אשתו השתלטנית

"בכל מקרה," המשכתי בחיקוי של קלילות, "השנה הוא לא משתכר, את יודעת."
ממוצע 4.2 | 8 מדרגים

מישהו צריך להגיד למרים שתשאיר בבקשה את מדי הסגנית שלה במשרד התיכון, תזרוק את הסמכות שלה מהחלון ותזכור שבבית שלה היא רק אישה. לא סגנית ולא מנהלת.

מישהו חייב לטלטל אותה ולהבהיר לה שממש לא יפה לקחת איש צעיר שהיה רווק מבוגר עד לא מזמן, ולהרוס לו את החלום.

מישהו אמור להבהיר לה שגם אם כל התלמידות בתיכון מזדקפות כשהיא נכנסת, אין לה זכות לכופף את הבעל שלה.

אף אחד לא העז לומר לי את הדברים האלה, כמובן. לא במפורש. במקום זה, הם רמזו בחיוך שיכולתי לפרש רק בדרך אחת.

גיסתי הצעירה הייתה הראשונה. היא התקשרה במוצאי ט”ו בשבט, ופטפטה איתי חמש דקות תמימות על התכנית האחרונה שהרמתי השבוע בתיכון.

“אז מה,” היא זרקה בשולי השיחה, כשמיצינו את ההבדלים בין התקציבים בתיכון שלי ושלה, “שמעתי נכון? הבנתי מיומי שאת לא נותנת לו להשתכר השנה.”

“אז מה,” היא זרקה בשולי השיחה, כשמיצינו את ההבדלים בין התקציבים בתיכון שלי ושלה, “שמעתי נכון? הבנתי מיומי שאת לא נותנת לו להשתכר השנה.”

את המילים ‘לא נותנת לו’, היא השמיעה בגיחוך קל, כאילו זו אפשרות מופרכת. כאילו לא יעלה על הדעת שאני מואשמת בכזה פשע.

“זה נכון,” אישרתי. “החלטנו שעדיף שלא.”

“את לא רצינית!” התנשפה גיסתי. “את… את פשוט לא מכירה אותו שיכור! הוא… הוא כל הפורים, את יודעת את זה? עד שהוא לא מגיע אין פורים, וכשהוא הולך כולם מאבדים אנרגיה בבת אחת. הוא לא יכול להישאר שפוי בפורים!”

“ככה החלטנו,” חזרתי, בטון הצונן והבטוח בו אני מסבירה לַאמא שאי אפשר לשנות את החלטת ההנהלה והבת שלה מושעית ליומיים.

“אנחנו לא יכולים בלעדיו, מרים!” קולה של גיסתי הקטנה דעך. “אנחנו… פורים בלי יומי זה לא פורים!”

“אז טוב שנהניתם ממנו כל כך הרבה שנים,” ניסיתי להחדיר שמץ קלילות לקולי, אבל הרגשתי שזה לא עבד. “בכל מקרה, יומי יגיע אליכם בעזרת השם. הוא רק לא ישתכר, זה הכול.”

חמותי התקשרה שבועיים אחר כך, כשמדפי החנויות כבר היו מלאים בגלימות ובכנפיים, והנפצים ברחובות היו תכופים יותר. גם היא התעניינה בתכניות בתיכון. הבנות שלה כולן היו עובדות משרד, והעבודה שלי כסגנית הייתה חריגה בנוף.

“אז מה מרים,” היא השחילה כשהשיחה טפטפה לקראת סיום, “בפורים אתם אצלנו, כן?”

“בעזרת השם, השנה מגיע לכם.”

ואם הם שרדו שנה שעברה בכלל בלי הבן האהוב שלהם, הם יוכלו להתמודד איתו שפוי ונורמלי.

“שנה שעברה ממש לא הסתדרנו בלעדיו,” צחקקה חמותי ואני התכווצתי. “עם הבדיחות המטופשות, השירים הזייפניים והנאומים המצחיקים שלו. כבר יצא לך לראות איך הוא, אה? גם אצל ההורים שלך הוא טיפס על שולחנות?”

“לא ממש.” עניתי קצרות. לא שהוא לא רצה, כן? אבל אמא שלי הייתה מעדיפה לתת לכולנו לאכול על הרצפה מאשר להניח לחתן הטרי שלה לקפץ על שולחן מלא בצלחות זכוכית.

היא שתקה, ואני ידעתי שהיא מתלבטת איך להשליך את הדינמיט. 

השתוקקתי לגמור עם זה כבר.

“בכל מקרה,” המשכתי בחיקוי של קלילות, “השנה הוא לא משתכר, את יודעת.”

“לא יכול להיות!”  נאנקה חמותי. “שמעתי… זאת אומרת, הבנתי ככה. אבל זה סופי?”

“ככה החלטנו.” ריככתי קצת את צליל הסגנית, כי היא בכל זאת מבוגרת ממני ואמא שלו.

“אבל יומי…” היא מלמלה בחוסר אמון.

יומי שלהם, ילד הזהב המקסים. הבחור הקליל והמצחיק שהיה אמור לסגור עם הבחורה הראשונה או השלישית, ולדלג לחיים שמחים עם אישה חייכנית ועליזה. אבל איכשהו, לא ברור למה, הגיע הבן המתוק שלה לגיל שלושים וארבע, התרצן והתבגר במידה רבה, ומסיבה לא ברורה, החליט להתארס דווקא איתי; סגנית בת שלושים ושלוש, רצינית ושקולה.

הם מחבבים אותי, אני חושבת. כי אני נחמדה וקשובה והודות לי הסתיימו שנות הרווקות המלחיצות של הבן שלהם. אבל הם אוהבים את פורים. ואת יומי של פורים.

אם הסגנית גוזרת איקס גדול על האהבה שלהם, האם תישאר עכשיו חיבה גם בשבילי? אולי לא. אבל לא יכולתי להניח לזה להשפיע עלי.

                                                 *

“מצטער שהיית צריכה לעבור את השיחה הזו עם אמא שלי,” יומי צפה בי כשניתקתי באיטיות את השיחה.

משכתי בכתפי. “זה בסדר. התכוננתי לזה. וזו מן הסתם לא המתקפה האחרונה.”

“מצטער,” הוא חזר שוב, והמבט בעיניו הכאיב לי.

“זאת לא אשמתך,” נאנחתי. “נכון שאני אומרת להם בדיפלומטיות ‘החלטנו’ אבל שנינו יודעים שזו הייתה ההחלטה שלי.”

“כי לא הייתה לך ברירה,” מחה בעלי חלושות. “כי הרסתי לך את הפורים שנה שעברה.”

עצמתי עיניים בכוח. לא יכולתי להיזכר בזה שוב. כמעט שנה אנחנו חומקים מהנושא הזה, מהפורים ההוא, מעמידים פנים שאפשר למחוק אותו מהראש של כולנו. אבל אדר עכשיו, ואין לי ברירה אלא לקפוץ ראש לזיכרון.

                                             *

היינו נשואים חודשיים ויומי היה נרגש כולו להציג לי את הצד האחר שלו, שלא זכיתי עדיין להכיר. הוא התחיל לשתות מיד אחרי מנחה, ואל ההורים שלי כבר עלה בדילוגים.

“תתנהג יפה,” חייכתי כשנכנסנו אליהם הביתה. כל כך רגועה הייתי עם האיש המדלג לצדי.

תוך שעה הוא כבר שתה עוד כוס וויסקי, וכשאבא שלי חזר ממנחה, חתנו הצעיר קידם אותו בחיבוק מוחץ עצמות.

אבא שלי נרתע בזעזוע וטפח קלות על שכמו של יומי.

“אתה יבש!” האשים אותו בעלי ואבא נסוג בתדהמה. “אתה איש יבש כמו פיל בחנות חרס! בבית כזה גידלו אותך, מרים?” הוא הסתובב אלי ואני סימנתי לו נואשות בעיניי. “בלי חיבוקים? בלי שום מגע אנושי?” הוא צחק צחוק מלא משמעות. ובלי לחשוב מה הייתה המשמעות, הלטתי את פניי בכפות ידיי. אבל זאת הייתה רק ההתחלה.

אולי הייתי עומדת בזה אם הוא היה רק רוקד על החלון וכמעט גורם לאמא התקף לב, ולו רק היה מסתפק בניפוץ צלחת אחת ובשירה קולנית מחרידה. אבל הוא גם דיבר. יותר מדי דיבר. וחשף וסיפר ופטפט.

מעולם לא הסמקתי. הלחיים שלי תמיד היו חסרות צבע. אבל באותן שעות נוראיות הרגשתי אותן במוחשיות עולות באש לוהטת. צווארו של אבא היה אדום מכעס וידיה של אמא רעדו.

מעולם לא הסמקתי. הלחיים שלי תמיד היו חסרות צבע. אבל באותן שעות נוראיות הרגשתי אותן במוחשיות עולות באש לוהטת. צווארו של אבא היה אדום מכעס וידיה של אמא רעדו.

“תפסיק!” ניסיתי ללחוש ולומר ולהתחנן. אבל הוא רק צחק בפניי, וחוץ מלגרור אותו החוצה בכוח, לא יכולתי לעשות דבר.

אבא החרים לו את הבקבוק בשלב כלשהו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אחי ואחיותיי, כמו גם מקבץ גיסים וגיסות, בהו בזעזוע ביצור הצוחק שרקד בסלון הבית. העיניים שלי היו מושפלות רוב הזמן למטה, כך שפספסתי מן הסתם את הרחמים הגלויים. רווקות מבוגרות נאלצות להתפשר לפעמים, והפשרה שלי נחשפה רק עכשיו.

הדבר היחיד שנתן לי כוחות לשרוד הייתה המנטרה ששיננתי לכל אורך הלהג האינסופי שלו: פעם אחרונה. זו פעם אחרונה. זאת הפעם האחרונה.

אז שיעמדו כולם על הרגליים הקדמיות. שיטפסו על השולחן של אמא שלי מצדי.

לא תהיה פעם נוספת.

באותו פורים נורא, כשחזרנו הביתה, הוא קרס מיד למיטה והתעורר רק למחרת בבוקר, בגרון יבש ובראש כואב.

“היה נורא?” הוא שאל בבהלה כשהכנתי לו כוס תה בלי להביט בו.

תכננתי להיות אישה טובה ולהתאפק, אבל החזקתי מעמד בדיוק חמש דקות.

יומי הקשיב לי בעיניים פעורות כשציטטתי חלק מהמשפטים הנבחרים שלו.

“אויש!” הוא גנח. “זאת אומרת, אני תמיד מדבר שטויות אני חושב, ואת האחיות שלי זה די מצחיק. אבל לא התכוונתי להביך אותך, מרים!”

“זה בסדר,” מלמלתי לטישו. “מה שהיה היה.”

ולא יהיה.

כשהוא חזר מהתפילה ונראה מאושש יותר, הוא צפה בי בדאגה מעל הקומקום. “תגידי…” הוא התחיל והשתתק. הנדתי בראשי כדי לסמן לו להמשיך. לא ממש היה לי חשק להרגיע אותו, אבל גם לא רציתי שיפחד ממני.

“טוב, אם היית לבד וכל המשפחה שלך לא הייתה עדה לפדיחות שלי, גם אז היית מזדעזעת? אני מתכוון… זה בגלל שאמרתי את כל הדברים האלה לידם, או בגלל ש… בגלל שנראיתי ככה?”


באמת שלא ראיתי הבדל בין השניים. הוא היה מביך. נקודה. חוסר האונים שהרגשתי הפחיד אותי. אובדן השליטה, הידיעה שהכול עלול להיות, ושום דבר שיגיד או יעשה לא צפוי יותר. ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור אותו, בלי להיראות קשוחה ורודנית. ובעיקר… לא יכולתי להבין מה הקשר ביני, האישה הנבונה והבוגרת, לשיכור המצחקק והזר הזה.

“לא יודעת,” משכתי בכתפי. “לא רואה הבדל.”

                                                       *

“זה יפה,” אמר יומי בהפתעה וצפה בידיי המעצבות בזריזות את המשלוח שהכנתי להורים שלו.

“בוא נקווה שזה יספיק כפיצוי,” מלמלתי וסלסלתי את הסרט עם המספריים.

“זה לא…” הוא פלט, והספקתי לראות את שפתו המתעקלת בחרטה.

הוא היה היחיד שלא ביקש ממני רחמים. שלא תבע לתת לו צ’אנס. שלא הזכיר לי כמה זה חשוב לו.

עמדתי לקחת לו את היום האהוב עליו ביותר בשנה, והוא לא עשה דבר כדי למנוע את זה.

                                           *

האחרונה במשלחת הייתה גיסתי הגדולה, אשתו של אחיו הגדול. היא דווקא פגשה אותי במקרה בקניות לפורים, ונעצרה ליד המדפים בחיוך נינוח. “אז מה? אני שומעת שאת הולכת לארגן לנו פורים שקט השנה?”


“חס וחלילה!” מחיתי. “אתם יכולים לעשות כמה רעש שאתם רוצים!”

היא צחקה. “ברור, ברור. אבל מה באמת הסיפור, מרים? את חוששת שבעלך יעשה קצת בושות? אצל ההורים שלך שנה שעברה היה מביך?”

“פחות או יותר…” היא הייתה היחידה שהעזה לגעת במפורש בבעיה, וגם היחידה שדיברה איתי פנים מול פנים עם עגלה מלאה וכבדה.

“את לא מכירה את יומי של פעם,” היא נשענה על מדפי החד פעמי והסתכלה בי ברצינות. “כשהתחתנתי הכרתי אותו כילדון שובב ויצירתי, הילד שתמיד עשה שמח בכל הסעודות והצחיק את כולם. עם השנים הוא השתנה קצת, את יודעת. כל שנות השידוכים הארוכות, ההתלבטויות, האכזבות. הוא באמת הפך לגבר רציני. ואת מבינה, מרים…” היא התבוננה בעיניי, ועכשיו ראיתי שהיא כבר לא מדברת על פורים ועל המשאלה המשותפת שלהם. היא מדברת עלינו. “פורים זה הזמן היחיד שתוכלי להכיר את ילד המשוחרר והפזיז ההוא. לא משנה כמה שטויות הוא יגיד, יש לך הזדמנות לראות את הילד של פעם.”

הגרון שלי היה מלא משום מה, כשהנהנתי ונפרדתי ממנה.

התרחקתי עם העגלה הכבדה, והרגליים שלי נעו לעבר מקרר המשקאות. ידי פתחה את דלת הזכוכית המהבילה, והאצבעות שלי גיששו אל בקבוק הוויסקי שלא יכולתי לשכוח.

                                         *

“לאן אנחנו נוסעים?” יומי צפה בחוסר אמון במזוודה שהעמסתי בתא המטען, פתח באיטיות את דלת הרכב והתיישב מול ההגה. 

“רשמתי לך את הכתובת בוויז,” הודעתי בחגיגיות. “פשוט תקשיב לו, עד שנגיע.”

“וואו!” שעה וחצי אחר כך התמתח בעלי וסקר בהשתאות את הצימר ששכרתי לנו. “יומיים לפני פורים צימר? לא מתאים לך!”

משכתי בכתף וחייכתי. “בארגון אני טובה, אתה יודע.”

“לא רק בזה,” מלמל יומי והסיע את המזוודה על הדשא הבוהק. “תודה, מרים!”

זה היה צימר בודד, וידאתי את זה. אף אחד לא היה באזור בטווח של קילומטרים. 

כשפרקנו את החפצים והתיישבנו על כסאות העץ, הוצאתי בידיים רועדות את הצידנית. הבקבוק היה קר עדיין, ובעלי בהה בו בתדהמה מוחלטת. “מה… מאיפה זה?”


האצבעות שלי רטטו כשמזגתי חצי כוסית. הנוזל השקוף התנדנד בתוכה.

“זה… זה בשבילי?” בירר יומי בהיסוס. 

“בטח לא בשבילי,” חייכתי באומץ והגשתי לו את המשקה. הוא נטל אותו בזהירות ועיניו היו רחבות והמומות.

“אבל למה?” הוא לחש וערבל את הכוסית בעדינות.

“כי פשוט רציתי…” לקחתי נשימה עמוקה ורכנתי קדימה. “רציתי לפגוש אותו שוב, את מי שהיית.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 תגובות

  1. מדהים מרים! תודה על הסיפור.
    אוהבת סיפורים על אנשים חכמים שמוצאים פתרונות חיוביים בלי להקריב את עצמם ועם לראות את הזולת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן