כולם הלכו לג’מבו

זוכרת את הפעם הראשונה שפניתי לאקשיבה. שלחתי שאלה דרך המייל. זה היה באחד מימי חול המועד לפני שש שנים בערך. כל המשפחה שלי יצאה לטיול, בלעדי.

היינו כבר כמה נשואים במשפחה. אני ובעלי היינו זוג די צעיר. בחלק הראשון של החג התארחנו אצל ההורים שלי. ואז בחול המועד נסענו לצד של בעלי. כשחזרנו שמענו איך כולם חגגו בלעדינו. כל המשפחה שלי, כולל האחים הנשואים, התארגנו ויצאו לטיול משפחתי של יום שלם. לא טרחו אפילו ליידע אותנו.

כל החג נהרס לי. הייתי מוצפת כאב. הם פשוט השאירו אותנו בחוץ. זוג צעיר חביב וחמוד, שלא צריך להתחשב בו יותר מדי. 

זה לא יצא בכוונה. כאילו, לא היה ברור מתי אנחנו מגיעים, מתי בדיוק אנחנו חוזרים. אז לא ראו צורך להודיע. 

זה היה יותר מדי כואב. אבל אף אחד לא הבין מה אני עושה עסק. בעלי לא הבין מה הסיפור, והאחיות שלי – הן היו הבעיה בעצם. 

זה היה יותר מדי כואב. אבל אף אחד לא הבין מה אני עושה עסק. בעלי לא הבין מה הסיפור, והאחיות שלי – הן היו הבעיה בעצם. 

חיפשתי מישהו לפרוק אליו את הכאב, להתייעץ אתו ולשמוע אם מה שאני מרגישה הוא נכון. לא היה לי עם מי. 

ואז קפץ לי השם של אקשיבה. שמעתי עליהם לפני זמן מה, מאחת הסטודנטיות בקורס שלי. חשבתי, ננסה. 

זה היה לילה ושלחתי את המייל, תארתי לעצמי שייקח זמן עד שיענו. בכל זאת חג… אבל בבוקר כבר חיכתה לי תשובה בתיבת המייל. מישהי בשם תמר. היא כתבה לי שהיא מאד מרגישה את הכאב שלי. וזה באמת קשה שכולם נסעו לג’מבו ורק אותך השאירו… אבל למעשה, אף אחד לא התכוון להכאיב לי. באמת לא כל כך בסדר שלא דאגו ליידע, אבל תנסי לראות איך זה מהצד שלהם. הלוגיסטיקה, ההיסחפות לתוך תכנון ספונטני בלי לעצור ולשאול, רגע, מי חסר?

הם רצו לארגן יציאה, וזה מספיק מסובך גם ככה, זה לא זמין וההוא לא יכול, ולצאת מספיק מוקדם שלא להתבשל בשמש, והגדולים רוצים מסלול מאתגר, אבל צריך שיתאים גם לקטנים… קשה לסנכרן את כולם, אז אם מישהו ממילא לא נמצא, מעבירים וזהו… 

מאד עזרה לי ההסתכלות הזו, היכולת לראות את הדברים מבחוץ, בלי המעורבות הרגשית. אבל האמת? מה שהכי עזר לי – זה שתמר ראתה אותי. לא את הסיפור השלם, לא את ההיגיון שמאחורי הדברים. אותי.
שיושבת בלילה ובוכה על טיול שארגנו בלעדיה. שמתביישת להודות אפילו לעצמה שזה כאב לה כל כך. 

כי בעלי לא הבין מה זה כל כך אכפת לי. והאחים שלי הרגישו מותקפים והגיבו בהתגוננות, וההורים שלי כאילו נשארו לא מעורבים, ואני התבשלתי לבד במיץ של עצמי.

היא פשוט אישרה לי להרגיש את הכאב. והיה בזה המון מרפא.

מאז זה נהיה לי מובן מאליו: יש לי כתובת. לא לרגעי משבר דרמטיים בלבד, אלא גם לרגעים הקטנים, היומיומיים, השוליים. כי לפעמים דוקא הקטנים האלה נוגסים בלב. אז בהמשך כתבתי עוד שאלות בכל מיני עניינים.

התשובות עצמן היו סוג של הארות שאני לקחתי אתי לחיים. היתה פעם אחת שפניתי בקשר לאיזו חוויה קשה שעברנו. הבן הבכור שלי נולד עם ענין בריאותי מאד לא פשוט. זו היתה תקופה קשה של ריצות, בדיקות, תורים, תסכולים, והרבה חרדות ואי־ודאות. בערך בתקופה הזו היינו גם אמורים להכנס לדירה שלנו, ובגלל הקורונה הכל נתקע, וכל זה נוסף על ההוצאות הרפואיות. נפלנו ממש לבור כספי. זו היתה תקופה מאד ירודה וקשה. לא היה לי מושג מה הקב”ה רוצה ממני. 

לא ידעתי איך לנסח במדויק את מה שהציק לי. כתבתי בשאלה שלי, למה זה, מה הסיבה שקורים דברים רעים בחיים, אם אני לא יכולה לראות מה המטרה שלהם ואין לי מושג מה לעשות בנוגע אליהם?… זה נשמע שאלה באמונה, אבל זה בעצם כאב מאד גדול שהרגשתי מול הקב”ה. אולי, כמו בשאלה הקודמת, זאת היתה חוויה מאד קשה של נטישה.

ענתה לי מישהי בשם שירה, תשובה מאד ארוכה ומעמיקה, על שהכל באמת הוא טוב אלוקי, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה ואיך, אבל הכל מלמעלה, ושכל הקשיים מחזקים ומגדלים אותנו.  

הדברים באמת עזרו לי ונתנו לי כח. זה מבחינה רוחנית, אבל מה שהכי נגע לי ללב, שהיא כתבה לי בשולי הדברים, עוד כמה מילים. מילים מתוקות שהלכו אתי הרבה זמן אחר כך. בסיום התשובה היא הוסיפה, אני מתרשמת מאשה נבונה, אחראית, שמסורה לבית ולילדים, שמתמודדת בתנאים הכי קשים ולא מוותרת לעצמה. ואני יודעת שהקב”ה מאד שמח וגאה בך…

וזה כל כך נגע לי ללב, כאילו, קיבלתי הרבה מחמאות במהלך החיים, כן? באותה תקופה סיימתי את התואר בהצטיינות וקיבלתי המון טפיחות על השכם. לא שהיה לי חסך. אבל היא ראתה אותי באמת. היא נגעה בי בצורה שהעלתה לי דמעות בעיניים. היא שמעה את כל הדיבורים שדיברתי לעצמי, ואיך שגייסתי את הכוחות לרוץ עוד פעם ועוד פעם… זו היתה תחושה שמישהו רואה לתוכי. אני הרגשתי סמרטוט, אבל היא ראתה בי גיבורה. הבנתי שבאמת יש לי כוחות לא רגילים ואני אצלח את זה בע”ה. לא יודעת איך, אבל זה יקרה.

זה לא שאין לי מערכת תמיכה. בעלי היה לצדי כל הזמן, וגם ההורים שלי היו בתמונה. עזרו בכל מה שיכלו. ויש לי חברות שאני יכולה להרים טלפון כשצריך. אבל כמו שחברות הן לא תחליף למשפחה ואחים הם לא הורים, גם אקשיבה היא משהו שהסביבה לא יכולה לתת. זה אנשים עם המון חכמת חיים ורקע טיפולי או חינוכי, שיכולים לתת מהניסיון הרחב שלהם, ולעזור לך לראות את הדברים באור אחר. 

יצא שתמר ענתה לי כמה פעמים, וכך נוצר בינינו קשר משמעותי יותר. התחלתי לפנות בצ’אט ולשאול אם תמר נמצאת. אם היא היתה זמינה, כתבתי לה והיא ענתה לי. אם היה עונה לי מישהו אחר, הוא היה בדרך כלל שואל בעדינות, “אולי אני יכול לעזור?”, אבל אני בשלב הזה כבר העדפתי לדבר אתה, והייתי אומרת, “תודה, אנסה שוב בזמן אחר.”

היום קורה לי הרבה שאני שואלת את עצמי בכל מיני רגעים של ספק או התמודדות, מה תמר היתה אומרת, איך היא היתה מסתכלת על הענין. היא כאילו שותפה כבר לחיים שלי. היא היועצת הסודית שלי. זו חויה מתוקה כזו. זאת אומרת, שאפילו כשאת לא שואלת, הנוכחות של אקשיבה בחיים שלי, עצם האפשרות הזאת, לשאול, זה נותן כל כך הרבה שאי אפשר לתאר.

הפעם הכי משמעותית היתה, אני זוכרת ששיתפתי אותה ממש באמצע הלילה, אני ובעלי היינו כאילו בסדר, זוגיות טובה, שני ילדים, אף פעם לא היו לי מחשבות… ואז ערב אחד הוא אמר שהוא יוצא עם חברים לחוף הים. אמרתי בסדר, לא ציפיתי לדרמה. הילדים ישנו, אני נמנמתי על הספה וחיכיתי שיחזור. בינתיים נרדמתי. ואז שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. 

הוא נדף ריח חריף, והלך מתנדנד לכיוון החדר. “שתית!” צעקתי בלחישה. הוא ראה שנבהלתי ואמר, “מה הסיפור, שתיתי קצת, אז מה,” והלך לישון. תוך שניות נרדם.

אני כמובן לא הצלחתי להרדם כמוהו, הייתי מרוסקת. מה זו התגלית החדשה הזו? לאן עוד נגיע? לא היה לי מושג איך להגיב. לימדו אותי לא להיות המשגיחה שלו, אז אולי זה באמת לא עסק שלי, הוא ילד גדול והוא אחראי לעצמו. מצד שני, מי אמר שאני צריכה לספוג כל דבר? ואולי זה יהיה פתיח להמשך? הוא ממש טיפוס שמתאים לו להיסחף… 

ישבתי וכתבתי שאלה לאקשיבה, בכיתי לתוך המילים את כל הפחדים שלי. את כל מה שהיה בינינו בתקופה האחרונה, את כל הסימנים הקטנים והמדאיגים. פירטתי מאד, כבר למדתי שכשאני כותבת מפורט אני מקבלת תשובה יותר מדויקת ויותר נכונה עבורי. 

התשובה לא הגיעה מיד, גם לא ציפיתי שמישהו ישב לענות לי באמצע הלילה. אבל בבוקר שוב היתה לי תשובה ארוכה ומפורטת בתיבת המייל. 

בעיקר היתה שם תמיכה רגשית והזדהות, הרבה הזדהות ואמפתיה עם הפחדים והכאב שלי. ונוסף לזה קיבלתי הדרכה שעשתה לי סדר. מה תקין, מה לא תקין. מה שלו ומה שלי. הבנתי שמותר לי לשים גבולות, לומר בבירור מה מקובל עלי ומה לא בתוך מערכת שנוגעת גם אלי. ובאמת זה נתן לי את הכח להיות ברורה מולו בנושא הזה. לשים מילים מדויקות במקום שהיה קודם רק רעש לבן. וזה עזר – וזה לא קרה מאז שוב. אני רואה בזה פלא. 

זה למשל דוגמא לדבר שלא הייתי יכולה להתייעץ עם מישהו קרוב, והייתי צריכה דוקא מישהו לא מעורב. כי אם הייתי מדברת עם אחותי למשל, לא בטוח שהיא היתה יודעת לומר לי מה נכון בסיטואציה הזו, זה לא שהיא מכירה את בעלי כל כך לעומק. היא יכולה להביא מהחיים שלה והזוגיות שלה וזה לא בהכרח נכון גם לנו. אבל נניח שהנקודה הזו לא היתה מחסום, בסופו של דבר אני נשארת אחותה. ואם אני אשתף אותה במשהו כל כך קיצוני, זה לא יימחק. תמיד יזכרו לבעלי את הפעם ההיא ש… 

ולחשוב מה היה קורה אם לא היה לי במי להתייעץ, כשאני כולי היסטרית וחרדה, בלי ספק כל הענין היה יוצא מפרופורציות. אני הייתי מוצפת מדי, והוא מתגונן ומתרחק. מי יודע איפה היינו היום.

אבל התשובה הכי משמעותית שקיבלתי היתה באותה פעם שבעלי ואני רבנו. זה היה כמה חודשים אחרי שהקטנה שלי נולדה והכל היה נורא קשה ועמוס. היינו שני קווים מקבילים שמריצים יחד בית. וכל דבר נהיה ויכוח, מי קם בלילה, ולמה השארת את החמאה על השיש, ואיך אתה מדבר ואיך את עונה. הכל היה דחוס מרירות, כמו חדר שלא נפתחו בו חלונות הרבה זמן. וכך יום אחד איכשהו הכל הגיע לפיצוץ, ובעלי עמד באמצע הסלון ואמר, “אני לא יכול להמשיך ככה, אני רוצה להתגרש.”

העולם נפל עלי. זה לא פעם ראשונה שאנחנו מתווכחים, אבל זה אף פעם לא הגיע למחוזות האלו. בדרך כלל אנחנו מסתדרים, מאיפה זה בא לו ומה אני עושה עכשו עם הדבר הזה. 

כמו תמיד, באמצע הלילה, מתוך השבר והקריסה כתבתי לאקשיבה. היתה לי סיעתא דשמיא ותפסתי את תמר. 

היא כתבה לי, “את זוכרת באיזו נקודה היה המשבר?” 

השבתי, “הוא התלונן שאני כל הזמן עסוקה, שהוא מרגיש שאין לו בית, שאין לו זוגיות.” 

תמר כתבה לי, “זה נשמע שהוא בעצם רוצה לדבר אתך. מאחורי המילים שלו יש תסכול גדול מחוסר הקשר, תקשיבי למה שהוא לא מצליח לומר במפורש.” 

זה נשמע לי נכון. ועזר לי להרגע. אבל גם די הכעיס אותי, כי מה, הוא לא מבין מה אני עוברת? רק את עצמו הוא רואה? עם תינוקת בת חודשיים ועוד ילד שרק עכשו גמר להיות תינוק אין לי יום ואין לי לילה. 

אבל זה שהיא שיקפה לי את הדברים מהצד שלו עזר לי להבין מה הוא צריך. הוא ביטא כאב אמיתי. המרחק שנפער היה כמו סדק שמתרחב בקיר לאט לאט, לא אשמתו או אשמתי. היא הציעה לי לא להתווכח אתו אלא פשוט להקשיב.

אז באותו שבוע הצעתי לו שנצא שנינו יחד ונדבר על מה שקורה בינינו. 

כשהוא התחיל לפרט את התלונות שלו, אמרתי, “דודי, אתה צודק, אתה באמת צודק, אני לא הייתי בסדר. באמת הרבה זמן לא יצאנו, לא דיברנו מעבר לתביאי את זה תעשה את זה, וככה צברנו מרחק. אני מבינה את התסכול שלך.”

כי באמת זה ענין של רגשות ואין מה להתווכח עם זה. בהמשך יכולתי גם אני להביא את הקושי שלי. וכך, במקום אני והוא התחלנו לדבר פתאום על אנחנו. 

בעקבות זה גם החלטנו ללכת לטיפול זוגי, הבנו שאנחנו צריכים ללמוד לנתב את מערכת היחסים לפני שאנחנו מגיעים לקצוות. ברור שאחרי זמן כל כך ממושך המשיבים כבר יודעים להגיד לך מתי צריך להמשיך לטיפול או להתערבות מקצועית משמעותית יותר. בשלב מסוים המליצו לנו על טיפול זוגי וכך עשינו.

אבל השיחה עם תמר נתנה לי כלים איך לגשת, איך לנהל את המשבר, משהו שהגיע בדיוק בזמן, ברגע האמת. זה לא שאיזו מטפלת זוגית היתה מקבלת אותנו באמצע הלילה. יש איזה ואקום שלתוכו אקשיבה נכנס. 

בעלי היום יודע שאני מתייעצת עם אקשיבה והוא ממש בסדר עם זה. לפעמים אני אומרת לו, התייעצתי עם תמר והיא אמרה שכדאי כך וכך. אקשיבה היא כבר חלק מהמשפחה הקטנה שלנו…

אני ממש קיבלתי מאקשיבה כלים לחיים, זה בנה אותי בהמון מובנים. היום אני כבר פחות מתייעצת על כל דבר, יש לי כלים להתמודד עם מורכבויות, ואני פחות נבהלת. יש לי ‘משיבה פנימית’ שפיתחתי בתוכי. למדתי להפריד, מה החלק שלי, מה החלק שלו, פחות מעורבבת ויותר יודעת להחזיק את עצמי. 

זה עוזר לי בכל התחומים, לא רק בזוגיות – גם עם אמא שלי, עם המשפחה, בעבודה, בכל דבר. למדתי לכעוס בלי להתפרק, להציב גבול בלי להתנצל, להקשיב בלי לבטל את הקול של עצמי. וואו. זה משנה חיים.

זה עוזר לי בכל התחומים, לא רק בזוגיות – גם עם אמא שלי, עם המשפחה, בעבודה, בכל דבר. למדתי לכעוס בלי להתפרק, להציב גבול בלי להתנצל, להקשיב בלי לבטל את הקול של עצמי. וואו. זה משנה חיים.

במהלך החיים יש הרבה סיטואציות שמייצרות מבוכה, בלבול, כאב, כעס… ואם מתייעצים עם מישהו שאיכשהו קשור לעניין, זה מדי נגוע ורגיש ולא מוצלח. לפעמים זה רק מסבך את העניינים. ולא יכולים באמת לדבר חופשי כדי לא לפגוע. העניין הזה, שיש מישהו מבחוץ, אובייקטיבי ולא שיפוטי, שרואה את הדברים מהצד בצורה נקיה, ויכול לתת לנו רפלקציה גם על ההתנהלות שלנו, זה לא דומה לשום דבר אחר. וזה פשוט מדהים איך אני פונה באנונימיות ומקבלת תשובה שמותאמת לי במדויק. אין לי הסבר לפלא הזה. 

חוץ מזה, יש בזה משהו שמאד מאד מסדר את הראש. כשאני יושבת לכתוב את הדברים, ומפרטת באמת את כל מה שקשור, מה היה, מה אני חושבת, מה אני מרגישה… זה עצמו עושה לי סדר ומרגיע את העניינים. עוד לפני שקיבלתי תשובה. הבהירות הזו, זה תמיד מפתיע אותי מחדש. משהו קרה לי עוד לפני שקיבלתי בכלל מענה. אולי זה הסוד של הקשבה אמיתית. אולי זו הסיבה שתפילות עוזרות. גם הקב”ה לא עונה לנו ישירות. נותן לנו לסדר את הדברים בינינו לבין עצמנו. לספר לעצמנו את הסיפור מהתחלה. למקם את עצמנו מחדש בתוך הסיטואציה. 

אקשיבה לא פתרה לי את החיים, אבל היא ידעה לכוון אותי לעבר המענים המתאימים. היא החזיקה לי את היד כשנשבר לי, והקשיבה לי בזמנים שהייתי בודדה ואבודה. קשה לי לחשוב איפה הייתי היום אלמלא אקשיבה. איפה היינו היום בתור משפחה. אקשיבה היא סיפור של נשמה ולב. היא מתנה לחיים. 

אם גם לכם יש שאלה, או סיפור אקשיבה משלכם לחלוק, דברו אתנו akshiva.mn@gmail.com

להדפסה