כמעט חצות ליל. אני מתנדנדת קלות בערסל הצבעוני שבחצר הקטנה, מנסה להרגיע את הסערה שבלבי. גוש של דמעות ממתין לאישור, ואני מוצאת את עצמי מבלי להתכוון מחייגת לאמא. היא עונה בבהלה, לא מבינה מדוע אני מתקשרת בשעה כזאת. אני רוצה לצווח, “אמא, אל תעזבי אותי!” אבל אני שותקת, ובמקום צווחה יוצאת ממני לחישה מוזרה: “האמת שהתקשרתי לתאם יום לעזור לך עם האריזות.” אני לא מגלה לה שהתקשרתי כי כואב לי באזור הלב.
אמא מבקשת שאפתח יומן ומצוותת אותי ליום רביעי.
הפער ביני לבין אמא כולל יותר מארבעים שנים, אבל אני עדיין הילדה הקטנה שלה. אני מרגישה את אמא ממרחקים ויודעת לזהות היטב, אפילו רק מצליל קולה, מה שלומה. ושלומה לא טוב. רק אתמול שיתפה שר’ יהודה בעלה שוב שכח היכן הניח את מפתחות הרכב. בתחילה היא היתה סבלנית וניסתה לסייע לו לחפש את המפתחות, אבל כשעבר זמן והמניין האחרון כמעט התחיל היא כעסה עליו. אמא מספרת שהיא כעסה על בעלה, ר’ יהודה. אבל אני חושבת שהיא גם קצת כעסה על עצמה. וכי מה אשם ר’ יהודה? טפטופי זקנה הם נחלתו של כל אדם מתבגר, אפילו אם הוא נשוי רק שמונה שנים בזיווג שני לאמא שלי.
אמא מספרת שהיא כעסה על בעלה, ר’ יהודה. אבל אני חושבת שהיא גם קצת כעסה על עצמה. וכי מה אשם ר’ יהודה? טפטופי זקנה הם נחלתו של כל אדם מתבגר, אפילו אם הוא נשוי רק שמונה שנים בזיווג שני לאמא שלי.
עשר שנים אחרי פטירתו של אבא הציעה שרון, ידידתה של אמא משכבר הימים, שידוך לאמא. מדובר באיש נפלא, כך אמרה. אדם מרשים, משכמו ומעלה, איש אשכולות. בעבר כיהן בתפקידים חינוכיים מכובדים. אחרי פטירת אשתו בחורף האחרון החלה הבדידות מכרסמת. הוא מחפש שידוך. אני זוכרת את המיקום המדויק שלי כשהמספר של אמא הופיע על הצג. הייתי באמצע יום עבודה, בחזור מפגישה ברחוב כנפי נשרים בירושלים. אמא שאלה אם יש לי “כמה דקות פנויות”. בצליל קולה זיהיתי מיד שמדובר בעניין חשוב. התיישבתי על ספסל מול קפה ארומה, תחת איזה עץ שפיזר מעט צל. היה אז שלהי הקיץ, ולצדי התגלגלו כמה עלי שלכת. אמא סיפרה על ההצעה. אמרה שהיא לא יודעת אם זה נכון לה. בכל זאת, כל אחד מהם מחזיק בנפרד פרק ארוך ומשמעותי. הם אינם בני עשרים. כדאי?
בדרך חזור למשרד אני מרימה טלפון לחברה כמעט שכוחה מהסמינר. אמה נפטרה עוד כשלמדנו יחד בכיתה י”א, ואביה נישא בשנית. היא נחרצת מאד כשהיא אומרת שזה הדבר הטוב ביותר לאמא וגם לנו, ילדיה. זוגיות תפר את הבדידות ותקל מעלינו את כובד המשא. “תחשבי,” כך היא אומרת. “אפילו אם הם יריבו ביניהם, גם זו תעסוקה.” אני מהרהרת בדבריה. אכן, זוגיות היא תעסוקה, אך לשם כך מתחתנים?
אני שרועה על הערסל, רוח קיצית של ירושלים מבדרת את קצות מטפחתי. יש לי חלון זמן למחשבה ואני מנסה לסכם בראשי תקופה של עשור. עשור! ההתחלה היתה נפלאה. כמו שאמרה שרון, ר’ יהודה הוא באמת אדם משכמו ומעלה. בעל מידות טובות, עדין ונעים שיחה. בשנים הראשונות הם היו נוסעים יחד וכובשים את העולם. כסף לא היה אתגר ברוך ה’, והחיוכים שניבטו אלינו מן התמונות שנשלחו מסנט מוריץ, ונציה או לונדון שכנעו אותנו שהיה זה רעיון נהדר להינשא, אפילו בגיל שבעים.
הם היו מגיעים יחד לשמחות המשפחתיות, יפים ומאירים. אמא מתהלכת בז’קטים בצבעי פסטל שתמיד תאמו לנעלי העקבים. ר’ יהודה חמוש בפראק מפואר, ויחד הם ליוו נכדים באירוסיהם ובדרכם לחופה. ר’ יהודה שימש סנדק שוב ושוב לילדי משפחתנו, ואצלם כינו את אמא תמיד “סבתא”.
ר’ יהודה בא לגור עם אמא בביתה הגדול, המוקף גינה ירוקה משובבת עין. כולנו גרנו בסמיכות לאמא. בכל ראש חודש היא היתה מזמינה בקביעות את כולם למפגש משפחתי. כולנו, האחיות והגיסות, היינו מתיישבות יחד בגינה או בחדרה של אמא. הילדים היו צופים בסרט שאמא בחרה עבורם. הקטנים היו משחקים עם ר’ יהודה בכדור. כמה נפלאים היו ימים אלו.
לקראת סוכות היו בניו של ר’ יהודה באים לבנות את סוכתם הגדולה, וכשהיו הגברים שרים “הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת” היתה מתגנבת לראשי מחשבה, איך הקים הקב”ה ברחמיו הגדולים את סוכתה של אמי, ושוב אינה לבד.
אבל הימים עברו, ועננים אפורים וכבדים החלו להעיב על חיי הזוג הצעיר (כמעט בני שמונים). זה התחיל בהמלצתו של ד”ר יעקובוביץ הרופא המיתולוגי לר’ יהודה, להתחיל בתרגילים לשיפור העקמת בגבו. לאחר מכן החלו הרגלים לכאוב והעלייה במדרגות בתוך הבית כבר לא היתה קלה כבעבר.
בימים כתקנם היה צועד מדי שבת מרחק של כרבע שעה לבית הכנסת הישיבתי בשכונה, ולא לבית הכנסת הסמוך שאכלס חובשי כיפות סרוגות, אולם הדרך כבר אינה אורכת רבע שעה, ואין הרבה ספסלים בדרך כדי לנוח כשקשה ללכת.
אמא הציעה להביא אותו ברכב לפני שבת לבית הכנסת הישיבתי, וכך היו עושים במשך מספר חודשים. היא היתה מסיעה אותו לפני שבת ושבה הביתה להדליק את הנרות. זה היה סידור נהדר, אך הוא תם כעבור תקופה. גם הדרך חזור מבית הכנסת נעשתה בלתי אפשרית.
ר’ יהודה החל להתפלל בבית הכנסת הסמוך, ושוב אין חיוכו שלם. הוא לא מרגיש שם בבית.
כולנו גרים במרחק הליכה מביתה של אמא, אולם כבר אי אפשר להזמין אותם לסעודת שבת, שכן לר’ יהודה קשה ללכת. לנו בבית אין חדר ספייר בשביל לארח לשבת שלמה. וגם הרעש של הילדים הקטנים מקשה עליהם. אנחנו מתחילים בחיפוש דירות לשבת, מלאכה לא כל כך קלה. רוב הזוגות סביבנו אינם צעירים שנוסעים לשבתות באופן תדיר ואין לנו היכן לארח את הזוג ה”צעיר” שלנו.
ואז המליץ ד”ר יעקובוביץ שר’ יהודה לא יחדש את רשיון הנהיגה. מהירות התגובה וחדות המחשבה ירדו, ובכביש דרושה ערנות מוגברת. לא קל לאמא. מעתה היא גם בתפקיד הנהגת. ובאותו השבוע, במפגש של יום ראשון בערב, אמא מעלה לראשונה את הרעיון לעבור דירה.
לעבור דירה??? אנחנו המומים. אבל אמא מספרת שהיא שומעת כמה קשה לר’ יהודה הניתוק מחיי הקהילה ובית הכנסת, העלייה והירידה במדרגות הבית כבר מאד מאתגרות. צריך דירה חד־קומתית. ובכלל – היא חושבת שכדאי לעבור לגור לצד ילדיו המתגוררים בשכונת בית וגן.
בתחילה אנחנו מתייחסים להצעה בחביבות, מנהלים עמה משא ומתן ומכריעים לשלילה. הכל בסדר אמא, ר’ יהודה יתחזק, נמצא לכם לשבת דירה קרובה לבית הכנסת, תתקיני במדרגות מסעד יד שיסייע לר’ יהודה להתנייד בתוך הבית.
אמא מתקינה מסעד יד וממשיכה להסיע את ר’ יהודה לתחנת האוטובוס ולבית הכנסת השכונתי, וגם נוהגת ברכב לשמחות המשפחתיות. אבל בחודשים האחרונים ההצעה שבה ועולה על סדר היום. לאמא קשה. היא זקוקה לעזרה. היא מבקשת לעבור לגור בדירתו שליד ילדיו בבית וגן.
אט אט אנחנו מפנימים שלא מדובר ברעיון חולף, אלא במציאות שעתידה לקום, ובקרוב. אמא חותמת על חוזה ומשכירה את ביתה לזוג עם שלושה ילדים קטנים מארצות הברית שעושים ‘עלייה’. ר’ יהודה מודיע לדיירים השוכרים את דירתו בבית וגן על הפינוי הצפוי ואמא עורכת בירורים בנוגע לחברת הובלות מהימנה.
וכמה שאני מנסה להדחיק, טופחת המציאות על פני. אמא מבקשת שנבוא לסייע לה לארוז את ביתה. אני מניעה את הערסל שהפסיק לנוע, מבקשת להחדיר בי כוחות. אמא עוברת דירה. לא תהיינה עוד גיחות קטנות אליה “להדפיס משהו”, “לקפוץ לקפה”, או “להביא לכם עוגה לשבת”. אמא לא תוכל יותר להיות הגיבוי לפיזור הילדים כשנבקש לצאת לחופשה, והילדים לא יוכלו לקפוץ אליה סתם אחרי המסגרות להעביר צהרים יחד. אמא עוברת דירה.
ומה עם מפגשי ראש חודש? ומה עם המפגש השבועי של יום ראשון? אמנם אמא נשארת בירושלים, אבל היא מתרחקת. הערסל הצבעוני שומע אותי בוכה. אני מתביישת מעצמי, מנסה להשתיק את היבבות ודי מצליחה. אני בולעת את הדמעות ומורה להן להאזין רוב קשב למחשבותי: “הם צריכים לעבור. יהיה להם שם יותר טוב. ר’ יהודה יהיה קרוב לבית הכנסת. לא יהיו להם מדרגות בבית. ילדיו של ר’ יהודה יסיעו בכל שיתבקשו ואתגרי הזקנה לא יונחו לפתחה של אמא לבד.”
לרגע הדמעות אכן חדלות. אני מפסיקה את הערסול, פותחת את היומן ונועצת: “יום רביעי – עזרה לאמא עם האריזות”.
*
יום שלישי בערב. גוש אדיר בלב. השעות שחולפות מתרגמות אותו לדמעות. אני לא מסוגלת לבוא ולארוז. אני לא מסוגלת.
אני יוצאת מהחדר ופוגשת במסדרון את יפי בכורתי. “יפי,” אני לוחשת, מבקשת לטשטש את עקבות הגוש שהתפרק בתוך עיני. “יש מצב שאת הולכת לעזור מחר לסבתא לארוז?”
יפי מישירה מבטה אל תוך עיני. אני לא יודעת מה אני מצליחה להסתיר ומה היא רואה בהן. “בטח אמא,” היא אומרת. “אני אלך.”
ביום רביעי בבוקר אני שולחת לאמא שלי הודעה סתמית: “יפי באה לעזור לך במקומי.” ההודעה לא כוללת את הדרמה הגדולה של הערב הקודם. אני לא מתנצלת ולא מסבירה למה אני מפרה את הסיכום שאפילו עוגן ביומן. אמא גם לא מבקשת הסברים. “יופי,” היא כותבת.
מצד אחד אני שמחה, כי לו הייתי נדרשת לנמק את המעשה או להסביר את עצמי, הייתי קורסת לתוך הגוש מאתמול. מצד שני הגוש קובע לו חזקה בלבי. האם אצליח לשתף את אמא?
יפי חוזרת שמחה בשעות אחר הצהרים, משתפת במרץ על כמות הספקים מרשימה. “את כל חדר העבודה ארזנו. המוני ספרים.”
יפי פונה לאחותה, שבי בת השלוש עשרה, ומוסרת שסבתא תשמח שגם היא תבוא לעזור. שבי נענית בשמחה ושתיהן משתלטות במרץ על הסלון ביום שלמחרת.
ביום ראשון שאחרי, אמא שואלת אם אוכל לבוא ביום רביעי. אני מבקשת להזיז את המועד שנקבע לי ליום חמישי, היום שאני עובדת מהבית. אנחנו מתאמות שעות שמסתדרות מצד העבודה. קוביית הזמן שנעוצה לי ביומן מאיימת לפוצץ את כולו. אני לא מסוגלת. אני פשוט לא מסוגלת.
ביום חמישי בבוקר אני כותבת לאמא שלא הצלחתי לישון טוב בלילה. ישי התינוק בכה. ו”האם זה בסדר שאחזור לישון ואבוא פעם אחרת?” אמא כותבת “בטח”. ושוב הכאב שלי לא פוגש את אמא.
*
הימים חולפים. מועד המעבר נקבע לא’ אלול. בשבוע שלפני אני מבררת עם אמא אם היא צריכה עזרה. “הכל ארוז,” אמא כותבת. “אבל אשמח אם תבואו את ובנצי לרבע שעה, שאסביר לכם את סדר הצבעים שעל הארגזים, וכשתגיע ההובלה תהיו אתי ותכוונו את המובילים.” הפעם תורי לכתוב “בטח”. אנחנו מתאמות למחר. אני דוחה ליום שלישי.
ביום שלישי בבוקר אני שולחת הודעה לאמא ושואלת אם נוח שנבוא עכשו. עם בנצי אני מרגישה מוגנת יותר. אמא כותבת שהיא לא ישנה משתיים בלילה, ומבקשת שאבוא או מיד או באחת עשרה וחצי, כי היא רוצה לנסות לישון. “אני אבוא ב־11:30” אני מבטיחה ונכנסת להתקלח.
בתשע וחצי אמא מתקשרת ואומרת שהיא לא מצליחה להרדם ושאבוא עכשו. הגוש בלב מתעורר לחיים, מטפס לכיוון הגרון. אני דוחפת אותו כמעט באלימות לצד הדרומי. “זה לא הזמן,” אני מודיעה לו בנחרצות. אבל במקום להשיב לאמא באופן ענייני אני שומעת את עצמי בטון עצבני וחסר מנוחה, “אנחנו נבוא ב־11:30.”
“אם את עצבנית אל תבואי בכלל,” אומרת אמא.
“אני אבוא,” אני עונה לצליל השיחה שנותקה.
בשתים עשרה אני מתחילה להתארגן ומבקשת מבנצי להתלוות אלי. בנצי בבין הזמנים. הוא זמין והוא בא בשמחה. אנחנו נכנסים בשער הגינה היפה. אני שולפת את הפלאפון ומתחילה לצלם. “הנה הבית היפה של אמא,” אני לוחשת לווידאו. בנצי מסתכל עלי משועשע. הוא לא רואה את הגוש. אני לא ניגשת לדלת הכניסה, אלא מסתובבת בגינה שסביב הבית ומצלמת. בנצי מחכה לי.
“תדפוק, תדפוק,” אני מאיצה בו. “כבר מגיעה.”
אני פוסעת אט אט בין עצי הגפן והמחט. הגינה מטופחת ויפה. כל פינה בה מזכירה לי משהו. בחוזה החדש אמא כתבה שהעולים הטריים יעסיקו גנן באופן קבוע, אף שכבר הודיעה לנו שלבית הזה היא לא תחזור. אם ר’ יהודה ייאסף אל אבותיו לפניה, היא תעבור לדירה קטנה בקרבת מקום. אמא נולדה באירופה שהתאוששה מהמלחמה. אמא עובדת מהראש.
אני פותחת את דלת הבית, ואמא ניצבת מולי באותה ארשת פנים שהיתה עוטפת אותה בעבודות הפסח. אני מתגרדת. מכבה מיד את הפלאפון ובולעת רוק עם עקבות מהגוש. היא לא שואלת ולא מתעניינת מה צילמתי ומדוע. היא שמחה שבנצי בא ומבקשת ממנו לעטוף את השולחן בניילון נצמד, וגם את המזרנים, ותוריד את התמונות, וגם את שעון האורלוגין הגדול שמנגן בכל שעה עגולה.
בנצי ממלא את בקשותיה ואני מתיישבת במדרגות. קומות קומות של ארגזים לצדי, מסתירים אותי ואת הגוש מעיניה של אמא. אמא כמו מפקדת, מורה מה לעשות ולהיכן להזיז.
בנצי ממלא את בקשותיה ואני מתיישבת במדרגות. קומות קומות של ארגזים לצדי, מסתירים אותי ואת הגוש מעיניה של אמא. אמא כמו מפקדת, מורה מה לעשות ולהיכן להזיז.
אני חומקת לגינה, מצלמת כמה תמונות. אמא מגיעה ומבקשת שנשב יחד והיא תסביר לי. היא פותחת קלסר גדול מאורגן יפה יפה. כל עמוד מוקדש לחדר, ובו שרטוט ומיקום הרהיטים. מבטי נבלע בדפי החשבון הצהובים שמולי. משבצות משבצות. רהיטים משורטטים מדויק מדויק. אמא מבקשת להסביר לי והגוש משתולל בגרון. אני דוחפת אותו בשתי ידיים למטה ומבקשת מאמא לחכות לבנצי. עדיף שהוא יהיה אתי. קשה לי עם תכנונים ושרטוטים.
אמא מרימה אלי מבט ואומרת, “את בכלל לא רוצה לעשות את זה. נכון?”
אני שולחת חצי מבט לכיוונה וסוף סוף לוחשת, “קשה לי שאת עוברת.”
אמא לא מגיבה.
הגוש מנצל את המומנטום ומשחיל עוד משפט: “אני מפחדת שזה תהליך של פרידה.”
אמא קמה, מצביעה על הדלת ואומרת: “אז לא צריך. לכי.”
עכשו גם אמא וגם בנצי וגם אני שומעים יחד את הגוש צורח: “למה את מעיפה אותי אמא??? למה שלא נדבר על זה??”
אמא מסתכלת עלי במבט ההוא, ואומרת שכרגע היא לא מסוגלת, ושאלך.
הדלת נסגרת. פעם ראשונה בחיי אני שומעת את אמא שלי בוכה בקול.
אני בוכה כבר במדרגות, נאבקת בגוש שמכוון אותי חזרה לאמא שלי, אמא שקיפלה וגיהצה וארגנה את חיי באותה קפדנות מעוררת השתאות. נזכרת איך מהזויות המקופלות היטב ינקתי חמימות שבבתים אחרים היתה ספוגה באוכל מתובל בכמויות נדיבות. כעת אני מתקשה שלא להפצע מהם.
אני נכנסת לאוטו ובוכה כמו ילדה קטנה.
בנצי חושב שאני לא בסדר שגרמתי לאמא שלי לבכות. הוא רוצה להסביר אבל אני לא מסוגלת לשמוע.
בבית אני שולחת לאמא הודעה: “היינו יכולות לבכות יחד.”
תשובתה של אמא מגיעה מיד: “עדיף לארגן את התמונות שבנצי עטף ולקדם את האריזות.”
“מה שנכון עבורך,” אני עונה לאמא ומוסיפה אימוג’י.
שומע גוש? מה שנכון גם עבורך.
תגובה אחת
סיפור מהמם ונוגע!