שומרה

היא תכננה ללכת למשרד, אבל בתשע בבוקר קלטה שהנוכחות תהיה דלילה היום בגלל החתונה של הבת של המנכ”ל, והיא בעצם עייפה ומרוטה וכואב לה הגב מהעקבים שהידסה עליהם כל הערב בחיוכים קורנים. היה כיף. ארוע כמו שצריך עם קוקטיילים ואנשים שצריך להתנחמד אליהם. מישהו בפנים אמר לה בארועים כאלו, עכשו תהיי נחמדה, וזה עבד. משהו תמיד התמתח בה והשתחרר עם צלילי הכוסות המשיקות והפטפוטים העליזים.

את הילדים שלחה טיפה מאוחר ואז החליטה סופית להישאר. אם יהיה משהו דחוף היא תעבוד מהבית. אז היא סידרה קצת את השאריות שהראו שהיא עזבה את הבית בפריים טיים של ההשכבות אמש, הכניסה את השמלה שלה לכביסה עדינה ודחפה חטיף אנרגיה ובקבוק מים לתיק של המחשב, היה לה חנוק והיא רצתה לצאת. כשהיתה למטה והציצה לתיבה, הרגישה איך כבד עליה התיק של המחשב והבינה שהיא לא רוצה לעבוד היום בכלל. העלתה את העיתון שהילדים לא הספיקו להעלות הבוקר, והחליפה במהירות לתיק הקטן שלה. הבקבוק לא נכנס אז היא לקחה אותו ביד.

הרכבת היתה ריקה יחסית, שעה שהיא לא בוקר ולא צהרים, והיא ירדה בהר הרצל והתפתלה מטה עם הכביש בלי לדעת לאן. היא היתה צריכה יער. 

לתת לגוף להוביל, היא שמעה קול רחוק, והגב הכואב שלה ביקש ממנה לייצב את ההליכה ולהמריץ אותה כדי להיטיב עם השרירים. והיא המשיכה ללכת כה מהר ששמחה שתוכל לוותר על הליכת הערב שלה שמטרתה לשמור על איזון קלורי. וזו היתה המחשבה היחידה שחלפה בראשה כי היה כאב בלב שחסם מהמחשבות לזרום מן החזה ומעלה, רק תחושת חנק הרגישה בצורת פעימות לא סדירות ולופתות מאד. הלכה והלכה וקיוותה שלא תיגמר הדרך כי מה רע בללכת כך כל היום וחבל שהיא צריכה כבר תכף להיות בבית כי הילדים מתחילים להתקבץ. והיא הדפה כל מחשבה של מה תיתן להם לאכול כי הרגישה חולין במחשבה זו, יותר טוב ללכת בלי לחשוב, ולהיות פה כמה שיותר זמן. 

ואז ביקש הגוף שלה לשבת במקום שהוא לא מוצף שמש מדי ולא חשוף מדי לרוח הבאה מן ההרים. והיא כיוונה מחשבה זו אל בורא עולם שבנוכחותו ניסתה להרגיש, וכחלוף רגע זומן לה ספסל פיקניק שיושב תחת אורן, נקי מהפרשות ציפורים, צופה אל ההרים, אך ביניהם יש מיסוך רחב דיו של עצי יער בולמי רוחות. 

ואז ביקש הגוף שלה לשבת במקום שהוא לא מוצף שמש מדי ולא חשוף מדי לרוח הבאה מן ההרים. והיא כיוונה מחשבה זו אל בורא עולם שבנוכחותו ניסתה להרגיש, וכחלוף רגע זומן לה ספסל פיקניק שיושב תחת אורן, נקי מהפרשות ציפורים, צופה אל ההרים, אך ביניהם יש מיסוך רחב דיו של עצי יער בולמי רוחות. 

והיא ישבה וחשבה לאן עכשו, לאן. תעשי משהו, תחשבי משהו, ולא היה שום דבר בתוכה רק כאב גדול שהיא לא רצתה לתת לו מילים כי זה היה זמן שביקשה להיות ברגע. עשייה – היא עייפה הרי מעשייה, ומחשבות – רק שחזור של הריב המתמשך שלה עם איציק היה יכול לרוץ לה בראש, והיא סלדה מהסרט הזה האינסופי בו היא מצליחה להרגיש כאב רק כשהיא סוחטת את עצמה עד הקצה ומציירת בצבעים חיים איך שוב פגע בה ואז היא אומרת קומי מזה, זה לא כל החיים ואת תתאוששי, אבל היא לא קמה מזה כי היא רוצה שמישהו ילטף לה את הכאב הזה ויגיד אני מצטער או אני מצטערת, לא משנה, שאת מרגישה כך והיא לא מוכנה להגיד את זה לעצמה. כלומר היא אומרת אבל מיד היא חושבת את אשמה ואת אחראית ואת צריכה להפסיק להתנהג כמו שתמיד היית נוראה ואיומה מאז שהיית ילדה קטנה. 

אז בינתיים היא משאירה את הכאב בהולד ולא מריצה את כל הסרט מחשש שהיא תצטרך להגיע למסקנות שיגידו לה קומי מזה וכו’, והיא לא בשלה לקום כי אין אף אחד שיתאבל איתה. 

יש יונים והיא שונאת אותן, אבל היא מפוררת להן קצת מהחטיף אנרגיה שלה, והיא עוקבת אחרי המקור שלהן שתופס את הפירורים ושומט, מנקר ושומט עד שהסעודה מסתיימת. והיא אומרת למה לא עשיתי את זה כשהייתי בלי שום עול, בלי ילדים ובלי עבודה, ואולי אם הייתי עושה את זה ומרשה לעצמי קצת להיות שום דבר וקצת לעשות יותר טבע ולברוח ולהירגע הייתי מקבלת בעל יותר נורמלי. כלומר היא לא היתה רוצה להחליף את איציק ולא רואה את עצמה עם מישהו אחר אבל היא היתה יותר בשלה, נו, ומביאה אותו לתגובות יותר בשלות, והם היו בוגרים יותר ולא רבים כל תקופה באיזה ריב כואב שמשאיר צלקות בוערות. 

ואז הגיע עורב והיה כזה מכוער שזה הדהים אותה והיא עשתה לו פרצוף של זעם ובוז כשהוא קרא את הקריאות הרעות שלו. מי אתה. דפוק. זה מה שהיא שלחה לו עם הסנטר המזדקר שלה והוא עף משם. גיבור גדול שקורא עליה רעות. העיניים התכווצו לה בדמעות קטנות אז היא שאפה את האוויר היבש והוא עקצץ בדיוק במידה כי היו בו אורנים טריים מהולים והיא הרגישה שזה המקום הנכון לה עכשו.

מתחתיה בטרסות התרוצץ גן ילדים שלם. היה חבל מתוח בין העצים ועשרים תיקים בערך היו תלויים עליו בסדר. משהו בלב שלה יצא אל הנהלים המחנאיים האלו. הנה הם כן התחברו לטבע בגיל חמש והיא קיוותה שכולם מרגישים שם שמותר להם לגמרי ושהעולם הזה שלהם בגדול.

כשהיא היתה בת חמש היא יצאה יום אחד מהספרים והציורים שהיתה עסוקה בהם כל היום ומצמצה מול השמש עם זרות כזו של מה עושים בשכונה אחרי הצהרים ואז הצטרפה לילדות שקפצו את המדרגות בירידה של המכולת ארבע ארבע ונחתה בדיוק על בקבוק של מיץ תפוזים שהפקק שלו עף והתיז וילדה אחת ניערה את החצאית שלה מהמיץ בשאט נפש ואמרה איכס, וזו היתה הפעם שהיא הבינה כמה היא מסורבלת ודפוקה. ואיציק, איך הוא מתנהל בעולם כמו יגואר לעומתה ולמה הוא לא מבין שכל דבר עולה לה במאמצים. אבל די. היא כבר לא בימים האלו והיא יודעת מה היא שווה והחיים בסך הכול מוציאים ממנה דברים טובים, אז די עם הפסידו רגש הזה, יש שקט לנשום, שקט ויער וכואב לה הגב.

הגננת צעקה שכולם ירוצו עד השומרה ויביאו משם כל מה שמוצאים והיא התפלאה מאד שהיא לא יודעת מה זו שומרה אז בדקה בצ’אט ג’יפיטי, והוא הסביר לה שזה ביתן קטן לשמירה, והיא שאלה אם זה פשוט בודקה והוא ענה בול, כי הוא מתחנף כידוע, אבל הוסיף שזה עם ניחוח חקלאי ציוני יותר, ונחמץ לה הלב למה רק גן של ילדות בשורטים וילדים בלי כיפה עם גננת קצוצת שיער וגם גנן שהיא שמה לב אחר כך שנמצא שם, רץ ככה בחופשיות ביער ומביא אצטרובלים ומשטחים מהשומרה המדליקה הזו, והקטע שהם לא נדלקים כי זה טבעי להם. מתלהבת משטויות. זה היה הקול שהיא שמעה עכשו, לרגע הוא היה קול חיצוני לה של איציק והיא קפצה אגרופים בזעם ואז היא הרפתה כי זה נהיה הקול שלה, מתלהבת משטויות, תתעסקי במה שחשוב, והיא הנהנה בצייתנות מיואשת והכתפיים שלה נשמטו.

הגב שוב שלח פעימות כאב והיא רצתה לעשות מתיחות אז הסתכלה לכל הכיוונים כדי לוודא שאין איזה גבר בסביבה ושהבנאדם שישב על הספסל השני עם הלפטופ ועשה זום קולני בטוח התרחק מהאזור. ליד הספסל השני היתה אשה, חנוטה, חרדית בת חמישים נגיד, עם פאה שהיא עשתה הרבה מאמץ לתסרק שתעמוד בול במקום, שערה לא זזה ברוח המענגת שנשבה מההרים, אבל האשה היתה נראית די מתענגת, כלומר היא ישבה ברגליים מקופלות, משהו לא קלאסי לגיל שלה ולהופעה שלה, והיה לה בקבוק מים עם ציור של בובת סטיץ’ כחולה, היא לא ידעה אם זה ארנב או חתול אבל הבת שלה אמרה לה בפוקס יאיי, סטיץ’, אז היא קנתה לה את הפיג’מה ומאז ידעה איך קוראים ליצור.

החנוטה שתתה מהמים שלה והיתה שלווה כזו, שלמה כזו, ברמה מעצבנת. אז היא התעלמה מנוכחותה ועשתה מתיחות בעמידה. הגב שלה שיווע לשכב על הספסל הקשה ולעשות פיתולים עליו אבל היא היתה בלי טייץ והחוסר שליטה הזה היה היסחפות.

מבחינתה היא היתה ממשיכה מתיחות, אבל יאללה, ממילא לא היתה יכולה להתמסר לתנועות עד הסוף עם העיניים הצופיות האלו, אז היא הפסיקה ושאלה אותה בנחמדות של אתמול, מה, באת לנשום אוויר? 

והאשה ענתה לה בחיוך גלוי לב, לא מתנחמד, פשוט חיוך לעיניים שלה. שקט, שקט אני צריכה. 

אז גם היא אמרה אותו דבר, גם אני צריכה שקט. בסך הכל זה די קול להגיע ליער ולחפש את השקט שלך. ובסוף ירושלים עם כל הכבוד היא חתיכת עיר ולהרבה אנשים רועש בה מדי והחיים שלהם עמוסים.

והאשה המשיכה, אני מדריכה כאן ביד ושם, כל היום קבוצות ורעש ואני מסבירה להן בקול את המוות ואת כל הבלגן מסביבו. אני צריכה שקט אז אני בורחת לכאן.

והיא לא ענתה כי מה תגיד, נראה לה שהיא צריכה שקט אבל היא רודפת אחריו והוא לא מגיע, ולהיות כאן עושה לה יותר רעש כי הרעש שלה נמצא בפנים והיא לא קוראת לו בשם, היא מעירה אותו. וכשהוא מזיז רגליים היא נרתעת בבהלה ושוב מכסה אותו בשמיכה של מחטי אורן ושל הליכה ושל עבודה ושל דיבורים ושל ארוחת צהרים.

והיא לא ענתה כי מה תגיד, נראה לה שהיא צריכה שקט אבל היא רודפת אחריו והוא לא מגיע, ולהיות כאן עושה לה יותר רעש כי הרעש שלה נמצא בפנים והיא לא קוראת לו בשם, היא מעירה אותו. וכשהוא מזיז רגליים היא נרתעת בבהלה ושוב מכסה אותו בשמיכה של מחטי אורן ושל הליכה ושל עבודה ושל דיבורים ושל ארוחת צהרים.

ועוד פעם הגב שלה כאב והיא זעפה עליו, מה יש לך, רצית שקט, רצית יער, קח ותשתוק. והאשה לגמה מהבקבוק שלה ואמרה הוי, איזה טוב שיש פינה של טבע באמצע העיר. חסד השם, כמה שלווה. 

היא חייכה אל העורב, החנוטה. באמת שהיא חייכה אליו כאילו הוא חלק ממה שגורם לה שלווה. והעורב גמל בקריאות רעות שיועדו לא אל החנוטה, אלא בדיוק אליה, רעה את בעצמך, על איזה שקט את מדברת, כולך רעש בוער מטרטר שאת עושה לו מקלחת יער. השמש קדחה עליה בנקודה אחת והפכה אותה לאפאתית במקצת, עורב דפוק, עורב דפוק, סוג של מנטרה. איך הגב כואב.

ואז הטלפון שלה רטט והגדול שלה שחוזר להפסקת צהרים אמר אמא מה נשמע, מה יש לאכול, והיא אמרה תאכל קורנפלקס, אני רבע שעה בבית ומטגנת לך שניצל אלוף.

להדפסה