הבחנתי בה מיד. או ליתר דיוק בתיק הכבד, חמש השקיות, התינוק הצורח. את כולם היה עליה לסחוב לבדה. היא עמדה בדלפק הקבלה של המחלקה ונראתה עייפה ובודדה. הטלפון הנייד שלה צלצל כמה פעמים. היא הורתה לילדים מרחוק היכן הבגדים בארון, ומה יש לאכול לארוחת ערב, ובמקביל ניהלה שיחה עם השכנה שתבוא לבדוק שהכל בסדר. זה היה כל כך נוגע ללב שאפילו תמי, האחות הלחוצה של המחלקה שלנו שניהלה את תהליך הקבלה, המתינה לה בסבלנות. אפילו היא הבינה שקשה ללהטט בכמה זירות במקביל.
“אז את אפרת מטיאס… ואתם גרים באלעד, איזה רחוב אמרנו?… שישה ילדים.” תמי עברה אתה שוב על הנתונים.
ואף שהרבה דברים דחופים חיכו לטיפולי במשרד, לא יכולתי שלא להמשיך לעמוד שם כאילו במקרה.
ידעתי שזה חלק מהתפקיד שלי ואני לא סתם מצותתת, אבל לא רציתי שהיא תבחין בכך, אז העמדתי פנים שאני מוציאה כמה מסמכים חשובים מהתיק והמשכתי להקשיב לשיחה.
“ואת כאן עם הילד. ואיפה בעלך?”
“בעלי…” היא חשקה שפתיים, “הוא…”
“עם הילדים?”
“כן, עם הילדים,” היא נשמה לרווחה.
*
“הסתבך בחובות ועזב את הארץ?” זה היה הניחוש שלי.
גבי נגס בפרוסת לחם שיפון. “קבצן?”
הרשיתי לעצמי לספר לבעלי על האשה שהגיעה למחלקה בגפה, ועל הרושם האומלל שהותירה.
“אצטרך לחשוב בהמשך איך לגשש ולבדוק,” נאנחתי.
“האחיות לא אמורות להעביר לך מידע בעייתי אם צריך?” תהה גבי.
“אמורות… אולי,” הייתי צוננת, “אבל בפועל הן לא מתייחסות אלי מדי ברצינות.”
נזכרתי ביום העבודה הראשון שלי, חודשיים קודם לכן. ישבתי במשרד וחידדתי עפרונות. ארגנתי תיקיות ואפילו ניגבתי את האבק בארונות. לאחר מכן, בחשש מה, יצאתי להסתובב במחלקה, לערוך היכרות עם האחיות. הן רק הגיבו בשלום נימוסי ובקושי זיכו אותי במבט. שבתי מבוישת אל העפרונות המחודדים.
“אל תשכחי שהן היו רגילות לשרה, העו”סית שעבדה שם קודם.”
“עבדה ארבעים שנה ו…” כמעט אמרתי שאני לא יודעת מה בדיוק היא עשתה בזמן הזה, אבל בלמתי את עצמי.
“עבדה ארבעים שנה ו…” כמעט אמרתי שאני לא יודעת מה בדיוק היא עשתה בזמן הזה, אבל בלמתי את עצמי.
“הן בכלל לא רואות את המוטיבציה והרצון שלי. רק חושבות שאני איזו מתחילה. בלי להבין שלעובדים מתחילים יש הרבה יותר מרץ,” קוננתי.
“בעיקר עובדים מתחילים בעבודה סוציאלית,” צחק גבי. “מכל המקצועות לא מצאת לעצמך מקצוע מכניס יותר?”
את התואר התחלתי קצת לפני שנישאנו. למדתי בחירוק שפתיים, תוך כדי טיפול בשני התינוקות שנולדו לנו ברצף. גבי הפרגמטי לא הבין למה אני לא מחפשת אפיק תעסוקה משתלם יותר.
“זה לא עניין של כסף אלא של אידאלים,” הסתובבתי אליו, “בעבודה כזו אפשר לעזור לאנשים, לשנות דברים, להציל משפחות ו…”
“כן, כן,” גבי היה מבודח. “אני כבר מכיר את הנאום בעל פה.”
“אז אולי לשם שינוי אוכל לא רק לנאום אלא באמת לעזור,” סיכמתי, מפנה את הצלחת שלי לכיור. תוהה לעצמי אם ביום המחרת אצליח לקדם משהו עם אפרת.
*
ביום למחרת פגשתי אותה שוב. הבן שלה הוחזר למחלקה אחרי הניתוח וכעת ישן בחדר. היא יצאה לקחת את המגש עם האוכל התפל המוגש במחלקה בבוקר ועמדה לחזור לחדר.
“מה שלומך?” שאלתי בחביבות, מקווה שאחרי שאציג את עצמי היא לא תברח. המילה עו”סית תמיד מפחידה. האמהות כאן לא מבינות שעו”סית, ברוב המקרים, היא בסך הכל בן אדם טוב שרוצה לעזור.
“שמי מרב נעמן, אני עו”סית כאן במחלקת ילדים, תוכלי לפנות אלי בכל מה שתצטרכי.”
חיוכה התעמעם. צפיתי זאת מראש. המצב המשפחתי שלה אינו פשוט. אבל הרי אין לי כל כוונה לפגוע בה.
חיפשתי דרך ליצור שיחה טבעית שאינה קשורה לתפקידי. “את יודעת,” הערתי, “יש אוכל טעים מאוד במזנון, אני מדי פעם עולה לשם בהפסקה שלי. רוצה שאקנה גם בשבילך?”
“את יודעת,” הערתי, “יש אוכל טעים מאוד במזנון, אני מדי פעם עולה לשם בהפסקה שלי. רוצה שאקנה גם בשבילך?”
“נראה לי שבכל זאת אנסה לטעום משהו. הדייסה דווקא נראית בסדר.”
מכל מה שהיה על המגש, הדייסה נראתה בעיני הכי נוראה. נוזלית וחסרת טעם. אבל חייכתי, “כן, הדייסה דווקא סבירה, אבל אם תרצי משהו נוסף, אני כאן.”
היא נכנסה לחדר, הניחה את המגש והחלה לאכול בשקט.
המנקה נכנסה לחדר עם עגלת המתכת. “גברת, למה את לא אוכלת בחדר אוכל? כאן זה עושה הרבה לכלוך.”
“אני…” אפרת נראתה מבולבלת.
ואם המנקה וצעקותיה לא הספיקו, גם תמי צצה לה. “אפרת, את נראית מאוד עייפה,” העירה. “אני חושבת שאת צריכה ללכת לבית ולנוח קצת, את רוצה שאני אתקשר לבעלך שיבוא להחליף אותך?”
“אהממ, אני לא יודעת, הוא…”
יצאתי משם מוטרדת. אני מנסה לגשש בעדינות ואז באה מין תמי כזו ונכנסת פנימה בצורה בוטה. למה היא לא מבינה שלא בכל משפחה יש בעל שיכול להחליף.
ובעצם – איפה הסבתות? הגיסות? הדודות? למה הן לא בשטח? סימנתי לעצמי שגם זה פרט שצריך לבדוק.
חזרתי לחדר. עניתי לכמה טלפונים, והיה לי גם טופס אחד ארוך למלא, אבל עיני עקבו אחר מחוגי השעון. בשעה עשר, כזכור, אני אמורה לעלות למעלה למזנון.
בעשר ורבע, באיחור קל, כדי לא להיות מדי מדויקת ושקופה בעיניה, עברתי במסדרון ונכנסתי לחדר.
הפעוט היה ער ובכה. היא עמדה לצד עריסת בית החולים והניחה ידה על מצחו.
“אני… עולה עכשו למעלה, באמת שלא אכפת לי לקנות גם לך אם תרצי,” אמרתי.
“האמת שאני קצת רעבה,” הודתה אפרת. ניגשה לתיק, ופשפשה מעט בארנק. “כמה זה?”
האמת, שאפילו לא היה לי מושג.
“חמישה עשר שקלים,” אמרתי לבסוף. מקסימום אשלים בעצמי את הפער.
“אהה…” אפרת היססה ולבסוף נכנעה לתחושת הרעב. היא שלפה שטר מהארנק והניחה בידי. לרגע אחד נפגשו מבטינו.
משהו מתקדם. הרגשה חמימה ליוותה אותי כשעליתי במעלית. הייתי נרגשת עד כדי כך, שבמקום לעלות לקומה ארבע עליתי לקומה חמש. חיפשתי את המזנון במשך זמן ארוך, עד שהבנתי שאני בקומה הלא נכונה.
אחר כחצי שעה שבתי למחלקה, שני הקרואסונים החמים בידי. עמדתי להכנס לחדר, אבל הדי השיחה שעלו ממנו עצרו אותי.
אחר כחצי שעה שבתי למחלקה, שני הקרואסונים החמים בידי. עמדתי להכנס לחדר, אבל הדי השיחה שעלו ממנו עצרו אותי.
“אי אפשר שהכל ייפול עלייך. גם להיות בבית חולים כל היום וגם לנהל את הבית מרחוק. יש לילדים אבא.”
“אמא, אל תדברי בקול…”
“אני לא אוותר לו, אני אדבר עם אמא שלו, עם אחותו. הוא יכול לבוא לכמה שעות, לא יקרה לו כלום. ואת תלכי לנוח קצת.”
“אני לא אוכל לנוח, אני לא אהיה רגועה. וחוץ מזה זה לא ילך.”
“אז הוא ישכב במיטה ואת תעבדי כמו חמור! גם כך את לוקחת על עצמך את כל העול.”
“אמא, את יודעת שזה לא תלוי בו…”
“לא תלוי בו? רק תירוצים הדיכאון הזה. הוא בורח מהכל ומשאיר את הבת שלי לבד. נכון שאת חזקה ומסתדרת, אבל גם את רק בן אדם.”
דיכאון. זה הסיפור. משום מה הייתי קצת מאוכזבת.
אין כמעט מצוקה בבית הזה. או עילה אחרת לערב את החוק. הכל בסדר, למעט אותו אחד השרוע במיטה שקוראים לו בעל.
“הוא לא יסתדר,” אפרת חרצה. “הוא לא מטפל בהם אף פעם. שיבוא עכשו לשמור על ילד בן שנתיים בבית חולים?”
“נו, באמת,” הסבתא התרגזה, “את יותר מדי מגוננת עליו, והכל ממשיך ליפול עלייך.”
“הוא באמת לא יכול, דיברנו על זה הרבה פעמים.”
“את יודעת שאני לא מסכימה אתך. אפרתי, המצב הזה לא יכול להימשך.”
שתיקה. אפרת כנראה לא ידעה מה לענות. הסבתא נפרדה ממנה לשלום. “מחר אני אבוא שוב. תשמרי על עצמך.”
אפרת נאנחה.
האם יצאה. מבעד לסדק הצר של הדלת הבחנתי באפרת. יושבת שפופה על הכסא לצד המיטה, דמעות שקטות זולגות על לחייה. בכי דקיק. עייף. נכנסתי בהיסוס והתיישבתי בכסא שהתפנה.
“זה בסדר, מותר לבכות,” אמרתי, מושיטה לה ממחטה.
אפרת לא נטלה אותה.
“לפעמים קורה ש… קצת קשה ו… את יודעת,” הישרתי אליה מבט, “טוב לדבר עם מישהו.”
אפרת שתקה לרגע ומבטה התעוות, כאילו הצעתי לה לאכול שוב מהדייסה המבחילה של בית החולים.
אפרת שתקה לרגע ומבטה התעוות, כאילו הצעתי לה לאכול שוב מהדייסה המבחילה של בית החולים.
“את רוצה שנלך לחדר שלי?” הצעתי, “יש בו יותר פרטיות ו…”
“אני לא צריכה לדבר, תודה.” קולה היה קר וחד משמעי.
קמתי לצאת. היא קמה בעקבותי וסגרה את הדלת אחרי.
*
יומיים לאחר מכן עמדה אפרת שוב ליד הדלפק. בנה היה לבוש חגיגית, ושערו המתולתל היה אסוף.
“איזה בגד מתוק,” החמאתי לה, “הוא ילד יפה תואר ויש לך טעם כל כך טוב…”
חששתי מתגובתה, אבל אפרת דווקא חייכה, “תודה. אנחנו יוצאים היום. חוזרים הביתה. רוצה לראות תמונות של הגדולים?”
היא פשפשה בתיק ואז החלה לזוע בחוסר סבלנות, “אני לא מאמינה, איפה הפלאפון שלי? לפני רגע החזקתי אותו… תוכלי להתקשר אליו?” ביקשה.
הוצאתי את הנייד שלי.
היא הכתיבה לי בקול את המספר. קול צלצול עלה מכיוון החדר. היא מיהרה לחדר וחזרה עם הטלפון ביד.
“לא יודעת איך שכחתי אותו שם, אבל תודה שעזרת לי למצוא,” אמרה.
“שלום אפרת, הנה טופס השחרור שלכם.” תמי יצאה מחדר האחיות עם הדפים המודפסים והחתומים.
“תודה לכולכם,” אמרה אפרת. היא הניחה את הילד בעגלה והחלה להעמיס את כל האריזות והמזוודות. רציתי להושיט לה יד, אבל עצרתי בעצמי.
אפרת יודעת לבקש עזרה כשהיא רוצה.
רציתי להושיט לה יד, אבל עצרתי בעצמי.
אפרת יודעת לבקש עזרה כשהיא רוצה.
היא פנתה לכיוון היציאה.
עקבתי אחריה במבטי. רציתי לומר לה שאם תרצה להתקשר, המספר שלי שמור אצלה בפלאפון.
אבל שתקתי.
“שלום לך אפרת,” אמרתי בלי קול.
