תלויה ועומדת

קרני האור האחרונות של ראש השנה נאספות. היא יושבת ליד החלון, ראשה נתמך על זרועותיה, מביטה החוצה אל החשכה שמשתלטת על השמיים. 

ראש השנה מסתיים, ולא יהיה לה צ’אנס שני. השנה, לא יהיה לה יום כיפור. כלומר, יום כיפור יגיע כמידי שנה והיא תצום והכל כי למה לה גם כרת על הראש שלה, אבל עבורה הוא פשוט לא רלוונטי. תמיד לימדו אותה שגזר דינם של צדיקים ורשעים נחתם כבר בראש השנה. רק בינוניים תלויים ועומדים עד יום כיפור. תמיד הייתה בינונית, או ככה לפחות חשבה. השנה היא רשעית. יום כיפור לא ישנה כלום. 

ההכרה ברשע שלה נחתה עליה בהדרגה בחודשיים האחרונים, דווקא אחרי שבן ציון נתן לה את הגט. עד אז היא חיה בתחושה של פיקוח נפש, של מי שפירוק הבית הצעיר שלה הוא הדרך היחידה עבורה לשרוד. היא הייתה להוטה לקבל את הגט כמו שנוסעי טיטניק היו להוטים לתפוס מקום בסירת הצלה. אבל כשהסירה הפליגה לדרכה והיא בתוכה, חוף המבטחים הלך והתרחק. 

בהתחלה אלה היו השמועות שנשמות טובות טרחו להעביר לה. על כך שבן ציון שבור. בטיפול פסיכולוגי. לא מעז לצאת מהבית מרוב בושה. לא שמצבו היה טוב יותר לפני הגט, אבל אז אוזניה היו סתומות מפאניקה. כשהפאניקה השתחררה, כבר לא היו לה אטמי אוזניים נפשיים שיחסמו את הדיווחים. 

קצת אחר כך, היא התחילה להבחין בשערות הלבנות בזקן של אבא, בקמטים החדשים לצד עיניה של אמא, ובמשהו כבוי בעיניהם כשהסתכלו עליה. הם תמכו בה כשדרשה גט בכל תוקף, אבל עכשיו היא הייתה פנויה לראות אותם ולהבין שהם שילמו מחיר יקר על ההצלה שלה. וזה היה עוד לפני כשראתה את אמא שלה פורצת בבכי אחרי שיחת טלפון עם שדכנית, שהציעה עבורה הצעה מעליבה במיוחד ואז נעלבה בזעם כשבת שיחה לא התלהבה. 

היו גם האחיות והאחים, כמובן. החדר שהיה פעם של שירה ורחלי ושלה, עכשיו הוא רק שלה. שירה ורחלי עבורו לחדר הבנים. מתי וישראל ישנים בסלון כשהם מגיעים מהישיבה. ולמען האמת, הם כמעט כבר לא מגיעים. אפילו בבין הזמנים, באורח פלא, כמעט תמיד הם מצאו מקומות אחרים לשהות בהם.

אף אחד לא התלונן באוזניה, אבל היא לא טיפשה. היא רואה ששירה כבר לא מביאה חברות הביתה. שרחלי הפכה מכונסת להחריד. שמתי וישראל נזהרים לא לפגוש את מבטה כשהם בבית. 

לכמה אנשים היא הרסה את החיים? וזה היה רק המעגל הקרוב שלה. היא לא מעזה בכלל לחשוב על המשפחה של בן ציון, על ההתמודדות שלהם. בערב ראש השנה ביקשה סליחה מכל בני משפחתה, וכולם הבטיחו שאין לה על מה. היא אפילו התקשרה לקו ההלכה לשאול אם זה שהגרוש שלה בדיכאון בגללה זו עבירה של בן אדם לחברו שלא מתכפרת עד שיסלח, והרב אמר שאם לא הייתה לה ברירה, בהרגשתה, היא לא אחראית לכך. חשבה שסבב הסליחות והבירור ההלכתי ירגיעו אותה, אבל הם לא. בסוף בסוף היא עשתה צחוק מנישואים, התחייבה מתחת לחופה להיות מקודשת ואז ברחה כמו תינוקת מבית הספר. איזו מין דוגמה לאחיות הקטנות שלה. איזו מין מופת לתלמידות בית יעקב שהיא מלמדת. 

חשבה שסבב הסליחות והבירור ההלכתי ירגיעו אותה, אבל הם לא. בסוף בסוף היא עשתה צחוק מנישואים, התחייבה מתחת לחופה להיות מקודשת ואז ברחה כמו תינוקת מבית הספר.

ביום כיפור שעבר, הכל היה אחרת. ממש לפני ראש השנה היא התארסה עם בן ציון. סגר החגים בדיוק הוטל אז, וביום כיפור היא עמדה בתפילה מחוץ לבית הכנסת, קורנת בבגדי הלבן שנהגה תמיד ללבוש ביום כיפור, מרגישה כמעט בשמלת כלה. 

כמו הרבה נערות אחרות, גם היא חלמה עוד מילדות על חתונה זוהרת ושמלת כלה פורחת ואולם מפואר. אבל אצלה, החלומות הללו לבשו גוון מעשי. בכל  פעם כשהשתתפה בעוד חתונה באולם סתמי עד מוזנח הייתה חוזרת בכיווץ לב הביתה ומצהירה שאין מצב, היא לא תתחתן ככה. חסכה כסף בדבקות מגיל 14, ולא אמרה בדיוק בשביל מה. “בטח אצטרך את זה פעם”, אמרה במעורפל. בתוככי ליבה נשבעה שתשתמש בו לשדרוג חתונה, אם להוריה לא יהיה תקציב לחתונת חלומותיה. 

כשהתארסה בגיל עשרים ואחת כבר הספיקה לחסוך סכום נאה. הוריה סברו שהיא תשתמש בו לקניות לקראת החתונה, היא התחננה על נפשה ועל חתונה באולם יפה במיוחד. על סידורי פרחים. על כל מה שחלמה עליו. הבטיחה שתסתדר עם כל תקציב ביגוד, תסתפק בפאה אחת. הם נעתרו. הסגר ההדוק לא הרתיע אותה: כולם אמרו שיסתיים אחרי החגים, וכך אכן היה. היא המשיכה לתכנן את חתונת חלומותיה, בוחרת מפות וסידורי פרחים, כיסויי כסאות ועיצוב חופה. 

אולי בגלל זה היא נענשה אחר כך, היא חושבת, מביטה בחלון בלי באמת לראות. היא הייתה כלה כל כך חומרית, כל כך לא רוחנית. כן, היא חיבבה את בן ציון וכתבה לו מכתבים ארוכים והכינה לו מתנות. היא הטתה אוזן למדריכת הכלות ואפילו קראה ספרים שהומלצו לה. אבל בסוף, היא חשבה בעיקר על החתונה. הניחה שעל הנישואים עצמם יהיה לה את כל החיים כדי לחשוב. 

שלושה שבועות וחצי לפני תאריך החתונה המתוכנן יצאה ההודעה על הסגר הבא. המחותנים נכנסו לפאניקה. כך גם ההורים שלה. לא היתה שום אינדיקציה שהסגר יסתיים בזמן לעריכת החתונה. בירורים שנערכו עם אנשי קשר חרדים בפיקוד העורף ובמשרדי החכ”ים החרדיים חזרו עם תשובות עגומות. לא סביר שבעוד שלושה שבועות וחצי יוסר הסגר, בוודאי לא במידה מספקת לערוך חתונה כמימים ימימה. “תמי”, הפצירה אמא, “את רוצה להתחתן במניין? בואי נעשה את החתונה עכשיו”. 

היא הייתה מבולבלת כולה. השמלה שלה טרם הייתה מוכנה. הנדוניה נקנתה רק חלקית. ובכלל – האם האולם פנוי מחר בהתראה כה קצרה?

לא, הסבירו לה. גם הצלם לא פנוי. והתזמורת. אבל יאלתרו. צלם אחר. ואורגניסט ממש טוב. ואולם? משהו בטח יימצא.

בן ציון התקשר גם הוא, לחוץ. מתחנן להקדים, להתחתן מיד. היא רצתה לצעוק שלא מתאים לה, ששום דבר לא מוכן עכשיו לחתונה, שגם היא לא מוכנה, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. לכולם היה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות. זה מה שעושים כולם. לא דוחים חתונה, אז אין ברירה אלא להקדים. 

יום למחרת היא מצאה עצמה צועדת לחופה, ראייתה מטושטשת מדמעות שלא היו תוצר תפילות נרגשות על בית נאמן בישראל. העבודה על השמלה שלה הסתיימה בחיפזון, בלי כל התוספות שביקשה. הטול היה קצר מידי: הטול הארוך המלכותי שהזמינה במיוחד טרם הגיע.  החופה עמדה בחצר בית ספר. בפנים עמלה המשפחה המסורה, בעזרת מעצבת אירועים, לקשט היטב את אולם ההתעמלות. אבל המעצבות שאהבה לא היו זמינות מהרגע להרגע, והמעצבת הצעירה שהתייצבה לא הצליחה לקלוע לטעמה. 

יום למחרת היא מצאה עצמה צועדת לחופה, ראייתה מטושטשת מדמעות שלא היו תוצר תפילות נרגשות על בית נאמן בישראל.

כל החתונה היא הרגישה בתוך ערפל. ענתה ‘תודה’ לאיחולי מזל טוב מבלי לשמוע אותם באמת. כן הבחינה שחלק ניכר מחברותיה לא התייצבו, לא הצליחו להגיע בהתראה כה קצרה. בריקודים היא הרגישה בתוך חלום. מי זו הכלה זו, שמסתחררת בין קירותיו של אולם התעמלות? בטח לא היא. 

שבוע הם שהו אצל הדודים חשוכי הילדים של בן ציון, שפתחו בפניהם את ביתם בנדיבות. חגיגות שבע הברכות היו קטנות, מצומצמות, אבל עדיין היוו מפלט משוטטות חסרת מעש בדירה הירושלמית הישנה והנסיון להרגיש כמו חתן וכלה בין ריהוט מרופט, שטיחים ישנים, ושני אנשים נוספים שאמנם השתדלו להיות דיסקרטיים, אבל היו בבית כל הזמן. היא הייתה מוצפת באכזבה מהחתונה, אבל לא מצאה אוזן קשבת. בן ציון היה בעד להסתכל קדימה, והדודים אזכרו את האירוע במונחי הקלה עמוקה. איזה נס שהספקתם. איזה נס. מי יכול להתחתן עם עשרה אנשים? אפילו רק האחים והאחיות שלכם הם יותר מזה. 

אחר כך הם הלכו הביתה, ליחידת דיור של עשרים וחמישה מטרים מרובעים, ולעולם שעצר מלכת. לבן ציון לא היה עדיין כולל. בית הספר בו לימדה נסגר והיא נדרשה רק לשעה של עבודה מידי יום בהקלטת שיעורים למרחב הקולי. לביקורים לא יכלו ללכת. לבלות לא היה היכן. אפילו פארק של ממש לא היה ברדיוס הקרוב להם. מידי יום הם הלכו לסופרמרקט, נואשים מתחת למסכות, לקנות שוב לחם, חלב, ועוד מספר מוצרי יסוד. בשבתות נשארו בבית. אצל הוריה היה כל פעם חולה מאומת אחר. אצל משפחתו של בן ציון התגוררה הסבתא הקשישה, וההורים הסבירו בהתנצלות שעדיף להמעיט בביקורים כרגע. 

יום ארוך אחר יום ארוך חלף עליהם בין ארבע קירות. היא ניסתה ללמד את בן ציון לבשל, הוא ניסה לעניין אותה בפוליטיקה. שניהם ניסו למצוא בכוח על מה לדבר, אבל זה לא הלך. בתוך הקלאוסטרופיה של היחידה הזעירה כל צרימה הפכה מרעישת אוזניים: טיעונים שלו שלא הסכימה איתם, כלים שהוא לא הדיח כפי שצריך, אמפתיה שלא ביטא נכון, המבטים העורגים שלו אל החלון, כאילו קיווה לפרוש כנפיים ולעוף למקום מעניין יותר. כל פעם אחת כזו הזכירה לה שהוא היה המכה בפטיש, שהלחץ שלו להקדים את החתונה היה זה שהכריע. בגללו הייתה לה חתונה באולם התעמלות, תקופת שבע ברכות בבית של זוג שלא הכירה, וירח דבש שהתאפיין בתחושה של כלא. 

כל פעם אחת כזו הזכירה לה שהוא היה המכה בפטיש, שהלחץ שלו להקדים את החתונה היה זה שהכריע. בגללו הייתה לה חתונה באולם התעמלות, תקופת שבע ברכות בבית של זוג שלא הכירה, וירח דבש שהתאפיין בתחושה של כלא. 

אחרי שבועיים כאלה הרגישה שהיא נחנקת. אחרי שלושה שבועות התחילה לחוות התקפי פאניקה. היא ידעה מה קורה לה. אחת מחברותיה סבלה פעם מהתקפים כאלה. אחרי ההתקף השלישי החליטה שדי. שחייה קודמים. ארזה תיק קטן, עטתה מסכה, נסעה באוטובוס לבית הוריה, והודיעה להם שזהו, הסיפור נגמר. היא רוצה לחיות, וככה היא לא תחיה. 

את עולמם של כמה אנשים היא מוטטה באותו יום? עכשיו היא נרעדת לחשוב. אז לא היה אכפת לה. חיפשה את המפלט שלה מהספינה הטובעת. אחרי ההלם הראשון וניסיונות שכנוע שנתקלו בקיר האטום של מצוקתה, הוריה הבטיחו שיעזרו לה. הם העבירו לצד השני את החלטתה החד משמעית, ועמדו על כך שתקבל גט ולא ניסיונות לשלום בית. היא תהיה אסירת תודה להם לנצח. לא שזה יעזור להם במשהו. 

תשפ”א הייתה שנה איומה, שמעה מישהי אומרת בחדר המורות, והתכווצה. עבור מידי הרבה אנשים, זו היא שעשתה אותה איומה. וגם אם הם סולחים לה, איך היא תוכל לסלוח לעצמה?

*

אבא חוזר מבית הכנסת, מאחל גמר חתימה טובה לכולם, מנסה להעניק לה חיוך מיוחד. היא מנסה לחייך בחזרה. היא עייפה. לא ישנה בראש השנה. מי שישן בראש השנה מזלו ישן. היא, מזלה ישן מספיק. אין צורך להכניס אותו לתרדמת עמוקה עד יותר. 

ההבדלה מסתיימת, והיא פורשת לחדרה. מתקלחת, מארגנת את התיק למחר, מתיישבת על המיטה לקרוא קריאת שמע. במוחה עדיין פועמת המחשבה שזהו זה. לא יהיה לה יום כיפור. 

היא בספר רשעים. זו המציאות. 

בהתחלה עוד ניסתה להיאבק באמונה הזו. להגיד לעצמה שהיא לא אשמה. שהנסיבות היו קשות מידי. אבל בסופו של דבר, היא לא הייתה הכלה היחידה שחתונתה השתנתה בגלל המצב, והסגר היה קשה לכולם. הקורונה מגפה עולמית, ואי אפשר לומר שכולם התנהגו כמוה בעקבותיה. 

היא מתחילה לקרא קריאת שמע שעל המיטה. ריבונו של הריני מוחלת וסולחת. האם סליחתם של רשעים שווה משהו? בין בגלגול זה. בין בגלגול אחר.  אחרי שתמות, בטח תצטרך לחזור בגלגול כדי לתקן את שערוריית הנישואים הקצרים שלה. אולי בגלגול הבא זה יהיה בן ציון שיעזוב את הבית. יהי רצון מלפניך, השם אלוקי ואלוקי אבותי, שלא אחטא עוד.  אבל אני כבר חטאתי מספיק. אבל לא עד ידי ייסורים וחולאים רעים. חולאים רעים? כמו קורונה? חולי שיכול להרע לך גם אם אתה לא חולה בו בכלל?

אבל לא על ידי ייסורים.

מזמן מזמן, כשהייתה נערת סמינר תמימת עיניים, הרצה להן ראש ישיבה מוכר והסביר שגם אם אדם הכניס יד לכיסו במטרה להוציא שלוש מטבעות ועלו בידו רק שתים, הדבר נחשב לייסורים. 

היא עוצרת. מגלגלת שוב את הזיכרון בראש. רצה שלוש מטבעות. יצאו שתיים. ייסורים.

מה דינה של מי שחלמה כל חייה על חתונה מסוג אחד וקיבלה חתונה אחרת לגמרי? גרסה חיוורת, לחוצה, נחפזת, של מה שהתפללה אליו וקיוותה לו?מה דינה של מי שהאמינה שיהיו לה כל התנאים לבנות בנחת זוגיות, ומצאה עצמה בתא מעצר עם עמית לתא חסר אונים בדיוק כמוה?

ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים. אבל לא על ידי ייסורים. 

היו לה ייסורים. אם חז”ל אמרו שמטבע אחד פחות זה ייסורים, מה שעברה השנה בוודאי עומד ברף. היא התייסרה. וגם אם מבקשים שחטאינו יימחקו בלי הייסורים, זה ברור שהם ממרקים כשישנם. 

היא שומעת את שירה צועקת שהיא הולכת לדינה’לה.  שומעת את דלת חדר הבנים לשעבר נטרקת. בטח רחלי רוצה שוב להסתגר. בחג אמרה אמא משהו על כך שמתי אולי לא יבוא לסוכות, ונזהרה לא להסתכל עליה. 

היא מושכת את השמיכה סביבה, מתגוננת בתוכה. היו לה יסורים? יש לה, עדיין. אולי היא עשתה טעות, אבל מאז הגט היא חיה כל הזמן את הכאב שנגרם בגללה. ואם ייסורים מכפרים, אולי הם אלה שנתנו לה צ’אנס, בראש השנה הזה, גם אם זכויות רבות לא עלו בידה? 

תמיד חשבה שהיא בינונית. מגיעה ליום הכיפורים למקצה תיקונים בתקווה להיחתם לחיים טובים ולשלום. בינוניים תלויים ועומדים. 

והשנה, מה? היא אולי לא כל כך עומדת, אבל בטח תלויה. 

אולי, אחרי הכל, כן יהיה לה השנה יום כיפור.