קשה זיווגו

אני נהיית בלתי נסבלת עם השנים, אני אומרת להורים שלי, והם מנסים לשוות לפניהם מראה מזדהה ומכיל. מה הם יודעים בכלל? הם היו הראשונים זה של זו, והם חיו בתקופה שהתלבטויות היו בגדר מותרות. היה נעים? הוא לא מוזר? היא לא מכוערת נורא? קדימה, לחופה. הדברים יסתדרו אחר כך. אני לא יכולה ככה
ממוצע 3.8 | 11 מדרגים

כשהוא שוכח את הארנק שלו על השולחן, אני אפילו לא זזה. אני אביא אותו לשדכנית או לאבא שלי ושהם יביאו לו. אני מיואשת מידי למעשים מוסריים. היה לי כל כך משעמם, כל כולו צעק נורמליות. והוא מנהל אורח חיים שפוי מידי. זה לא מתאים לי. אני צריכה מישהו שירגש אותי, שלהיות איתו יהיה מרגש. כשהוא סיפר לי על לוח הזמנים שלו ביום יום כל כך רציתי שיהיה שם איזה פרט משוגע, כמו למשל, מידי פעם לילה לבן ביום חמישי עם חברים. אבל הוא הולך לישון מוקדם וקם בשש וחצי כל בוקר, ועושה ריצה! מי חי ככה? אנשים רגילים ונורמליים כנראה. לא מתאים לי בחור רגיל ונורמלי. 

אני לוקחת את הארנק שלו באגביות ומכניסה לתיק. הוא בצבע שחור, ממש מקורי. אני מגלגלת עיניים וכשאני קמה כבד לי בגוף, ואני רוצה הביתה, ולהוריד את האיפור מהר. אז אבא שלי בא לקחת אותי. כפרעליו. קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, הוא אומר לי במבט ידעני ממרומי שישים שנות גילו, וקשה בדידותו אף יותר. אני זועפת ובועטת ממני את העקבים שאימא שלי הכריחה אותי לנעול, כי זה מה שהכי מתאים לדבריה לשמלה. הבחור העשירי שאני פוגשת. הבחור העשירי שאני יודעת שממנו לא תבוא הישועה. מהרגע הראשון כבר ידעתי. איכשהו אפשר להרגיש מיד אם שני אנשים מדברים באותה השפה, או שנחוץ מתרגם. 

אני לבשתי שמלה והתאפרתי ונעלתי עקבים לא נוחות בכלל אז אתה תזמין בבקשה דיאט קולה, הבנת? ותהיה מאד מוכן ובשל לזוגיות!

במקרה שלו, גם מתרגם לא היה עוזר. הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים. וזה לא בגלל שהוא היה צדיק או משהו כזה, הוא כנראה היה פחדן. כנראה פחד מבחורה שיש לה דעה מגובשת לגבי דברים, אפילו לגבי אנשים שבוחרים לשתות קולה זירו בפגישה הראשונה שלהם, או לחלופין לקנות ארטיק מגנום. הבחור השני שפגשתי קנה כזה. אני לא יודעת מה הוא חשב אבל אולי הוא ניסה לשוות לפגישה אווירה זורמת ולא רשמית. בהתחלה אהבתי את זה. אבל אחרי שהוא אמר שהוא לא ממש מבין את הקונספט המעיק של שידוכים ושהוא בכלל לא מרגיש מוכן לנישואין, כבר לא אהבתי את זה כל כך, בטח לא אותו. אני לבשתי שמלה והתאפרתי ונעלתי עקבים לא נוחות בכלל אז אתה תזמין בבקשה דיאט קולה, הבנת? ותהיה מאד מוכן ובשל לזוגיות! אני עייפתי, לא תהיה פגישה שניה. ותפסיקו לשדך לי בחורים משעממים. אתם רוצים שאני אגור פה עד מאה ועשרים? לא כדאי לכם.

 אני נהיית בלתי נסבלת עם השנים, אני אומרת להורים שלי, והם מנסים לשוות לפניהם מראה מזדהה ומכיל. מה הם יודעים בכלל? הם היו הראשונים זה של זו, והם חיו בתקופה שהתלבטויות היו בגדר מותרות. היה נעים? הוא לא מוזר? היא לא מכוערת נורא? קדימה, לחופה. הדברים יסתדרו אחר כך. אני לא יכולה ככה. אני בודדה. אני חסרה. כאילו החצי השני שלי מסתובב אי שם ומחפש להתאחד איתי. מסתבר שהחצי השני שלי ישן עכשיו בחדר שלו בישיבה, או ככה אני מקווה לפחות. חסר לו שלא. 

אחרי פגישות לא מוצלחות יש לי טקס קבוע. אני לוקחת מהמקפיא קופסה של גלידה ואוכלת את כולה, אבל מהקופסה עצמה, ממש תוקעת כפית ואוכלת ביס אחר ביס.  תעבירי לגביע או לצלוחית אומרת לי אמא שלי, אבל אני לא מקשיבה לה. יש חוקים לדברים האלה, אם לא אוכלים מהקופסה זה מאבד מהאפקט. וביחד עם האכילה הרגשית אני שומעת גם מוזיקה מתאימה, כזו שמדברת על בדידות אין סופית או ייאוש מוחלט. יש בזה משהו נעים, בדיכאון הזה. אבל אחר כך זה מפסיק להיות נעים ואני בוכה, בוכה באמת כי קשה לי. הרבה מהחברות שלי התחתנו, ונעלמו מהחיים שלי. אגב, אם יש משהו מעצבן בעולם הזה, אלו החברות הנשואות שפתאום מבינות דברים על העולם והן ממש, אבל ממש חייבות לחלוק איתך את התובנות שלהן. “דברים באים בקצב שלהם, זוגיות זו עבודת חיים…” אוי תשתקו כבר, נו בטח. כששמחים הכי קל להבין דברים. 

אני נזכרת שיש לי בתיק שוקולד שווה של אנשים עם איכות חיים. תמיד יש לי כזה בתיק אחרי פגישות, על כל צרה. אני אוכל אותו עכשיו. אני פותחת את התיק והארנק השחור, הנורמלי, המשעמם שלו, בוהה בי. שכחתי ממנו. אין לי כוח לדאוג לזה עכשיו. איפה השוקולד שלי? הצורך העז בדופמין גורם לידיים שלי לרעוד והתיק מתהפך לי בין הידיים ותוכנו מתפזר  על הרצפה והארנק השחור, הנורמלי והמשעמם שלו נח לרגליי פתוח. הוא מסתכל עלי, ואני מסתכלת עליו, ואז הוא מסתכל עוד יותר חזק עד שזה כבר מטריד, ויצר המציצנות שלי רוקד כמו בל”ג בעומר וצועק עלי לספק את הצורך שלו תכף ומיד. אני בכל מקרה צריכה להסתכל בארנק כדי לראות מה מספר הטלפון שלו, כדי שאבא שלי ידע למי להחזיר, אני אומרת לעצמי. מנגנוני הגנה זה שימושי. 

הצורך העז בדופמין גורם לידיים שלי לרעוד והתיק מתהפך לי בין הידיים ותוכנו מתפזר  על הרצפה והארנק השחור, הנורמלי והמשעמם שלו נח לרגליי פתוח. הוא מסתכל עלי, ואני מסתכלת עליו, ואז הוא מסתכל עוד יותר חזק עד שזה כבר מטריד, ויצר המציצנות שלי רוקד כמו בל”ג בעומר

בתא הראשון יש שטר של חמישים שקל ושני פתקים מילדה קטנה שכותבת לו שהיא אואבת אוטו אכי בהולם כי הו קונה לה מטנות. וכותבת לו גם שהיא מחקה לו קבר שיכזור אביתה.

הנשימה שלי נעתקת. אני רוצה להפסיק לחטט וכל כך רוצה להמשיך. אני פולשת לפרטיות שלו. או שאולי הפרטיות שלו היא שפלשה אלי. אני לא יודעת. אני ממשיכה לחטט.

בתא השני אני מוצאת כמה כרטיסי נסיעה משומשים. אחד מהם מלפני חודש. מראש פינה. מה יש לבחור ישיבה לחפש בראש פינה. אף פעם לא הייתי בראש פינה. עוד שני כרטיסי נסיעות משומשים. אחד מים המלח ועוד אחד ממקום שאני לא מכירה בכלל ולא יודעת איך מאייתים. הוא מטייל הבחור הזה. מתי הוא מטייל? עם מי? מה הוא לובש כשהוא מטייל? אני לא מטיילת מספיק. אני לא מטיילת בכלל. 

אז למה הוא דיבר כאילו אין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שעמום? 

עכשיו אני כבר לא מתנצלת. אני מבררת. אני מבררת על הבחור איתו אני נפגשת. זה לגיטימי לברר, לא? אף פעם לא ידעתי שאפשר ללמוד ככה על בנאדם מהארנק שלו. אולי אני צריכה להתחיל לבקש ארנקים מבחורים. בתא של הכסף הקטן אין כסף קטן, רק כמה סוכריות ג’לי צבעוניות. אני מהרהרת במים שהזמין ובריצה שהוא עושה כל בוקר וזה מצחיק אותי משום מה. בחור בריא בסך הכול. 

בתא אחד אחורי אני מוצאת פתק קטן, כתובה עליו המילה אהבה בחמש שפות. שלוש אני מזהה (עברית אנגלית וערבית) עוד שתיים אני לא מכירה בכלל. מאיפה לו שפות. ועוד אהבה. בחור ישיבה ואהבה? 

הלב שלי פתאום נוקף והידיים שלי רועדות. אני לא יודעת למה. אני כן יודעת למה.  העיניים שלי רטובות מאשמה. כמה אני שופטת, וכמה לא נתתי הזדמנות. והוא, מה אני רוצה ממנו. בחור נורמלי שפוגש בחורה ומנסה להכיר אותה. לא מטיח את עצמו תוך חמש דקות. כאילו שאני כן. כאילו עלי אפשר לדעת שאני, שאני מה שאני. שאני לא רגילה ולא כולם. אולי גם אני משעממת בפגישות ראשונות. אולי גם אני שעממתי אותו. בטוח שעממתי אותו. מה מעניין בבחורה עם עיניים שופטות וביקורתיות. מי ירצה אחת כזאת. אחת כמוני.

כשאימא שלי דופקת על הדלת בזהירות ואומרת, חמודה, הם אומרים שהם רוצים להמשיך, את בטוחה שאת לא רוצה? הלב שלי מזנק.  אני רוצה אמא, אני אומרת, רוצה מאד.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

6 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן