ראיתי אותו אף פעם מבסוט כל כך, את מבינה מה אני אומרת לך? הוא טיפוס ספקן, תמיד מתלבט, תמיד לא בטוח, ובסוף מוריד כי הוא לא מסוגל להחליט. ופה… עם אביגיל… את לא תעבירי מה שאני מספרת, כן? אף פעם לא ראיתי אותו כל כך בטוח בעצמו. הסיבה שסיפרתי לשמעון היא רק כי לפי איך שזה נשמע ממוישי… הוא קרוב מאד להחלטה המכרעת.”

הלחיים שלי להטו. היא הייתה חייבת להקשיב לי. “אני מבינה את זה, באמת, ולכן באתי אלייך הכי מהר שאפשר. כי… ממה שאני יודעת על אביגיל… היא לא תעשה אותו מאושר, אני כמעט בטוחה שלא.”

חמותי השמיעה צליל שמעולם לא שמעתי ממנה. “את ילדונת,” היא חתכה והמבט בעיניה כיווץ את גרוני. “אני בטוחה שיש לך כוונה טובה, אתי, אבל הייתי רוצה שתעזבי את זה בשקט. מוישי מאושר עכשיו ובעזרת השם יהיה מאושר עוד יותר אחרי שיתחתן. ואני סמוכה ובטוחה שאם הוא פגש את אביגיל כל השעות האלה וזה מה שהוא רוצה, זאת הבחירה הנכונה בשבילו ובשבילנו.”

*

“עשית מה שיכולת,” שמעון נראה מלא הקלה כשדיווחתי לו. “לאמא שלי יש מלא ניסיון, תאמיני לי. חוץ מהשידוכים שלנו, היא מתעסקת גם עם כל מיני שידוכים מהצד, והיא יודעת לברר. אם היא התרשמה שהבחורה הזו מתאימה למוישי, אני לא חושב שהיא טועה. אני לא אומר שאת טועה,” הוא מיהר לסייג בנימוס, “אבל אולי היא השתנתה, חשבת על זה? או שאולי סתם ככה לא הבנת אותה נכון. את בעצמך אמרת שאין לך בדיוק דוגמאות.”

היו לי. אין ספור רגעים של אביגיל קיטלג המוח שלי במשך השנים. אבל כל דוגמה היתה מוציא אותי קטנונית ונלעגת. אילו יכולתי להפוך את הסיפורים האלה לספר אחד ארוך, אולי הם היו מבינים.
אבל לכל אנקדוטה ספציפית היה אפשר למצוא הסבר והיגיון. אביגיל בעצמה הייתה יכולה להשתמש בדוגמאות שצברתי נגדה באופן שיגרום למוישי לסגור איתה כאן ועכשיו.

לי לא היה דיבור רהוט כזה. לי מעולם לא היה ביטחון עצמי כמו שלה.
וחמותי ביקשה במפורש שאעזוב את זה.

“הוא הולך לסגור,” שפשפתי את מצחי בכוח. “אתה מבין את זה?”

“וזה לא טוב?” בירר שמעון בדאגה. “אם אמא שלי חושבת…”

“אבל היא לא יודעת!” הקול שלי התרומם ובעלי נראה מבוהל. “היא לא יודעת מה שאני יודעת, כי היא לא רצתה לשמוע! ואח שלך, האח הטוב והרגיש שלך, הולך לעשות את הטעות של החיים שלו, רק כי היא… רק כי הבחורה הזו הצליחה לעבוד גם עליו.”

“אני חושב שאת מגזימה…” הוא נראה המום מסערת הרגשות שלי שמעולם לא נתקל בה. “בסך הכל הם ביררו והוא נפגש והם…”

“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”

“המצפון שלך יכול לישון בשקט,” הוא דיבר בקול נמוך כאילו מנסה להזכיר לי את הטון הנכון. “עשית מה שיכולת אתי, אף אחד לא היה עושה יותר ממך, תאמיני לי.”

“אולי,” פלטתי במרירות. “יכול להיות שבאמת לא יהיה לי מצפון. אולי לא אמור להיות לי. אבל יהיו לי רחמים וכאב וצער. לכולם עלולים להיות.”

“חלילה!” הוא גער בי בחרדה.

“חלילה,” הסכמתי. “אז אתה מוכן בבקשה להתקשר לאח שלך ולומר לו מה אני חושבת?”

“לא!” הוא נרתע ולראשונה גם הקול שלו עלה. “את איבדת לגמרי פרופורציה. אני לא עושה את זה, אני לא מתערב לו בחיים. הוא איש בוגר ואמא שלי במפורש אמרה לך שלא…”

“הוא איש בוגר”, לחשתי ולקחתי את הפלאפון. היד שלי רעדה כל כך עד שחששתי שלא אצליח למצוא את שמו באנשי הקשר. “ובדיוק לכן הוא צריך לשמוע את האמת כולה ולהחליט לבד.”

“הוא איש בוגר”, לחשתי ולקחתי את הפלאפון. היד שלי רעדה כל כך עד שחששתי שלא אצליח למצוא את שמו באנשי הקשר. “ובדיוק לכן הוא צריך לשמוע את האמת כולה ולהחליט לבד.”

לא פירטתי. לא ידעתי אם מותר וגם לא הייתי מסוגלת. מוישי הכיר את אביגיל, ולא יכולתי לעשות לה את זה, לצבוע אותה מול עיניו כמו שאני ראיתי אותה.

אז רק אמרתי לו. בכמה מילים קצרות וכלליות, הסברתי לגיס שלי שאולי הוא לא מכיר אותה מספיק. שאולי אביגיל האמיתית לא טובה בשבילו. שאולי יש דברים שהוא לא ראה.

“תודה.” הקול שלו היה צרוד כשסיימתי לדבר. “אני בטוח שזה לא היה קל בשבילך, ואני מעריך את זה.”

“תחשוב על זה,” זה כל מה שביקשתי, ומוישי צחקק בעייפות. “תאמיני לי, אני לא אצליח לחשוב על שום דבר אחר.”

*
“הוא הוריד.” שמעון קידם את פניי כשחזרתי מהעבודה.

קפאתי .”אמא שלך התקשרה?”

“לא, נראה לך? מוישי עדכן אותי עכשיו. הוא נשמע גמור, מסכן. לא עשינו לו חיים קלים.” הוא כלל את עצמו בסיפור הזה, והייתי אסירת תודה על שלא האשים אותי.

חיממתי צהריים והנחתי את הפלאפון לצדי. הלכתי לנוח והשארתי אותו על השידה. קמתי ובדקתי שהוא טעון. בכל פעם כשהוא צלצל הלב שלי דפק חזק יותר.

באחת מהפעמים זו תהיה חמותי. יכולתי לדמיין איך יישמע הקול שלה, איך יתמוטטו עלי המילים שתבחר. הגשמתי את התחזית הכי גרועה שלה, את הסיבה שבגללה לא ביררה אצלי וגם לא תברר לעולם. הייתי בת המשפחה הבוגדת, ההורסת, זאת שלא אכפת לה מגיס מבוגר ומתעקשת לחפור סיפורים עתיקים וחסרי משמעות מהעבר.

“אני לא עומדת בזה,” כששמעון הגיע בערב, הגשתי לו את הטלפון. “תחביא אותו, תנתק אותו, תעשה איתו מה שאתה רוצה. לא יכולה יותר לראות אותו. כל רעש שמגיע מהרחוב אני פוחדת שזו אמא שלך שמתקשרת לצעוק עלי.”

“אמא שלי?” הוא נדהם.

“כן, נו, היא בטוח רותחת מכעס.”

“אין ספק,” הוא הסכים ותלה את כובעו. “אבל היא לא תתקשר להגיד לך את זה. לא עכשיו ולא אי פעם. היא תרתח בשקט, ככה היא.”

“אויש.”

לא הייתי כזו, אף פעם לא. מעולם לא הסתכסכתי עם אף אחד, לא אהבתי להכעיס אנשים. ולריב עם חמותי היה הסיוט הגדול ביותר שלי. ואם היא תשתוק, אם לא תהיה לי הזדמנות להגן על עצמי… אולי היא לעולם לא תסלח לי.

שמעון לכסן אלי מבט. “מה? את מתחרטת?”

“אני…” לקחתי נשימה עמוקה. “לא, אני לא מתחרטת.”

כי אולי היא לעולם לא תסלח לי, אמא של מוישי. אולי עד שיתארס, בכל ביקור אצלם אנשום את האשמה בחדרים.

אבל עם עצמי אני צריכה לחיות תמיד, בכל רגע מחיי. ואולי טעיתי, בהחלט יתכן.

אבל לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אילו שתקתי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

5 Responses

  1. *ארוך אבל חשוב!*
    הכותבת העלתה נקודה סופר-קריטית.
    ברוך ה’, לאחרונה, גוברת המודעות בציבור הבלתי-מקצועי, לתופעה של מניפולציות, גזלייטינג, נרקיסיזם, רעילות וכל כדומה.
    אלה המקומות הכי נוראיים ליפול בהם, כי מבלבל כל כך לשים את האצבע כשרוצים להגדיר ולהעביר את עומק הרוע.
    הרי עצם היותם הוא אחיזת עינים חמקמקה. תחושת הנפגעים שמדובר ברוע חד משמעי, אבל הקושי לתאר את הרוע הזה, נתקל באי אמון מצד המאזין: שטויות, דמיונות, את מדברת ממקום אישי, לא מפרגנת, קטנונית. הם משתמשים בבלבול שהם זורעים כדי לצאת טוב. כדי לגרום לקרבן ולסובבים תחושת אשם ופקפוק עצמי. חוסר היכולת של הסביבה להגדיר (”לשים את האצבע”) – מאפשר להם להמשיך ולהצליח.
    ככל שהמונחים הנ”ל יתבססו בשיח שלנו, בעצם, ניצור יותר כלים להגדיר ולהבין במה מדובר. נוכל לזהות, להתרחק, להתריע מפניהם – ואולי, אפילו, במקרים נדירים, לעזור למי מהם שמעוניין ומשתף פעולה באמת, להגיע למודעות ולתיקון.
    מחכה לשמוע את דעתכם. בבקשה, השיבו לי

    1. צודקת במאה אחוז.
      הדוגמאות לזכרונות של הגיבורה מהתיכון – ממחישות בהחלט את הבעיה.
      ויש גם מקרים שהיא יותר חמקמקה, וקשה להיות בטוחים.

      סיפור מעולה, מיוחד ומקסים.
      למרבה הצער – גם רלוונטי מאד.
      תודה לכותבת.

      וכל הכבוד לגיבורה 😉
      קשה להיות החלטיים מול אנשים מתעתעתים כאלה.
      והיא אכן הצילה את גיסה מגהינום בעולם הזה.

      ובלי קשר לסיפור – אות אזהרה לנפגשים ולהוריהם – התלהבות גדולה בפגישות, היא דבר שצריך לבדוק.
      וגם ובעיקר – כאלה שכולם מולהבים עליהם בבירורים, בקטע שאם שוקלים אותו בשכל – אפשר להבין שהוא לא לגמרי מאוזן. ואם מדובר גם בבחור/ה כריזמטי/ת עם מעמד חברתי גבוה מאד, עוד יותר להזהר.

  2. סיפור חשוב. במשפחה שלי קרה סיפור דומה אבל עם סוף עצוב יותר.. ניסיתי להזהיר לפני שידוך של גיסי אבל חמי וחמותי בחרו לא להקשיב ולומר שככל הנראה מדובר בסכסוך של 2 ילדות (בחורה שלמדה איתי מהגן ועד סוף י”ב..). גיסי התארס והתגרש לאחר 7 שנים של סבל ו2 ילדים משותפים. כשחמותי התקשרה לבקש סליחה שלא הקשיבו לי אמרתי לה: “הבן שלכם צריך לסלוח, זה הוא שסבל. לא אני..)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן