דברים טובים

אחרי כל הירקות בארגז, היא מוציאה את הכרתי. לא שיש לה ענין להוציא אותו אחרון, פשוט אין לה כוח בשבילו. אין לה כוח לכרתי ולסילקא ולראש של דג וכל הדברים האלו שמסמנים שנה טובה וראש השנה מדכדך.

כשהיתה ילדה דווקא אהבה את הסימנים, אבל אז לא השאירו אותה לבד עם שלושה קטנטנים. אבא שלה גם נסע לרבי, כמובן, אבל היא נשארה עם אמא וכל הדודות באו אליהן. היה כיף לאכול עם בני הדודים, לשיר שטוזים, כפי שהם קראו לזה, ולאכול חטיפים.

כשישראל נוסע, לעומת זאת, היא מרגישה שהיא נשארת ממש לבד. לבד עם הילדים, כלומר.

אמא שלה אומרת אשרינו שזכינו והעיקר שכולם בריאים. גם היא אומרת את זה, ובכל אופן מרגישה מועקה כבר מראש חודש אלול.

היא דוחפת את הכרתי לעומק המקרר. נראה כבר מתי תספיק לטפל בו. 

בראש השנה שעבר היא הייתה בתחילת חודש תשיעי, ורחלי באה אליה. הילדים של רחלי מופרעים נורא. הם השתוללו מעייפות מיד בקידוש, וכך הן החליטו להתחיל בסעודה עצמה, להשביע את הטף, ושהן תאכלנה בעצמן סימנים אחרי שישכיבו את הקטנים לישון.  חבורת הזאטוטים נרדמה מאוחר והן שכחו מהסימנים לגמרי. בלילה השני חזר הסיפור על עצמו. במוצאי החג, כשישראל חזר שמח ורענן, הוא מצא את קופסת הסימנים במקרר. אף אחד לא נגע בה. היא לא תשכח את ארשת פניו ההמומה. מה, לא אכלתן סימנים? הוא לא יכול היה להכיל את זה. ברור, למה שיכיל. הוא ישב לו עם חברים כטוב ליבם במאכלים ששלחו הנשים המסורות, לא ניסה לחשוב מה מתחולל באותו זמן בבית, עם מה היא מתמודדת. היא סיפרה לו כמה היה לה קשה, והוא אמר שיש לה זכות גדולה ואכל את הקציצות בתאבון.

כשישראל חזר שמח ורענן, הוא מצא את קופסת הסימנים במקרר. אף אחד לא נגע בה. היא לא תשכח את ארשת פניו ההמומה. מה, לא אכלתן סימנים?

זה היה ראש השנה מתיש כל כך, שחודש אחרי הלידה היא נרשמה להנחית הורים. זה בהחלט היה רעיון טוב. אתמול היה השיעור האחרון בסדרה.

מירה המנחה לימדה אותן שאם רוצים משהו מילד, צריך לומר לו ברור. ילד לא מבין רמזים, והוא לא נביא. אולי גם בעל זה כך? אולי גם ישראל לא מבין שהיא פשוט לא רוצה שהוא ייסע? היא רוצה שהוא יישאר בבית כמו כל האנשים הנורמליים שנמצאים בחג עם המשפחות שלהם, ולא מחפשים דרגות רוחניות בדיוק כשהאשה והילדים כל כך זקוקים להם. מה היא כבר מבקשת? זה לא לגיטימי? כהן השכן לא יבין בכלל מה היא שחה. מובן מאליו שאבא צריך להיות בבית בחג. מה לא ברור בזה? 

השאלה מהדהדת במוחה, והיא מרגישה שהיא נהיית אדומה כמו הרימון. יש מצב שהיא מתפוצצת, ואלפי זכויות יתפזרו לכל עבר. אז זה מה שהוא רוצה? אשה מלאת זכויות אבל מנותצת לרסיסים? טוב, היא נסחפת, אבל זה מה שהיא מרגישה. איזה מין אישה היא. למה היא לא יכולה להסתדר כמו כולן?  אחים שלה, גיסים, דודים, כולם כולם נוסעים. כל הנשים אורזות מזוודות בשמחה ומסבירות לילדים איזו זכות גדולה זו שאבא נוסע לרבי. אבל לא. היא לא מסוגלת. היא תנסה לדבר עם ישראל הכי ברור שאפשר.

*

כשישראל מגיע, ארוחת הערב מוכנה על שולחן ערוך בקפידה. יש משהו מלאכותי במפית שקיפלה בצד הצלחת, אבל לא נראה שהוא שם לב. היא תכננה להתחיל בכמה דוגמאות שימחישו לו את הקושי שלה, ואז להסביר ברורות מה היא מבקשת. אבל ברגע שהיא פותחת את הפה לומר משהו, פורץ ממנה אשד קולני של בכי בלתי נשלט. 

“מה קרה?” הוא מרים עיניים מהצלחת, מבוהל. היא לא האישה שבדרך כלל מקדמת את בעלה בדמעות.  

“אני לא יכולה להישאר לבד בראש השנה! אתה לא מבין אפילו מה אני עוברת פה! זה לא הוגן!” המילים נדחפות לה לגרון ואין לה שהות לעצור אותן. “למה אתה משאיר אותי לבד? למה זה מגיע לי?”

היא לא תכננה לתקוף, לא נראה לה שזו שיטה טובה, אבל ככה זה יוצא, ולא אכפת לה. לא אכפת לה עכשיו משום דבר.

“אתה יודע מה זה לנהל שולחן עם שלושה ילדים שבדרך כלל שניים מהם רבים, שניים שופכים, וכלם ביחד צורחים? להגיש, להאכיל, להרגיע, לנגב, הכל ביחד? שלא לדבר על זה שכל שנה מישהו מהם לא מרגיש טוב, או שובר רגל או משהו אחר.” טוב, ברור שהיא מגזימה עכשיו. רק פעם אחת מוישי שבר את הרגל. אבל העיקרון הוא העניין פה. זה קשה לה יותר ממה שהוא מתאר לעצמו.

ישראל מסתכל עליה בחוסר הבנה. הוא צודק. היא לא הגיונית.

“מה, את רוצה שאני אשאר בבית?” הפנים שלו מביעות חוסר אמון מוחלט. “ראש השנה בלי הרבי זה לא ראש השנה! אבא שלי בחיים לא נשאר. אפילו כששרהל’ה נולדה אמא שלי נסעה לבית החולים לבד, העיקר שאבא שלי יוכל להיות אצל הרבי. לא שאני הייתי עושה את זה, אבל רק שתקבלי מושגים!” הוא מרים את הגבות שלו עד שהמצח מקבל דוגמת פסים, מביע באופן הכי ברור: ‘זה מה יש’. “אני יודע שזה קשה,” קולו מתרכך לפתע. “מה אפשר לעשות, דברים טובים באים בקושי.”

“אני יודע שזה קשה,” קולו מתרכך לפתע. “מה אפשר לעשות, דברים טובים באים בקושי.”

היא מתביישת להרים את העיניים. איזו אשה לא רוחנית היא. איפה כל שיעורי החסידות ששמעה? ההורים שלה היו נחרדים לשמוע שבגלל כמה בכיות של ילדים היא רוצה למנוע מבעלה לנסוע לרבי. רק ארבע שנים וחצי נשואה וככה היא נראית. איזה מין עולם זה שכל הדברים הטובים בו באים בקושי. היא מהדקת חזק את השפתיים, הכי חזק שהיא יכולה. ככה ישראל יחשוב שהיא נרגעה.

“תחשבי על זה, זו זכות גדולה,” הוא אומר ויוצא לשיעור ערב.

היא מתיישבת על הספה בסלון ובוהה בתקרה. שהכלים יחכו לה. שכולם יחכו לה. נמאס. איזה שטויות מדברים כל מנחות הורים והיועצים למיניהם. כל החכמולוגים האלו לא התחתנו בחיים שלהם, בטח שלא עם בעל חסיד שמה אכפת לו מאשתו.

פתאום היא מזדקפת. מעבירה בראש שוב את המשפט האחרון ומצמצמת את עיניה כאילו מנסה ללכוד תולעת קטנה. באמת לא אכפת לו? כן. היא חושבת שכן. לא מספיק אכפת לו. לא, זה לא מדויק. התולעת חומקת ממנה. היא חייבת לתפוס את הנקודה.

עוד שעה כך, מול התקרה, והיא חושבת שהיא מתקרבת לאמת.

היא תנסה שוב. תהיה גלויה יותר.

ישראל חוזר במצב רוח לא מתאים לדיבורים, והיא מחליטה שעדיף לה לחכות למחר. ישנה שינה טרופה, ובבוקר קמה ליום של תפקוד בלי לחשוב, מעבירה עם הילדים יום על אוטומט. רק ידיה נעות ומוחה וליבה תפוסים ומעורבבים.

בערב הם יושבים על הספה, והיא מנסה להסביר. “תראה, נכון שזה קושי פיזי ונפשי גדול. אבל כולן מתמודדות יפה ותכל’ס גם אני יכולה. אבל אני לא יכולה לסבול את זה שאתה בכלל לא רוצה להישאר. אני יודעת שזה תינוקי ושזה לא רציונלי, אבל תבין, אני רוצה להרגיש שאתה מעדיף לבלות את החג איתי, שאני הבחירה המועדפת עליך!” היא משחררת נשימה ארוכה ונועצת בו מבט מתחנן. אולי תראה קצה של הבנה בעיניו?

הוא מחכה שתמשיך, פניו עדיין לא מביעות דבר. 

“אני מרגישה קצת דחויה.” היא נואשת. רק שהוא לא יגיד שמה פתאום והיא לא דחויה בכלל. שיבין. שיקלוט מה היא מחפשת. אין לה מושג מה עובר לו בראש.

הוא מהנהן באיטיות ואומר: “לא עצם השהות שלי בבית בחג היא זו שעד כדי כך חשובה לך, חשוב לך שארצה להישאר.” 

“בדיוק.” היא נושמת לרווחה. אולי הוא בכל זאת מבין. “כואב לי שאתה כל כך שמח ללכת מפה. אני לא יודעת איך אפשר לבקש מבן אדם לרצות. אפשר לבקש לנסוע או לא לנסוע, אבל מה הטעם לבקש ממך שתרצה להישאר? אתה לא רוצה, וזהו.”

כואב לי שאתה כל כך שמח ללכת מפה. אני לא יודעת איך אפשר לבקש מבן אדם לרצות. אפשר לבקש לנסוע או לא לנסוע, אבל מה הטעם לבקש ממך שתרצה להישאר? אתה לא רוצה, וזהו

ישראל מביט בנקודה נעלמת בחלל. היא מתחילה להתחרט ששיתפה אותו. סתם תצא דפוקה מכל הכיוונים. איזו עליבות. עכשיו היא תרגיש דחויה פי שתיים.

אבל אז הוא מתנער פתאום ומישיר אליה מבט. “גם אני אהיה אמיתי יותר.” הוא שותק כמה רגעים. נראה לה שהוא מהסס. 

“אני נוסע כי זה כיף לי. נכון שזה ענין גדול וכל זה, אבל יותר מהכל אני לא יכול לוותר על החוויה. פעם בשנה אני נוסע לי לבד, משוחרר מכל עול.” הלחיים שלו מסמיקות. היא קצת בהלם, לא חשבה על הכיוון. יותר נכון, היא כן חשבה, אבל לא האמינה שהוא יאמר את זה.  

“את מבינה? זה מפגש חד שנתי עם כל החברים מהישיבה, אני חוזר קצת להיות בחור וזה… זה נחמד.” הוא שם לב להבעה שעל פניה ומוסיף: “נכון יצאת בתמוז לחופשה עם הצוות? אז זהו, זה אותו דבר בשבילי.”

הוא מצפה לתגובה, היא מבחינה במבט הפגיע ובתחינה שבעיניו. הוא מבקש ממנה לצאת להנות. הוא מבקש שהיא תתן לו חופש. הוא סומך עליה שלא תכעס שזו מטרת הנסיעה שלו, ולא עניינים גדולים. 

גל חום עובר בה. היא רוצה לשמוע את הדברים שוב.  

“זו חויה בשבילך. שחרור. מפגש עם חברים.” היא נזהרת לחזור על המילים שהוא אמר בלי להוסיף הסברים. שלא לאבד את הרגע.

“כן.” הוא מהנהן. 

היא לא בטוחה למה, אבל משהו בתוכה נרגע, מתרפה. הוא לא נוסע כי ככה זה חג ורק היא האישה הלא רוחנית שמתקשה להבין. הוא לא נוסע כי להישאר איתה בראש השנה נשמע לו משעמם ומייגע. הוא נוסע כי זו חוויה חד שנתית, הזדמנות להתאוורר. איכשהו, ההודאה שלו בכך מרככת את ליבה. 

עוד יומיים חג, והם הולכים לישון בלי לסכם דבר.

*

בבוקר ממתינה לה עבודה רבה. נס שקיבלה חופש מהמשרד.

אחרי ששלחה את הילדים, היא מתמסרת אל הכרתי. לשטוף, לקצוץ, לטגן. ברקע מתנגנת מוזיקה שקטה, ונגלה ראשונה של קציצות כבר מונחת על הנייר הסופג. היא תארוז לישראל כמה קציצות בקופסה. 

כנראה לא שמה לב כשנכנס, כי פתאום היא רואה אותו עומד מולה, מושיט לעברה שקית של ‘שובע’. הנשימה שלה נעצרת לרגע. מעולם לא קנה לה עוגה. בידיים רועדות, היא מחלצת מהשקית פס עוגת מוס בשכבות.

הוא מחפש מילים, מכחכח. “זה,” הוא אומר בסוף, “בשביל שיהיה לך… טעם טוב בחג!”

היא מסתכלת עליו ורוצה לענות, אבל הגרון שלה חסום. היא רוצה לומר לו שדברים טובים לא חייבים לבוא בקושי, אבל בסוף היא רק מחייכת. אולי, אחרי הכל, הוא כבר התחיל להבין את זה לבד.