אושר שמור

וביום ראשון הגיע חשבון חשמל מסמר שיער כי היה גשום והבוילר דלק, וביום שני כבר התקשרו מהבנק. ונעמי כבר מזמן מזמן השלימה עם כך שהיורש העשיר שלה לא ירש את יכולותיו הפיננסיות של סבו ובטח לא את רוח הקרב שעדיין פיעמה בזקן בקָרבו אל שנתו המאה. שלומי היה אברך משי הנועד לגדולות ונעמי נהגה בו אורך רוח וכבוד.
ממוצע 2.7 | 8 מדרגים

מזוודת עור ישנה ונוקשה נפערה מול עיניה הנדהמות של נעמי, כלה צעירה מאד ותמה. מזוודה שכל כולה ערמות. ערמות סדורות של דולרים.

היא עמדה בחדרו של הזקן, הסב החילוני של חתנה שלומי, ולא ידעה נפשה כשזה שלף לעומתה את המזוודה בתנועה שובבית והציג לראווה את תכולתה. צחקוק מאושר ומוזר בקע ועלה מעומק בית חזהו נוכח עיניה החורגות, והסתיים בשיעול כבד ומעושן. כשמיהרה להציע סיוע בדמות כוס מים עצר אותה בנפנוף עליז, דמעות מאמץ זורמות על לחייו חרושות הקמטים. ‘כבר יעבור,’ סימן בפנטומימה מרשימה. ואכן כך, השיעול חלף והעליצות נותרה.

עוד בתקופת הפגישות, בטרם אירוסיהם, הרבה שלומי שיח על סבא אנדרֶה שגר עמם מאז היותו ילד ולא הוטרד כלל מחזרתם בתשובה של ילדיו: בתו ירדנה שבביתה גר ובנו מחמלו, אֶפי. רבות שמעה על מעללי האיש, שהיה פרטיזן ולוחם מלחמות ישראל, לצד מלחמות אישיות לא מעטות שניהל בתנופה לחיים ולמוות.

והנה עכשיו, בפגישה הראשונה עם גיבור כל אותם סיפורים, מצאה עצמה נעמי במעמד הזוי, שילווה אותה בוודאי לאורך ימים ושנים.

“את כל הדולרים האלה אני אוסף כבר שישים שנה,” הסביר לה לאחר שנרגע שיעולו. “בכל חודש אני מפריש לא פחות מחמש מאות דולר. לפעמים אפילו פי שלושה,” קרץ לה כשפירט. והיא, במוחה הטרי של מנהלת חשבונות דרגה שלוש, מיהרה לחשב. די מהר הבינה כי האוצר המונח פתוח למרגלותיה הוא סכום הכסף הגדול ביותר שראתה מימיה וכנראה גם הגדול ביותר שתראה אי פעם. בוודאי במזומן. בוודאי בשטרות.

“ולמה אני מראה לך את אוצרי הקטן?” המשיך בטון ממתיק סוד, “זה כדי שתדעי ששלומי, החתן שלך, הוא יורש עשיר, ולא סתם עוד קבצן, עשית שידוך טוב!” הגביה קולו בתוספת נפנוף אצבע דרמטי.

מאז חלפו כבר יותר משמונה עשרה שנים ארוכות. שנים של בניית בית והתקרבות. שנים שבהן עמלו להגשים את החלום עליו גדלו ואליו חונכו: הקמת בית של תורה. שלומי נטל עול תורה ככל יכולתו ונעמי נטלה עול דרך ארץ, יותר מיכולתה. שניהם השתדלו לתמוך זה בזה, להכיר תודה ולהוקיר. ועם זאת, נעמי חשה כי במהלך השנים, כאשר מזוג צעיר הפכו במהרה למשפחה מרובת צאצאים ומעוטת יכולת, נפרמו חלומותיהם במקצת.

כשהיה לה קשה, קשה ממש, עם הילדות והלידות ושעות העבודה הבלתי מסתיימות, עם החפצים היפים שלא רכשה כי לא יכלה, היתה נעמי נעצרת ונזכרת כיצד פסעו שניהם, בפגישה האחרונה לפני האירוסין, בדרכם אל הכותל. את הזיכרון הזה אצרה ונצרה ללילות האלה ולרגעים שבהם התהפכה והתקשתה, ובאופן מודע ומיומן היתה מזמנת לה אותם: את שלומי ואותה פוסעים צעירים כל כך ויפים בסמטאות הצרות של הרובע היהודי. היא נעלה אז נעלי עקב והתביישה בהליכתה המתנדנדת. הערב בחוץ היה צעיר וטלול וכוכבים טריים ומנצנצים נדלקו מעל. כשיצאו מרחוב צר לרחבת “החורבה”, שאל אותה שלומי אם תסכים לבנות אתו בית של תורה. היא ידעה שזה מגיע: פגישה רביעית וההורים כבר נפגשו והסתדרו אחרי חמש שעות של משא ומתן נוקדני ומייגע. ובכל זאת הופתעה מהשאלה. היא חשה את הסומק פורץ ללחייה ושמחה על שעת הערב המחשיכה. היא ראתה את קשת ההבעות חולפת על פניו הצעירים של שלומי: את ההתלהבות השמחה, את חוסר ההבנה, את החשש המתגנב. ואז, כשלא ענתה עדיין וארכה הדממה לדומיה, היא ראתה את האכזבה ואת הלחץ ובסוף גם את הפגיעה.

כי רק אז, רק לאחר ששאל וביקש, הלם בה הספק: אולי, אולי האהבה לא תספיק? אולי אהבתה העצומה לתורה שינקה עם חלב אמה ודבקה בה בשיעורי יהדות בוערים בסמינר לא תעמוד במבחן החיים? ומה יקרה אם הבחור המתוק והתמיר הזה יהפוך לאברך מזוקן ומכריס, כפי שקרה לגיסה הגדול ולכמה מבעליהן של בנות דודותיה? היא נרעדה לנוכח התמונות הקשות הללו שרצו במוחה ולנוכח הלם העלבון של שלומי, ואז נשאה עיניה אליו ואמרה בקול קטן: ”אנחנו בדרך לכותל, בוא נתפלל ואז נדבר.” והם פסעו בשקט וקבעו שעה בברזייה.

ובכותל היא בכתה את לבה כמו שלא בכתה מימיה, שלא זכרה את האיפור שלה שנמרח ולא את העקבים הלוחצים ואפילו לא את השעה שקבעו. ורק כשנפרדה מהכותל פוסעת לאחור ופניה לאבנים המוארות, ידעה שתגיד לו כן. ואז רצה במהירות לתקן את האיפור והגיעה לברזייה בזמן. וכששלומי נשא אליה עיניים חרדות הוא פגש בפנים מאירות שהשיבו לו כן.

ובכותל היא בכתה את לבה כמו שלא בכתה מימיה, שלא זכרה את האיפור שלה שנמרח ולא את העקבים הלוחצים ואפילו לא את השעה שקבעו. ורק כשנפרדה מהכותל פוסעת לאחור ופניה לאבנים המוארות, ידעה שתגיד לו כן.

ואחרי זה הם שלפו טלאכרד ורצו ביחד לטלפונים הציבוריים ובשרו להורים ולחברים ולחברות ולחברותות ולסבתא ולזיידע, והיא לא זכרה מה עוד עשו באותו ערב, אבל זכרה שאושר גדול מאד ליווה אותה בחזרה הביתה. והאושר הזה נצנץ במופעיו הנדירים פעמים נוספות בחייה: בחתונה, כשזכתה והיתה לכלה שמחה באמת. בסיום הראשון ששלומי עשה, ובסיום השני ואולי אפילו גם בשלישי. בטקס שהיתה מבצעת בנוכחות שלומי בכל לידה ולידה, כשאחזה את התינוקת, ובפעם האחרונה את התינוק התורן, ולאחר שספרה את עשרים האצבעות הזעירות כולן היתה עוברת באצבעה על קפלי האוזן הקטיפתית, גוחנת ולוחשת לתוכה: היה שווה!  מופע מרהיב של זיקוקים היה עולה אז בלבה, ומשתקף בפניו האורות של שלומי.

הפעם האחרונה שביקר אותה האושר היתה בשבת, לא מזמן. השמש כבר שקעה ושעון השבת אחר להידלק, הם ישבו כל המשפחה יחד בסעודה השלישית ושרו חרישית. בקולו הערב ניגן שלומי את “ידיד נפש” והילדות הצטרפו בזיופים מתוקים. השמים האדימו, הסגילו והחשיכו, והם ישבו בדמדומים, היא והוא והילדות, ושרו. אף אחד לא משך ולא לקח ולא צעק ולא יילל ולא בכה. הם ישבו כך, משפחה יהודית שלמה, ואחרו לצאת מהשבת. דמעות זלגו במורד לחייה כשבקשה שוב ושוב בחושך: שלא ייגמר לעולם.

אבל האור נדלק. והתינוק התעורר ובכה. וחנה שברה קערה ויעלי התרטבה ורות הרטיבה ושלומי מיהר לחטוף את הז’קט ולרוץ לתפילת ערבית.

וביום ראשון הגיע חשבון חשמל מסמר שיער כי היה גשום והבוילר דלק, וביום שני כבר התקשרו מהבנק. ונעמי כבר מזמן מזמן השלימה עם כך שהיורש העשיר שלה לא ירש את יכולותיו הפיננסיות של סבו ובטח לא את רוח הקרב שעדיין פיעמה בזקן בקָרבו אל שנתו המאה. שלומי היה אברך משי הנועד לגדולות ונעמי נהגה בו אורך רוח וכבוד.

הם הרבו לעודד זה את זה כי בחיי התורה אשר חיו היו אומנם קושי ומיעוט תענוג, אך סוף הכבוד לבוא. “בחיים צריך סבלנות,” היה שלומי חוזר ומצטט את דבריו של סבא אנדרה, מיטיב לחקות את מבטאו הזר, הכבד. ונעמי היתה צוחקת בכל פה בידעה כי השימוש במטבע זו הוצא לגמרי מהקשרו, ומשיבה לו במבטא של סבא, “בחיים יש זבלנות…”

ועם כל הקשיים והבדיחות, לא היה ניתן להכחיש כי הידיעה המנחמת שברבות הימים שמורה להם ירושה מובטחת הגדֵלה ותופחת, הוסיפה להם חוסן. מה טוב יהיה כשידעו שלא רק הקרן קיימת להם לעולם הבא, אלא גם פירותיה יוגשו על מגש של כסף, בעולם הזה.

עונג רב הסבו לזקן בביקוריהם הקבועים, בתחילה כזוג צעיר וכל שנה כמעט עם ילד חדש נוסף. בביקורים אלו היה קורץ להם ורומז במופגן: “מחכה לכם אוצר, חִי חי חי, לא רק בעולם הבא.” גיחך על התייחסותו לעולם שזלזל בו. “אשראי וטוב לכם, צריך רק מעט סבלנות!” בתגובה נהגו לצחקק בחוסר נוחות בהביעם חוסר עניין מנומס.

באחת השבתות הארוכות בהן התארחה ירדנה בביתם של שלומי ונעמי, העזה נעמי להעלות את נושא המזוודה, מחפשת תימוכין לאותה נחמה שאפפה אותה בעת מצוקה כלכלית, ואשר לצערה מצאה עצמה לאחרונה הוגה בה יותר משרצתה.

“אה, המזוודה,” השיבה חמותה עגמומית, “כן, היא בהחלט קיימת ועל כן ביטוח תכולת הדירה גבוה מהמקובל.” כמו כן נודע לה לנעמי כי אמנם כשלה חמותה מלשכנע את הזקן להפקיד את אוצרו בבנק, אך לעומת זאת הצליחה לשכנעו להפקידו בכספת יקרה ומשוכללת שנשתלה בעורמה מאחורי הוויטרינה הגדולה בסלון. מסתבר כי זו הייתה הסיבה לשיפוץ היקר והמיותר שביצעו לפני שלוש שנים.

כשתהתה נעמי על הטון המובס של חמותה, השיבה זו כי בהזדמנויות שונות בקשה מאביה להיפרד מסכום קטן לטובת שמחה משפחתית כמו נישואי נכד או הולדת נין, אך הקמצן, כך במקור, סירב בעקשנות.

גם המסע החד-חודשי ההקבוע לצ’יינג’ השכונתי היה לירדנה לזרא. רק במלאות לו תשעים ושלוש החלה בכלל להתלוות אליו. עד אז ערך מסע זה בגַפו ולא שעה לתחנוניה המרובים כי תבוא עמו. רק לאחר שנתקל פעם אחת בשפת מדרכה ונפל, ולבהלתו הרבה התפזרו השטרות האהובים על פני הרחוב ועוברי אורח מקריים מיהרו להשיבם, הסכים לנוכחותה.

בבקרים החגיגיים הללו נהג לענוב עניבה. משש בבוקר היה יושב בסלונה קבור עמוק בכורסתו. משהיה השעון מורה על השעה רבע לתשע היה נוקש במקלו מונוטונית וזועק לעברה את ה”הלו, הלו?” האופייני, מזרזה לצאת לעבר המפגש הקבוע, ראשון להיעמד אצל חלפן הכספים השכונתי. וירדנה, שהתקשתה תמיד להתארגן לעזוב את הבית, להנמיך את האש תחת הסיר, למצוא היכן המפתחות ואיפה-ריבונו-של עולם הניחה את הנייד הסורר שלה, היתה יוצאת אתו תמיד טרופת נשימה. כך בכל ראשון לחודש הלועזי.

בצינה ובחמה הכריח אנדרה את בתו, שאף היא לא ממש הִצעירה מיום ליום, להתלוות אל הטקס הקבוע רווי הבדיחות התפלות שהיו חלק מרכזי בחישוב שער הדולר היציג מול החלפן. “הו, הנה המיליונר שלי.” היה זה מקדמו בבואו. וסבא אנדרה, שהתקבל כך כבר שנים, ככל שאר הלוקחות הקבועים, היה מזדהר כולו ומשיב: “למה שלך? אני המיליונר שלי!” וכאילו לא נשמעה תשובתו זו מעולם, היה החלפן ממהר להגיב: “נכון, נכון, הרי כל השׂיער שלך כבר כסף.”

“והשיניים שלי זהב.”

“והברך פלטינה.”

“והברזל בעורקים.”

“וסוכר בדם.”

“ואבנים בכליות!”

וירדנה ששמעה חילופי דברים אלו שקדמו לחליפת הכספים כבר עשרות פעמים, היתה לוקחת נשימה עמוקה לריאות, מגלגלת עיניים מעלה, ומוצאת ניחומים בשכר הרב הצפוי לה על כיבוד ההורים המופתי שלה.

  •  

ויהי היום ונעמי שבה כדרכה מהעבודה, מיוגעת ועצבנית, ומצאה את שלומי מלחשש טלפונית עם אמו, וכוסס את זְקָנוׄׄ שהחל להלבין בקצב מואץ. היא ידעה כי הוא מודאג. מדי פעם נשמעה בחלל הבית לחישתו השורקנית של שלומי, “מה את אומרת? מה את שחה?” והיא והבנות מיהרו לתפוס מרחק.

לאחר מכן, מאחורי דלת חדר השינה שננעל בקפידה, סיפר לה שלומי את שהתברר בשיחת הטלפון עם חמותה. זה תקופה שהפרטיזן הזקן מעביר בדואר, בקופסאות שוקולד משובחות, סכומי כסף לא מבוטלים. ושוב חרגו עיניה של נעמי, כמו אז, כשצפתה לפני מיליון שנה במופע הקסמים העליז.

לאחר מכן, מאחורי דלת חדר השינה שננעל בקפידה, סיפר לה שלומי את שהתברר בשיחת הטלפון עם חמותה. זה תקופה שהפרטיזן הזקן מעביר בדואר, בקופסאות שוקולד משובחות, סכומי כסף לא מבוטלים. ושוב חרגו עיניה של נעמי, כמו אז, כשצפתה לפני מיליון שנה במופע הקסמים העליז.

כיצד התגלה הדבר? ובכן, מסתבר כי לפני כחודש, באחת הפעמים החגיגיות שבה הזמין ברוב טקס ובהנאה יתרה את אחת הנכדות-כלות, אל לשכתו הסודית אשר מאחורי הוויטרינה הגדולה, הבחין אפי אבי הבת, שהכיר את הטקס על בוריו ותמיד עקב אחריו, כי המזוודה מדולדלת.

הוא לא שמר את הדבר לעצמו ובאותו הערב ממש, לאחר שהזקן עלה על יצועו, מיהרו הוא ואחותו ירדנה לפתוח את מנגנוני הכספת הסבוכים ולבדוק את המזוודה. ואכן את אשר יגורו בא להם! נדמה כי מחצית מתכולת המזוודה איננה.

למחרת, לאחר שהיטיב לבו בביצה רכה ובצנים פריך כאשר איווה, פנו האח והאחות אל אביהם ושאלוהו לפשר הדבר. הם, אשר יראו ממנו כל חייהם, ונהגו בו הלכות כבוד הורים לחומרה, לא שיערו  את עומק תגובתו הנזעמת, החרֵדה והתוקפנית. הוא אשר לא נזקק להרים קול מאז הַגיעו לבית בתו לפני יותר משני עשורים, אשר כל רצונותיו, מאווייו ואף כמיהותיו הנסתרות מולאו על אתר, לא ידע כיצד להתמודד בזעפו עם השגת גבולו. הוא זעק ושרק, נפנף במקלו וחבט. כמעט והעיף מהשולחן את שרידי סעודתו המונחים פזורים על כלי הפורצלן הצ’כי אשר אהב. איככה זה העזו לעקוב אחריו? לפתוח כספת לא להם? להתערב בענייניו האישיים? איככה זה פגמו בשארית האושר הקטנה הזו שלו? ולמה ריגלו אחריו?! האם לשם כך האריך ימים, כדי לגלות כי ילדיו הבוגרים רמאים ובוגדים? ואולי דווקא חפצים הם לקרבו אלֵי מותו? למה שלא יקברהו חיים במקום לקצר את ימיו בגילוי הנורא כי במו ידיו גידל מרגלים, ‘שיילוקים’, גנבים עלובים, מהזן הנחות ביותר, תאבי בצע העוקבים אחריו ורוצים לרצחו נפש!

“בֵּנדיט אל תתקרב אלי,” זעק לעבר אפי שניסה להרגיעו. “וגם את, קלפטע!” ירה בירדנה הנדהמת, “שלא תעזי!” “שודדים!” רשף אל שני ילדיו העומדים על סף העשור השמיני לחייהם.

לקח זמן רב להרגיעו, סיפרה ירדנה לשלומי. כל הבוקר קיטר וביקר, גידף וקלל בצ’כית ואפילו בכה. צהרים לא אכל, אף שירדנה טרחה לפייסו והכינה לו מרק בורשט עם שמנת חמוצה, מנה שהוכנה לו באירועים מיוחדים בלבד והיתה חביבה עליו מאד.

בתקופה שלאחר מכן לא הוזכרה התקרית, ואולם האחים התאחדו ביניהם לבדוק אחר מעשי הזקן. התברר כי בעת טיוליו עם המט”בית מביטוח לאומי היה עוצר אחת לשבוע במרכול השכונתי ורוכש בונבוניירה יקרה. בהמשך השבוע היה בא לבית הדואר ושולח את משלוחיו בעטיפה. לאן? לא ידעה המט”בית להסביר. כל שידעה הוא שכתובות בשפה זרה נכתבו על המשלוחים.

הרבה מחשבה השקיעו, כיצד לא יצערו את הזקן ויביאוהו לידי מהומה ועוגמת נפש. במשך ימים אחדים העלו תרחישים שונים והורידו, כמו גם חשדות לגבי הנמען שהופרחו, עד לגיבוש המתווה הסופי:

בכניסה לדואר ימתין אפי, כאילו במקרה יוצא הוא מבית הדואר, לעת בוא אביו אליו. “אבא,” ישאל אז אפי בפליאה, “מה אתה עושה כאן?” ואז ימשוך אפי את הזקן אל הספסל הסמוך ויציע לו את עזרתו, ובכל מקרה ינסה לקרוא את הנמען שאליו נשלחות חבילות השוקולד העתירות. והיה אם יעורר הזקן מהומה ימהר אפי לעזוב תוך נקיטת טון מרגיע.

במציאות היו הדברים קלים בהרבה. הישיש שמח באפי, ועוד יותר שש בהצעת העזרה שלו לגשת לדלפק ולשלוח עבורו את החבילה. הוא חיכה בחוץ עם הסייעת, ואפי מיהר לטמון את החבילה בתיקו. אבל אז נדהם למקרא הנמען הרשום בכתב יד גדול ורוטט. הוא השתהה עוד זמן מה, ואז שב אל הספסל, שם ישב אביו מרוצה, רעמתו הלבנה מופזת באור שמש הבוקר.

אפי פטר את הסייעת מנוכחותה המיותרת וליווה את אביו אט אט חזרה אל ביתו. בדרך, בראותו כי אביו שרוי במצב רוח חיובי, בדק בזהירות אם זה מוכן לשתפו בהרפתקה האחרונה.

“אני שולח כסף לפטר!” שח הזקן לבנו בגאווה. נדמה היה כי שכח לגמרי את התקרית מהשבוע הקודם. “למה אתה שולח כסף לפטר?” שאל אפי הנדהם, שכבר ידע כי בן דודו חלוש הדעת הגר בפראג הוא האיש אשר החבילה נועדה לו. “אהה,” מיהר אביו להוסיף, “לא רק לפטר אני שולח כסף, אלא גם למרתה.” כאן כבר חרגו גם עיניו של אפי. “למרתה??? למה נראה לך שמרתה זקוקה לכסף שלך?” מרתה היתה אלמנת אחיו הצעיר של סבא אנדרה. לאחר המלחמה נפרדו שלושת האחים ששרדו. הבכור שב לביתם טרם המלחמה אל העיר פראג, הוא, אנדרה, האח האמצעי, שם פעמיו לפלשתינה ואילו אחיו הצעיר נסע הכי רחוק שיכול, לאוסטרליה, וניתק כל קשר עם משפחתו, עד לחידושו, רק חמש שנים לפני מותו. למפרע התברר כי האח הצעיר עשה שם הון רב. “הו, לא מרתה ולא  פטר זקוקים לכספי,” השיב סבא אנדרה לשאלת בנו. “רק שהם, גם מרתה וגם פטר, תמיד אמרו: מאנדרה לא יצא  כלום! ואני אמרתי בלבי, חכו, חכו! רציתי שידעו להם, אנדרה לא סתם טמבל. אנדרה חי יותר מכל האחים ואנדרה הוא מיליונר ששולח כסף! זה אולי לוקח לי שמונים שנה, אבל בחיים צריך סבלנות. נכון ילד?” פנה מרוצה לבנו בן השבעים ושתיים, מניף בחדווה את מקלו.

שכר הטרחה של עורך הדין שנשכר למטרה זו היה גבוה במיוחד. וסבא אנדרה שהיה מעורב בכל התהליך ואפילו נהנה ממנו, סרב לממן ולו גם פרוטה מקופתו, בטענה שלא בוער לו להחזיר את הכסף. אך לפטר חלוש הדעת היה אפוטרופוס נוקשה וביורוקרטיה משפטית, ומרתה האוסטרלית, יורשת המיליונים, התכחשה לגמרי למשלוחי הכסף ולא נתנה לקבלות מהדואר בארץ ומאוסטרליה, כמו גם להוכחות בנקאיות, לבלבל אותה. היא מיהרה לגייס את סוללת עורכי הדין של בעלה ז”ל, כיאה לכל מיליונר מתחיל.

סבא אנדרה נדרש על ידי בית המשפט האוסטרלי לתת עדות. אלא שזה התכחש לאירוע וסירב. לאחר אין ספור נסיונות נכנעו ירדנה ואפי לאופיו העיקש והגחמני של אביהם ולא הוסיפו לעסוק בעניין.

סבא אנדרה נדרש על ידי בית המשפט האוסטרלי לתת עדות. אלא שזה התכחש לאירוע וסירב. לאחר אין ספור נסיונות נכנעו ירדנה ואפי לאופיו העיקש והגחמני של אביהם ולא הוסיפו לעסוק בעניין.

  •  

בינתיים אירסו שלומי ונעמי בת ראשונה, ובת שניה. ואם נישואי הראשונה הביאו על שלומי נדודי שינה, באו אירוסי השניה ונטלו ממנו את הרצון לישון. הוא כבר גורש ארבע פעמים במקלו של סבא אנדרה לאחר שהעז לבקש ממנו עזרה כספית. נעמי התרגלה  להחניק אנחות, מנסה להתמודד עם היומיום בלי נחמת הירושה העתידית שנהגה להתכרבל בה. אצל חמותה ירדנה אבחנו סוכרת, ולה לא נותר אלא לשנן לעצמה כי ‘בחיים צריך סבלנות’. בין טלפון נוסף מהבנק ליום עבודה ארוך ומתיש המשיכה לאסוף ניצוצות וכוכבים, לחפון זיקוקים, לבזוק סוכר ולהבזיק חיוכים.

ואז, בוקר אחד, נקראה לבית החולים ללוות את בתה הבכורה ללידה. כעבור שעות אחדות עייפות ומאושרות קיבלה לידיה חבילה אדומה וקטיפתית ארוזה בחיתול בד בהדפס ורוד – נכדה ראשונה. נעמי התיישבה בכורסת בית החולים לצד מיטת בתה לטקס ספירת האצבעות הקבוע, ואז ערסלה את התינוקת הרכה בזרועותיה, ולחשה לאוזן הזעירה: “היה שווה מאד!”

באותו רגע ידעה, שאת עושרה בעולם הזה כבר קיבלה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. בס”ד

    סיפור קפקאי משהו (פראג, לא כן?) המנגיד בין שלושה עולמות לפחות. הוא משאיר הרבה מקום למחשבה, מה קרה בסוף? ומה יצא משלומי? ועוד ועוד. אבל הלא יופיו של סיפור קצר הוא בתובנה המפתיעה והמהממת.
    הייתי נותן את הסיפור כתרגיל, לאמור: כתבו את הסוף כטוב בעיניכם, בלי לקלקל את היש.
    בכל אופן יש כאן תחכום עמוק. אולי רצוי שייכתב סוג של רומן כדי להביע את עוצמת הכישרון ואת כמויותיה. אחרת נישאר עם שירים פוסט מודרניים טעוני פענוח….
    באהבה אימיקה (המבין דבר או שניים מההווי המזרח אירופאי…)

  2. סיפור מקסים, שמציג ביד אמן, את הפער הגדול בין שני סיפורים. סיפור על החיים האברכיים של נעמי ושלומי מצד אחד, ועולמו המופלא של סבא אנדרה החי את החיים של קשיש מרכז אירופאי ומנהל חשבון עם העבר.
    הכותבת רוקמת את הסיפור ברגישות, בהומור, ובכאב.
    סבא אנדרה מתחשבן עם אחיו ועם עברו, ונעמי מוצאת נחמה ואושר בעתיד, בנכד שנולד.
    החלק הכואב הוא החלל של ההווה, לשתי הדמויות אין הווה וכל אחד ואחת מפנה את מבטו אם לחסכים של העבר, או לתקוות של העתיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן