שכחו אותי בוילה

היא עוזבת, לא יכולה לשאת את כישלונה, ומחפשת באתר של החברה את הדירה הכי חדשה, הכי חדשנית, הכי זוהרת, הכי נובורישית, הכי כזו שלא אמורה לעורר בה ולו מעט השראה. כי היא לא יכולה לעמוד בתחושה שזו ממשיכה לנטוש אותה אפילו באחוזה היסטורית בטלביה.
ממוצע 4.2 | 8 מדרגים

בכל הסיפורים שלה קר, ולילה. היא מבינה שזה די פתטי, אבל מה לעשות שאלה שני המצבים היחידים עליהם היא מסוגלת לכתוב. (וגם תיאורים דקדקניים ומפורטים של אוכל. פודית-מלנכולית שכמותה).

“בתור אישה עם גישה למחצית מן הנדל”ן הירושלמי-הייתי מצפה ממך לקורטוב של השראה ספרותית. לא אמרת לי שישנת השבוע באיזו אחוזה היסטורית בטלביה?” כותבת לה רחל חברתה. וכן, נו , רני משתדלת להפיק את המיטב מתפקידה כאחראית מחוז ירושלים בחברת נכסי היוקרה של המשפחה שלה; היא בוחרת לה בית פעם בשבוע מתוך, ובכן, נתח מכובד של הנדל”ן הירושלמי שנמצא בחזקתם. השבוע היא הייתה בטלביה, לבדה, בתוך 500 מטר רבוע של פיסה היסטורית שידעה מאבקים, תגרות וקרב משפטי ארוך. הבית הזה עבר ממשפחה ערבית נוצרית לחזקת השליטה המנדטורית, ואז לידיה של קונסוליה זרה, ואחרי כן באורח פלא לבכיר ממשל ישראלי,  ועכשיו היא שם, פה, ומולה המחשב וכמה מילים דלוחות במסמך שפתוח, והיא תוהה מה זה אומר עלייה ועל כישורייה הספרותיים המנומנמים. היא מחניקה פיהוק ויודעת שאם לא הצליחה לכתוב דבר השבוע – ובכן, המצב לא טוב. אז היא עוזבת, לא יכולה לשאת את כישלונה, ומחפשת באתר של החברה את הדירה הכי חדשה, הכי חדשנית, הכי זוהרת, הכי נובורישית, הכי כזו שלא אמורה לעורר בה ולו מעט השראה. כי היא לא יכולה לעמוד בתחושה שזו ממשיכה לנטוש אותה אפילו באחוזה היסטורית בטלביה. רחל הייתה חייבת להיות חברה מדהימה ולהגיד לה ששלושה ספרים נכתבו על המקום בו היא אכלה מנות חמות, שיחקה סודוקו ברמת מתחילים, ולא כתבה מילה במשך שבוע.

אז הלילה היא בפנטהאוז במלחה והיא לא כותבת כלום בשלווה.

“בחיי שאינך יאומנת, אם היה לי את הזמן, ואת הסטינג המושלם כשלך, לא היית יכולה להאמין אלה יצירות מופת היו יוצאות תחת ידיי!” רחל כותבת לה. היא תמיד כותבת לה ככה, למרות שהיא מדברת במשלב לשוני רמת שוק ומטה. “למילים כתובות מגיע כבוד, רני,” היא עונה לרני שנהנית להסיט את הדיון מכיוונה, נהנית לא לדבר על הכתיבה שלה, על היעדרה. בהקלטה שמגיעה 20 שניות אחרי רני כבר מאבדת רגליים וידיים מבליל הסלנגים שרחל מנחיתה עלייה. כמה פעמים היא צריכה להזכיר לה לנהוג בה ברחמים המילוליים הנהוגים בעולים החדשים. אז רחל מקליטה לה בשנית, ורני מבינה כבר קצת יותר ולפני שהיא בטוחה בזה- רחל יורדת מהווטסאפ. “duty calls” היא כותבת לה. רני לא הייתה מתנגדת לאיזו קריאה מהדיוטי שלה. לא הייתה מתנגדת למכור וילה, קוטג’, או לפחות איזו דירת גן אחרי שלושה חודשים שלמים שלא ביצעה שום מכירה.



הזמנות חגיגיות כבר בתיבת המייל שלה, ולא בתיבת הדואר, כי היא גרה בכל דירות היוקרה שבעיר, ולא באף אחת מהן. הם מנחים אותה בעדינות לבוא בלבוש ‘תואם’.

לילה קר, גשם שוטף את רחובותיה של ירושלים. היא עברה בתחילת השבוע לדירה קטנה בבית הכרם, על תוואי הרכבת. היא צמודה לחלון, וילון מדגדג אותה מאחורה. ליעקב, האחיין הבכור שלה, חוגגים בר מצווה. הזמנות חגיגיות כבר בתיבת המייל שלה, ולא בתיבת הדואר, כי היא גרה בכל דירות היוקרה שבעיר, ולא באף אחת מהן. הם מנחים אותה בעדינות לבוא בלבוש ‘תואם’. היא ממש יכולה לדמיין אותם מתדיינים על הסווטשירטים הנצחיים שלה וסרטי השיער הזרחניים של נייקי. אבל באמת, אפילו לה יש גבולות ואי-אלה סטנדרטים של לבוש חגיגי, וגם בלי בקשה מהם, היא הייתה דואגת לעצמה לשמלה חדשה, כמובן שפשוטה ככל האפשר. שיפונית ארוכה או מקסי מבד כותנה עדין, זה המקסימום שהיא יכולה להתאמץ בשבילם. וכמה כבר התאמצה. וכמה אף פעם לא הספיקה.

היא בודקת את הלו”ז שלה לשבוע הקרוב, הוא די ריק, היא מסמנת לעצמה לצאת בהזדמנות הראשונה לעיר, למלחה או לכל מקום אחר שמוכר שמלות נוחות ופשוטות. היא חושבת על המשבצות הריקות שביומן הממוחשב, בחייה. או שהחברה פשטה רגל או שכל היהודים האנגלוסכסיים והצרפתיים ירדו מנכסיהם ולא יכולים להרשות לעצמם נכסי יוקרה בעיר שכולה זהב. כבר חודש שבקושי יצא לה להראות דירות למעוניינים, חודש שהיא לא הייתה צריכה למרוח חיוך נחמד על שפתייה ולמתוח ולהרחיב את גבולות נימוסיה ו’נוהגה התרבותי’, כך הם קוראים לזה במשפחתה. וזה תרגום חופשי שלה, ותראו איך היא משתפרת בעברית.

היא בפנטהאוז בארנונה, משקיפה על מערב העיר ודרומה, והעיר הזו משגעת וטורפת את חושיה. “טרפת שעדיין לא מביאה אותך לכתוב ולו צמד מילים איכותי,” רחל כותבת לה במהירות. ונכון, נכון. היא צודקת. והכתיבה תמיד הייתה החלום, השאיפה, ונקודת ההשווצה השקטה שלה. המקום שגרם לה להרגיש, ולפחות בתחום אחד, טובה יותר משאר המשפחה, עמוקה יותר, רוחנית אולי.. וטוב, היא כבר לא כתבה הרבה זמן. ובמה היא תבוא לפניהם, זוהרים שכאלה, מפוסלים, נכונים, מותאמים, כה מותאמים. כי הדבר היחיד שהיה לה, הדבר היחיד שהחזיקה בו, מתפוגג, והמילים שטוו לה רשת ביטחון מתפזרות לכל עבר, והרשת נמוגה. ואין לה עוד כלום להציע.

בבוקר למחרת מישהו מתקשר. היא מרימה, הוא מדבר בעברית, והיא נאבקת בשרידי המבטא שלה. קובעת יום, שעה. דירת גן בבקעה, ואולי באמת הגיע זמן לבקר בשכונה. היא אורזת את מטלטליה המועטים ועשרות סרטי נייקי צבעוניים לתוך טרולי. מונית מורידה אותה בשכונה היפה, בסמיכות לדירה קטנה שבחרה לשהות בה השבוע. היא פורקת את המזוודה, והדירה מיניאטורית ומהממת, והיא כמעט ומחליטה סופית להשתכן בה, ויודעת שזו רק גחמה רגעית, והיא לעולם תוסיף לנדוד. לקראת צהרים היא עוזבת את המשכן הזמני שלה, פוסעת לאט לכיוון דירת הגן שהיא צריכה להראות. כמעט אביב, ונהיה נעים יותר והיא עדיין מתכרבלת באפודת הצמר הצבעונית שלה. היא מגיעה, בודקת את הדירה, בוחנת אותה לפרטים, מוודאת את המחיר, את הנהלים לגבי ההנחות, דמי התיווך, שירותי המעטפת שהם מציעים. היא כבר יודעת הכול בעל פה, והיא חייבת למכור, היא חייבת סוף סוף למכור.

 והיא לא מוכרת.

בהפגנתיות מחליטה לעזוב את השכונה, אורזת בחזרה ונוחתת בוילה ערבית עתיקה בקטמון. היא מתבצרת בה תקופה, וחגיגת בר המצווה מתקרבת והיא חייבת לצאת לעולם, לחפש שמלה. רחל גוררת אותה לשופינג. בלעדיה הייתה נשארת חודש שלם בחמאם הטורקי שבוילה, או איך שלא יקראו לזה. והיא מוצאת שמלה. טוב, רחל מוצאת. כמה שעות לפני הטיסה היא אורזת את המזוודה במהירות, משאירה את סרטי השיער של נייקי מאחוריה בחשיקת שיניים. חושבת על אחיותיה המעודנות, היוקרתיות, האופנתיות, שתראינה אותה עם אחד כזה, צבעוני באופן מחריד, על השיער. מחליטה שכדאי שלא.

והיא עולה על המטוס, והיא נוחתת, והיא יורדת כל כך עמוק. ניו יורק התזזיתית, ההזייתית. הניאונים מכאיבים לה בעיניים והיא בוכה, והיא לא רוצה להיות פה. ובבית, בייחוד לא שם. היא פוסעת ברחובות, מתקרבת אל הבית, מתרחקת ממנה, מעצמה, ולא רוצה עוד.

האולם הוא באחד מגורדי השחקים שעושים לה סחרחורת ובחילה רק ממבט חטוף בהם. והיא עוד על עקבים, וחנוטה בשמלת עור נוראה (רחל הכריחה אותה). היא במעלית, ומתנשפת כאילו והיא עולה לקומה ה-68 ברגל. היא נפלטת להמון, וכולם נראים אותו הדבר. היא מקווה שהיא לא, ובו זמנית חוששת מכך. אחרי חמישה חודשים של שהות שבוזה ומרוחה בישראל, היא רואה אותם, בני משפחתה, לראשונה, שוב, והיא נתלשת באחת לימים אחרים. ימים שהגיעה באיחור לפגישות השבועיות, בקרים בהם נכנסה בריצה והקפה שבכוס הקרטון שבידה נשפך (ותמיד זה היה דווקא בפעמים בהם הקפידה להתלבש ייצוגי, דבר שמנוגד לכל מהותה). ימים של מבטים שהם החליפו, חיוכים כבושים, אנחות, צעקות, עצבים. ימים ששמעה על פרויקט רק כשקיבלה הזמנה רשמית להופיע בטקס החנוכה שלו, או כשחלפה על בניין וראתה את הלוגו של החברה שלהם בצידו. כל אותם פעמים שתהתה מה היא עושה שם בכלל, מה היא לא עושה שם. כל הניסיונות הבלתי פוסקים להיות בסדר יותר, להתאים.  כל הקצוות המעוגלים שניסתה לדייק, להפוך זווייתים יותר, החלטיים וקרים יותר. כל החליפות המחויטות המזוויעות שהיא רכשה, כל הסווטשירטים הנוחים שזרקה לפח, חששה שאם יישארו בארון שלה היא לעולם לא תגרום לעצמה את הסבל ברכיסת כפתורים זעירים של חולצת סאטן. כל ניסיון התבדחות לא מתוחכם דיו שלה, כל חוסר הבנה פיננסי או נדלנ”י שהפגינה. היא לא הייתה יכולה יותר, הם לא יכלו.

הם נופת צופים. כמו אמריקאים אמיתיים הם נחמדים להפליא. נחמדים עד מוות, הם תמיד חנקו אותה בדבש. המתיקות הנוראה הזו שלהם, כמו ממתיק מלאכותי עם טעם לוואי.

היא עזבה בלי להסתכל לאחור. נשלחה לגלות מבלי להסתכל לאחור. היא כל הזמן מסתכלת לאחור. והם פה, והיא, ושוב. והקול הזה בתוכה, החלק שבה שכל כך רוצה להתאים, להיכנס. אחרי כל השנים האלה. פשוט להרגיש חלק מהמשפחה, להיות. אז היא עוטה ללא כוונה סומק עז, ומגבירה דופק, וניגשת בצעדי ברווז לא מורגלים על העקבים המגוחכים שלה אליהם. והם נופת צופים. כמו אמריקאים אמיתיים הם נחמדים להפליא. נחמדים עד מוות, הם תמיד חנקו אותה בדבש. המתיקות הנוראה הזו שלהם, כמו ממתיק מלאכותי עם טעם לוואי.

***

היה משהו בבדידות הזו מולם, ביגון הזה, ויש בו מין הנחמה שרק סופרים יודעים; כמו אנתרופולוגית היא מתבוננת בו ובשוליות שלה, בוחנת אותם תחת עדשת מיקרוסקופ. לומדת את מה שקורה לה, לומדת בשביל אחרים, לומדת לכתוב מילים של עצב. ויש בזה מין הניתוק, ומין השלווה, כי אין זה היגון שלה, זהו היגון כמהות, זהו היגון כמבנה תיאורטי, היגון כמוטיב. היא שוקעת בו, ובו זמנית היא כלל לא בו, רק מביטה עליו מבחוץ, רק לומדת אותו, רק חווה כדי לספר. היא חווה רק כדי לכתוב בזמן שהם מדברים על העסק בארץ, ולא מילה עליה. היא חווה כדי לרשום, היא רק חיה בשביל המילים של אחרי, כי מלבדן כבר אין לה כלום.

***

היא נפלטת מהר מהמעגל, הוא פולט אותה מהר. היא בשולחן, מחניקה פיהוקים ורחמים עצמיים. כל כמה דקות מישהו מהחברה ניגש, והיא צריכה לגייס את שאריות כישורי הסמול טוק שלה להצלה. עד שהם כבר לא עוזרים. “אבל אני אחראית מחוז ירושלים” היא אומרת בבלבול לאישה ממולה שהציגה את עצמה כאחראית: “ג’רוזלם דיסטריקט”. רני מתערפלת לרגע, וכל מה שהיא רואה זה את הכמות הלא פרופורציונלית של היהלומים שמקשטים את בת שיחה. האישה מחווירה, היהלומים נוצצים. “כן כן, אמרתי ג’רוזלם? התכוונתי שאני בתל אביב, התבלבלתי לרגע עם השמות,” היא מצחקקת, סמוקה, בוערת. “מאוד נחמד לפגוש אותך, אני חייבת לזוז, מזל טוב!” היא קוראת לה, כבר ממרחק, כמעט ורצה הלאה ממנה בטיפוף עקבים דקיקים. רני מתיישבת בכבדות על הכיסא. לרגע הנשימות שלה נעשות כל כך קולניות, לרגע הכול נעשה כל כך שקט, דומם, לרגע נהיה ברור. כל הימים המשמימים שהעבירה, היומנים הריקים, השיחות וההודעות שלא הגיעו. הלקוחות שכמעט ולא היו. ושתי הדירות שמכרה מתחילת השנה, רק שתיים. היא איננה אחראית מחוז ירושלים, היא אף פעם לא הייתה. הם נתנו לה ללכת לאיבוד בווילות, הם שכחו אותה שם. היא מתרוממת, מנערת את העקבים מכפות רגליה. היא יוצאת יחפה מהאולם.

ובשבוע השבע ברכות שלאחר הבר מצווה לאחיין המפונק ובעל הנטיות המגלומניות-משהו, היא מסיימת את הרומן שלה. בשבוע של יגון מזוקק ושוליות כואבת היא משלימה את כתב היד הזה. היא מסיימת, והוא התחלה, ואמצע, וסוף, והוא כל כך הרבה, והוא שלה. שלה כמו ילד, כמו יציר כפיים, ולב, ודם, ויגון.

והוא לרגעים נראה לה כל כך פשטני, ויש לו התחלה, ומאבק, ואמצע, וחוסר שייכות, ואז תחילה התחלה של כזו, וסוף, ולרגעים היא רוצה להיות פשטנית כמותו, ולרגעים היא כמהה לכך, רוצה לכתוב את הסיפור שלה עצמה, לפעמים היא פשוט רוצה לקחת את העט, לפעמים היא רוצה להיות זו שמקישה על המקלדת. לכתוב לה איזה סוף, לכתוב לה התחלה.

וכך היא לא מקבלת נימוקים ותירוצים על העסקת אשת היהלומים הנוצצת, והיא לא מוכנה להיות חסרת ערך, או ראויה לרחמים. היא לא תהיה מועסקת בתפקיד פיקטיבי, למרות ההצהרות שלהם להכרחיות הפוזיציה שלה בחברה.  היא לא תסבול להיות יותר עודפת, מהותה לא עוד תכופף על ידי אלה שרואים בה נטל. ומי בכלל רוצה להדס על עקבי מחט. וכמה כיף יותר ללכת יחפה.

היא מתפטרת, הולכת לכתוב סיפור משלה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

6 תגובות

  1. וואו סיפור מושלם!!
    אהבתי מאוד את הכתיבה הייחודית, הסגנון, התוכן והמחשבה שמאחורי הסיפור. רעיון מקורי ומדהים, ואני מלאת השראה מכך.

  2. היום חודש אלול
    ואיני רוצה לקנטר או להעליב ח”ו
    אבל טעון שיפור מאוד הנוסח וההגשה
    ספרתי 101 פעמים את המילה “היא” (מדוייק)
    מלבד עוד עשרות פעמים הם, הוא , זה וכדו’..
    אני מאמין שיש עתיד לסופרת אבל צריך לשמור על איזו מינימום של רמה בכתיבה באתר מכובד זה
    וד”ל

    1. מאחר ואינני מכירה אותך ולא את עומק הקשר שלך לסגנונות שונים של כתיבה ספרותית, אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאינך מכיר מספיק כתיבה נשית איכותית משובחת מהסוג הזה שכתבה הסופרת.
      ייתכן בהחלט שהסגנון הזה לא מתאים לכל גבר, אבל הוא לחלוטין ברמה גבוהה ומדבר ישירות מלב אל לב, דווקא עם ובעזרת השימוש המרובה בביטויי גוף שלישי ובחזרות האלה.
      וגם בלי קשר לחודש אלול, לפתוח תגובת ביקורת במילים שאינך רוצה לקנטר או להעליב ואח”כ לקנטר ולהעליב זה, לדעתי, מרגיש כביקורת לא בונה.
      אבל מה, ייתכן וזה סוג ביקורות שעוברות בקל בין גברים ואני אינני מבינה מספיק בביקורות גבריות מסוג משובח זה.
      וד”ל

  3. סיפור מדהים.
    הכתיבה שלך כל כך ישירה שאני משתוממת, כאילו את כותבת מחשבות ורגשות יותר חד ממה שאפשר לחוות אותם. זה מדהים.
    ומעבר לכתיבה, הסיפור מהמם, יש בו אמירה כ”כ חזקה. אני חושבת שכולנו צריכים להתפטר לפעמים.
    עד שאני מגיעה להיכנס פה לאתר ולקרוא את הסיפורים לוקח לי המוןןןן זמן, אבל כשאני כבר עושה את זה אני אשמח לראות עוד משלך.

    ואני חייבת להגיב לתגובה של חיים-
    אני לחלוטין חולקת עליך בנוגע לרמת הכתיבה, יש סגנון כתיבה שהוא במתכוון עושה שימוש רב בגוף שלישי, זכותך לא לאהוב את זה, אבל לטעון שזה חסר רמה – זה מגוחך ושגוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן