קר חם

״אמא, אמא. בואי תשבי פה.״ חני מזרזת אותי. אני הולכת בעקבותיה ומתיישבת לצידו של גבריאל. 

הוא מקפיץ קלות את רפאל של איתמר, והילד מתגמל אותו בחיוכים שלא יסולאו בפז. תמיד הוא היה טוב עם ילדים, גבריאל. אני רווה נחת. כנראה שהסבאות מיטיבה עם הקסם הזה.

אנחנו יושבים באולם בית כנסת קטן ברמות. הארוחה החגיגית נגמרה. הכיסאות סודרו בשורות עקומות אל מול רחבה קטנה ריקה שנקראה בפי הילדים ״הבמה״, ושלוש מחיצות הפרדה שהיוו את מאחורי הקלעים.

״טוב!״ איתמר נעמד מולנו ומגביה את קולו על מנת לגבור על הקהל. ״אז, ברוכים הבאים וברוכים הנמצאים. אנו נרגשים עד מאוד לחגוג את חתונה הכסף וחצי של ההורים שלנו – ״

“לא נכון.” תמר בכורתנו מתערבת, כרגיל. 

“סליחה?” הוא מופתע. 

״ארבעים זה לא עשרים וחמש כפול אחד וחצי.״ מורה למתמטיקה לעת מצוא.

״נו באמת! העיקר שהגענו לארבעים שנה.״ הוא סופק את כפיו ומחייך אלי. “ותודה רבה לה'”. ציטוט ידוע שלי. “אז בואו נחגוג!”

״רגע, שירי,״ מתערב גם יוני, שותפו של איתמר לדרמה החגיגית, ״קחי את רפאל מסבא. אנחנו רוצים אותו פנוי לגמרי להתגלגל מצחוק.״

התינוק נעלם מידיו של סבא. לגבריאל נותר רק לשלב את ידיו בציפייה. אנחנו מחליפים מבטים מחויכים.

איתמר נעמד מולנו וקורא בקול גדול, “אני מדגיש בזאת, שהדמויות בהצגה הם לא אבא ואמא! כלומר יש להם אותם שמות, הם נראים בערך אותו דבר, אבל מדובר באנשים אחרים לחלוטין ואנחנו חלילה וחס לא מתבדחים על חשבונם של הורנו היקרים.” 

איתמר נעמד מולנו וקורא בקול גדול, “אני מדגיש בזאת, שהדמויות בהצגה הם לא אבא ואמא! כלומר יש להם אותם שמות, הם נראים בערך אותו דבר, אבל מדובר באנשים אחרים לחלוטין ואנחנו חלילה וחס לא מתבדחים על חשבונם של הורנו היקרים.” 

הוא קד לקהל ונעלם שוב מאחורי המחיצה.

*

לפני שלושה ימים איתמר התקשר.

“הלו אמא!” הוא אמר בחגיגיות לפני שהתעניין מה שלומנו ושלום שכנינו.

“מה נשמע מותק?” שאלתי אחר כך.

“הודו לה’,” הוא אמר, “אבא לידך? תשימי אותי על רמקול.”

הפעלתי את הספיקר וסימנתי לגבריאל להתקרב אל הנייד הקטן.

איתמר כחכח בגרונו, “ברצוני לבקש את רשותכם ומחילתכם מראש.”

גבותיו של גבריאל התרוממו יחד עם הפליאה שלי. 

“יוני ואני נפגשים לחזרות,” הוא אמר, “רוצים לעשות הצגה קטנה במסיבה הסודית שלכם. עכשיו לקחנו איזה רעיון שתמיד היה נוכח בבית, אבל אנחנו רוצים להגזים אותו – “

“כרגיל,” חייך גבריאל.

איתמר צחק, “אז נודה לרשותכם וסליחתכם. אם במקרה אנחנו נסחפים מהתרגשות ומגזימים, העמדנו את תמרוש עם שוט והיא תאזן חזרה את העניינים כמובן.”

הסכמנו.

בדרך כלל כשיוני ואיתמר מבטיחים ״צחוקים״ כולם יודעים שיש קצת מקום לחשוש. חשבנו שהנשים שלהם יאזנו את זה, אך לפעמים אנחנו מגלים שהתבדינו. 

*

אני נשענת אחורה על מנת לשדר נינוחות. משחררת. מבטו של גבריאל תופס את שלי, והוא קורץ. מראה לי שאנחנו באותה סירה אז למה לא להנות.

אני מסכימה. 

יוני ואיתמר נעלמים מאחורי הקלעים. ״מוזיקת רקע!״ מזכיר קולו של יוני מבעד למחיצה. תמר ממהרת להדליק את הבוקסה. ״תמיד אוהב אותי״ צפוי וקולני נשמע ברקע וכולם מוחאים כפיים.

״איך אני אוהבת את הסקצ׳ים שלהם!״ מתרגשת טליה בת השמונה.

״רק שאבא שלי לא יעשה מדי פדיחות.״ ממלמל אהרון לימיני.

״הוא אף פעם לא עושה פדיחות.״ אני משקרת בנאמנות.

“הוא כן.” הילד מושך בכתפיו. “זה מצחיק, אבל זה פדיחות.״

״לכבות מוזיקה!״ רועם קולו של איתמר והשיר נפסק.

ממאחורי המחיצה יוצאת דמותו של איתמר, חבוש בכובע וחליפה גדולה לגופו. ״שאאלום,״ הוא מכריז ארוכות, חיקוי מדויק של גבריאל. ״וואו, איזה חום. קשה העלייה הזו הביתה עם החליפה.״ איתמר (אבא) משיל אותה מיד ותולה באקראיות על אחד הכיסאות. צחקוק קל עולה מהקהל כשחיוך דק משתרבב אל שפתי. אוקי, הבנתי. 

יוני (אמא) יוצא ממאחורי המחיצה, מלווה בצהלת צחוק מתגלגל. הוא חבוש בפיאה שמעליה כובע צמר, לגופו שני מעילים וכפפות, דוחף לפניו את העגלה של חנה ועושה את עצמו סוגר דלת דמיונית במהירות.

״פוו איזה קור!״ הוא (אמא) משפשף את ידיו, ״אין, הרוח הזו תעשה אותי חולה בטוח. מה זה הכפור הזה בתחילת חשוון?״

״בטח בטח, קר.״ איתמר (אבא) מנופף בידיו, הוא מתכופף ומציץ בעגלה, ״הלו! לא רואים אותה!״

שולף מאמבטיית העגלה גוש של שמיכות תינוק, מעיף אותן אחת אחרי השניה ולבסוף נשאר עם בובת תינוק בידיו. דמעות צחוק עולות בעיני, המראה הזו חדה ולא סלחנית..

״אל תוריד לה הכל בבת אחת!״ צווח יוני (אמא) מיד, ״היא תצטנן!״

״איזה תצטנן? היא מזיעה כולה!״

״אז עוד יותר גרוע!״

יוני מתחיל לרדוף אחרי איתמר עם שמיכת צמר. הם רצים במעגלים. 

מחשבה צינית עולה במוחי. ממש כמונו.

ביפ.

הרמתי את ראשי מצלחת המרק בהפתעה. 

“חם לך?” שאלתי אז, כלה צעירה של אחרי שבע ברכות. יושבת עם בעלה הטרי לארוחת צהריים.

“אה, קצת.” הוא חייך, החזיר את השלט לארון. “את יודעת, המרק מחמם ועוד לא ממש חורף.”

לא ידעתי. היה לי נעים. אהבתי לאכול מרק כל השנה, ואף פעם לא חיבבתי מזגן. בכיתה תמיד הייתי מאלו שיושבות בכיתה עם סוודר ומתחננות להגביה את המעלות. עצרתי את עצמי מלעשות אותו דבר כשראיתי 17 מרצד להנאתו על הצג. 

“אתה אוהב מרק רק בחורף?” שאלתי. ניסיתי לתייק מידע חדש במגירה הנכונה. שאלתי אותו אם ירצה מרק בצל כשיחזור מהכולל, הוא אישר בהתלהבות.

“המרק מעולה.” הוא מיהר להחמיא, “סתם, אני אוהב מזגן.”

חייכתי חזרה לצלחת.

“מה?” הוא שאל.

“סתם,” חזרתי אחריו, “מצחיק שאף פעם זה לא עלה בינינו.”

“שטויות,” הוא הוסיף עוד שקדים. רשמתי לעצמי לברר בהזדמנות אם הוא באמת אוהב מרק. “כן מזגן, לא מזגן. בקטנה.” הוא חייך.

גם אני.

ביפ. ביפ. 

איתמר(אבא) מרים את ידו, לוחץ על שלט של מזגן דמיוני.

״מה אתה עושה?״ קורא מיד יוני(אמא). ״למה צריך?״

״מזיע לי פה.״ עונה איתמר(אבא) ומצביע על המצח. ״כמה דקות וסוגרים.״

״לא צריך מזגן, אני אעשה לך פווו.״

״מה פתאום, יהיה לי דביק על המזיע.״

גבריאל לצידי חופן את פניו בידו, כתפיו רועדות בצחוק שקט. 

הם מחליפים תלבושות, משנים תאורה. ובכל פעם ממשיכים לחוג סביב ציפור הנפש שלנו. זו שהם לא יודעים עד כמה היא עמוקה.

ביפ. ביפ. ביפ.

בפעם הראשונה שהצטננתי מהמזגן שלו, ניחמתי את עצמי כאישה כשרה. בפעם השניה הופתעתי, חשבתי ששליחי מצווה אינם ניזוקים. בפעם השלישית כעסתי, ושפכתי את כל תיבת הפנדורה על ראשו.

הזמן עבר. ״עושה רצון בעלה״ ו״מכבדה יותר מגופו״ התעופפו אצלנו ברחבי הבית. מתנגשים בקירות ואחד בשני.

באותה תקופה לא ידענו. אני לא ידעתי שאפשר לקנות פיג׳מות פליז ולישון עם פוך גם בחודש אב. הוא לא ידע שאם ממש קשה אפשר להתקלח גם באמצע היום. אני לא ידעתי שגרביים חמים הם דבר שממש נח להסתובב איתו בבית. הוא לא ידע שמזגן על 23 גם עושה עבודה נהדרת. 

למדנו.

״מזג יפה. קריר, אה?״ איתמר (אבא) מציץ מאחורי המחיצה, מבסוט.

״נכון, קפוא!״ מצייץ מיד יוני (אמא)

״לא, לא. לא קפואאאאא,״ איתמר (אבא) מרים את ידיו מיד בהסתייגות. ״קריר. קריר נחמד. קריר נעים.״

״קריר זה אף פעם לא נעים.״ מרים יוני (אמא) את אפו ומכרבל את עצמו עוד יותר בשמיכת הפוך.

אני מרגישה את עצמות הלחיים שלי כואבות מרוב צחוק. אף פעם לא חשבתי על כמה כל אמירה שלנו מוקלטת. אולי אנחנו פשוט אומרים אותן הרבה מדי?

אני רואה את תמר לועסת לעצמה את הלחי מצד ימין. מתלבטת איפה מגיע הגבול והאם להביע מחאה. כשהיא צדה את מבטי אני מרימה יד מרגיעה. הכל בסדר, אנחנו נהנים.

הם ממשיכים להדס כה וכה, מושכים נכדים מהקהל ומרעיפים עליהם: ״השיער רטוב, יהיה לו קר!״, ״איזה חום, מסכן הילד. תורידו לו את המעיל.״ ״וואי תמר תלבישי לחנוש עוד שכבה, או שתיים. או עשר. שלא תצטנן מהרוח.״ ״איזה רוח? זו בריזה!״ (הקלטה של רוח סערה)

כולם מתגלגלים מצחוק, גם אנחנו. 

ביפ.

לפתע אני נזכרת בלילה ירושלמי אחד, מלא בלחישות קולניות. אמצע כסלו. עדיין תלמידת כיתה א’ בבית הספר של החיים. תמר בת חודש ישנה בעריסה. הייתי עייפה, מכורבלת בשמיכה ופני לקיר. הרגשתי את השינה מלטפת אותי ברחמנות.

ביפ.

הסתובבתי אליו באחת. ״מה זה?״

״לא נושם.״ הוא הסביר בנינוחות, נכנס למיטתו.

״החדר צריך להיות מחומם ב-24 מעלות בדיוק.״ אמרתי בחוסר סבלנות, בפעם השמינית בערך באותו יום. ״זה מסוכן לתינוקת.״

״החדר פה חם מספיק,״ הוא פסק, ״אני נחנק. גם התינוקת צריכה לנשום.״

״היא צריכה חדר מחומם.״ התרגזתי בלחש. 

״בסדר אני כבר מדליק. כמה דקות לאוורר.״ הוא התכסה בשמיכה דקה. טיפות גשם כועסות על החלון הצטרפו לחגיגה שלנו.

״איך בדיוק תדליק אם אתה הולך לישון?״ 

״אני אשים שעון מעורר.״

״נו באמת.״

״למה את כועסת? אני מדליק.״

״אז תדליק עכשיו. אני רוצה לישון ואי אפשר שיהיה פה קר בחדר. אני לא אצליח להירדם כשאני חושבת שקר לה.״

״לא קר פה!״

״ברור שלא קר, בגלל שהמזגן היה דלוק! עוד רגע יהיה פה קר.״

״היא עטופה כולה והחדר סגור, תפסיקי לעשות דרמות.״

״אני לא עושה דרמות! הילדה תצטנן בסוף כי אבא שלה לא יכול לוותר קצת!״

הוא קם בכעס. ביפ. ״עוד רגע לא יהיה לה אבא בכלל, כי הוא פשוט ימות מחום.״

ביפ. 

והילדים גדלו. הצטרפו לאחד המחנות. אלו שחם להם ואלו שקר. לרובם היה חם, מזגנים דלקו בקצב מסחרר, כשעל כל שולחן ניצבה בגאווה קופסת טישו נשלף. כשהבנתי שאנחנו מיעוט התחלתי לפנק את מחנה מלכות הקרח. חני ואני ישבנו עם קפוצ׳ון ושוקו מחלב חם באמצע הקיץ. חוגגות את הקור שלנו ביחד. כשהיא התחילה שידוכים התלבטתי אם לתת לה אות קין מול השדכנית – קר לה תמיד. כמו לאמא שלה, מה לעשות. החלטתי שלא.

והילדים גדלו. הצטרפו לאחד המחנות. אלו שחם להם ואלו שקר. לרובם היה חם, מזגנים דלקו בקצב מסחרר, כשעל כל שולחן ניצבה בגאווה קופסת טישו נשלף. כשהבנתי שאנחנו מיעוט התחלתי לפנק את מחנה מלכות הקרח. חני ואני ישבנו עם קפוצ׳ון ושוקו מחלב חם באמצע הקיץ. חוגגות את הקור שלנו ביחד. כשהיא התחילה שידוכים התלבטתי אם לתת לה אות קין מול השדכנית – קר לה תמיד. כמו לאמא שלה, מה לעשות. החלטתי שלא.

מסתכלת עלינו עכשיו.

אולם מלא אנשים, שבט שהבורא נתן לנו לגדל בעשר אצבעות. קפואות או לא. 

אני לבושה בסריג שחור דק מעל שמלת השיפון, גבריאל זנח את החליפה לטובת שרוולים מקופלים. אני יודעת שאם לא גודל המעמד הוא גם היה פתוח את הכפתור העליון בחולצה.

הוא כמו מרגיש את העיניים שלי, ומביט בי בשאלה. חיוך של 40 שנה עובר בינינו.

גל צחוק מסביב מזכיר לי שאנחנו מפסידים עוד בדיחה על חשבוננו. בזכותנו. 

ולשנינו נעים.

להדפסה