זה לא קרה, ואז זה קרה שוב – חלק ג’

השבועיים הראשונים היו הכי קשים.

ואז באו שבועות קשים מהם.

.

לא יכולנו ליצור אתו שום קשר.

ראש הכולל של שלמה הפנה אותנו לעורך דין שתורם מדי פעם סכומים נכבדים להחזקת הכולל. אדם ירא שמים ואוהב תורה. יושב בכולל כל יום אחרי צהרים ולומד.

עורך הדין הסביר שכל עוד החקירה לא הסתיימה אי אפשר ליצור עם הבן קשר בכלל. זה עשוי לקחת גם שבוע. אחרי כן הוא יהיה ‘עצור ימים’ ויוכל ליצור קשר טלפוני. בשעות מוגבלות ביום בלבד.

בפועל, שבועיים לא היה ניתן ליצור אתו קשר.

מה עובר עליו שם.

עורך הדין טען שזה תיק קשה. שפגיעות בקטינים מטופלות בחומרה הרבה ביותר. רמז שזה עשוי להיות סיפור של עשרות אלפי שקלים, אולי מאות אלפים.

הוא מספר שהם הגיעו אליו, לבן שלנו, לישיבה. שלושה שוטרים בלבוש אזרחי. אחד מהם התקשר אליו – למשטרה כנראה אין בעיה להשיג את המספר – וביקש ממנו לרדת, יש לו חבילה בשבילו. כשהוא ירד, הם ביקשו ממנו יפה להושיט את ידיו ואזקו אותו, ואז אזקו גם את רגליו, שלא יימלט. ואז העלו אותו אל הניידת בדרך לבית המעצר. לא טרחו לומר לו על מה הוא נעצר. הוא ביקש להתקשר להורים, אבל השוטר פשוט צחק לו בפנים, “חבוב, אתה לא מבין שאתה בצרות צרורות.”

הוא מספר שהם הגיעו אליו, לבן שלנו, לישיבה. שלושה שוטרים בלבוש אזרחי. אחד מהם התקשר אליו – למשטרה כנראה אין בעיה להשיג את המספר – וביקש ממנו לרדת, יש לו חבילה בשבילו. כשהוא ירד, הם ביקשו ממנו יפה להושיט את ידיו ואזקו אותו, ואז אזקו גם את רגליו, שלא יימלט. ואז העלו אותו אל הניידת בדרך לבית המעצר. לא טרחו לומר לו על מה הוא נעצר. הוא ביקש להתקשר להורים, אבל השוטר פשוט צחק לו בפנים, “חבוב, אתה לא מבין שאתה בצרות צרורות.”

למעלה משלוש עשרה שעות הוא המתין לחקירה, ללא אוכל או שתיה, לשרותים הוא נגרר בליווי צמוד, אזוק בידיים וברגליים, שוטר עומד בפתח ושומר את תנועותיו.

הילד העדין שלי, מקבל יחס של אחרון הפושעים.

תיק פלילי פתחו לו.

ערכו עליו בדיקה גופנית פולשנית, לקחו ממנו הכל. השאירו עם בגדים מינימליים. לקחו טביעות אצבע. והשליכו אותו לתא מעצר. עורך הדין אומר שהוא בכה לו שהוא לא יכול להתפלל או ללמוד, אין לו תפילין ואין לו גמרא. שהוא בלי כובע וחליפה. זה מה שמפריע לו, לילד הצדיק שלי.

עורך הדין הסביר שכרגע אין אפשרות להקל את תנאי המעצר. מאוחר יותר אפשר יהיה להפקיד בשבילו בקנטינה סכום כסף כלשהו, שיוכל לרכוש לעצמו שמיכה, קפה, שמפו, חטיפים.

הבן שלי במעצר.

הילד שלי. הבן הרגיש והטוב שלי. איך הכל התהפך עלינו ככה.

עוד אין לי שמץ מושג מה קרה שם.

.

המטפלת של הילדה אומרת שהיתה מוכרחה. שזה פלילי. אפשר לקבל על זה שישה חודשי מאסר יופי. שהיתה מאבדת את רשיון הטיפול שלה.

לפחות אני יודעת שזו לא המטפלת שלי. שהיא לא הפנתה לי גב. גם כן נחמה.

‘אבל למה לא יידעת אותנו קודם?’ דמעות בקול שלי. יותר מדי דמעות בקול שלי בימים האחרונים.

‘אסור לי,’ היא אומרת. הורים מועדים לזהם חקירה. להנחות את הילדה מה להגיד. להזהיר את הבן. אלה הם דברים שקורים כל הזמן. ‘אני באמת מצטערת, אבל במקרים כאלה הפרוטוקול ברור מאד. זה לא נתון לשיקול הדעת שלי.’

ואז היא מבהירה, ‘גם אני לא שאלתי את הילדה מעבר למה שהיא סיפרה. לא נוגעים.’

היא כל כך בטוחה בעצמה שלי נשאר רק לרצות להטיח את הראש בקיר.

וכל זה לא יזיק לילדה? השם הטוב של המשפחה שיוכתם עכשו לתמיד, החקירות הצולבות, הטיילת של שוטרים באזרחי לאורך מדרגות הבניין. הצילום של חדרי הבית מכל כיוון. הבית כולו שנמצא תחת אזהרה.

העו”סית לחוק נוער מסתובבת בבית חופשי. היא צריכה להעריך את רמת הסיכון, זה התרוץ שלה. לומדת את החדרים. פותחת וסוגרת מיטות ומגרות בחדר הבנות. שואלת אם נועלים אצלנו דלת במקלחת. ולמה בחדרים אין נעילה מבפנים, למה רק המנגנון הזה שאפשר לסובב מבחוץ עם מטבע.

‘אני יודעת שזה לא פשוט לכם,’ היא אומרת.

אני מתאפקת מלומר, תודה על ההבנה.

.

יומיים אחר כך קראו גם לנו לחקירה.

חדר קטן, ערום, קלסטרופובי. מוצף פלורוסנט. חלון גבוה מסורג. מחשב פתוח ומקלדת.

‘את יודעת שכל דבר שתאמרי יוכל לשמש כראיה, כן?’

‘האם ידעת מה קורה?’

אני מניעה את ראשי לשלילה.

‘האם היו סימנים כלשהם?’

עורך הדין הנחה אותנו להיות כנים. לומר כל מה שאנחנו יודעים. זה יחזק את החפות שלנו. אבל אין לי הרבה לתת לחוקר שיושב מולי, מעמיד פנים מסבירות. מתקתק בקצב כל מילה לתוך המחשב.

הכל ישמש נגדי. נגדנו.

‘לא. היא ילדה שקטה. לא התלוננה אף פעם.’

אני חושבת לעצמי, ילדה שלא יודעת להגיד לא.

אולי קטנה מכדי להגיד לא.

.

פעם הוא הניח יד על אחותי. מאחור. ככה כאילו במקרה. אבל לא היה לו שכל לצפות את התגובה שלה. היא צרחה מיד, מה אתה עושה?

הוא התבלבל, משך מיד את היד הסוררת. מלמל, מה? מה את רוצה? בפרצוף של לא עשיתי כלום.

הייתי במטבח. הם היו בסלון. ראיתי הכל.

רזה ונמוכה, אחותי. וקטנה ממנו בשלוש שנים. אבל הוא לא העז עוד פעם.

אמא שלי היתה עסוקה מדי. להחזיק את הבית. להביא פרנסה. לטפל באבא שלה החולה. היה בינינו קשר קרוב קרוב. הכל סיפרתי לה. התייעצתי בכל דבר. אבל את זה לא העזתי לספר. היא לא היתה עומדת בזה.

בעצם, המחשבה הזו לא אמת.

היא היתה אומרת, מה את מדברת שטויות. את בטח דמיינת. זה לא יכול להיות. הוא בחור צדיק. למדן. מתמיד. ירא שמים. הכי הכי בישיבה. מה זה ההשחרה הזו. זה יזיק לך. תכף בחורה בשידוכים. מה זה הדיבורים האלו.

היא היתה בוכה. לא יודעת את נפשה.

הייתי צריכה להגן עליה מפני.

.

היו לילות שהוא היה ער עד מאוחר?

אני מתקמצנת על המילים. ‘כן. הוא לומד.’

‘את כאן כדי להגן על הבן שלך או על הבת שלך?’

אם אפשר להנחית את זה, למה לתת את זה רך?

תמונה מטושטשת עולה משום מקום. אני קמה באמצע הלילה. פונה אל חדר האמבטיה. דמות ארוכה חומקת מחדר הבנות. מה הוא עשה שם. זה לא זמן לספר סיפורים. הן אמורות לישון. אין לי מילים לטפל בסימן השאלה הזה. צללית כהה שאין לה קטגוריה. קורה. מחקתי אותה מן התודעה.

החוקר קורא את ההבעה המוטרדת שלי.

‘האם הילדה סרבה להשאר לבד בבית?’

אני מאשרת.

‘מה עשית?’

‘לא השארתי אותה לבד,’ אני מבטיחה לו בניע ראש נמרץ.

מוסיפה עוד ניעור. לגרש מחשבה מטרידה.

חשבתי שהיא תלותית. שהיא צריכה להתבגר.

כיביתי לה את האור בחדר בלילה. היא התחננה ואני אמרתי לא. השארתי אור קלוש במסדרון.

למה לא השארתי עד שהיא נרדמה?

כשנגעתי בה במקרה היתה קופצת. נרתעת.

קשיי ויסות. חשבתי.

את זה לא יכולה לספר לחוקר.

גם לא שהתחילה להרטיב בלילות. ילדה בת עשר.

עשיתי לה לוח עם נקודות ופרסים. עזר קצת. לא חשבתי מעבר.

זה בדיוק הבעיה, שלא חשבת. הקול של המחנכת שלי מכיתה ט’ מהבהב בתוך ראשי. חד ואירוני, אבל הפעם פחות מתלהב מעצמו.

כל זה, כל המאמצים שלי לתת בית טוב ושמח לילדים, כל המסירות שלי, כל מה שוויתרתי עליו למענם. כל הלילות ללא שינה. כל מדורי הבריאות שקראתי בשקיקה. כל הכתבות הפסיכולוגיות שהפנמתי.

מה נשאר לי מכל זה?

כל זה, כל המאמצים שלי לתת בית טוב ושמח לילדים, כל המסירות שלי, כל מה שוויתרתי עליו למענם. כל הלילות ללא שינה. כל מדורי הבריאות שקראתי בשקיקה. כל הכתבות הפסיכולוגיות שהפנמתי.

מה נשאר לי מכל זה?

בלתי מספיק באמהות.

הוא לא חקר אותי על משהו שעשיתי. הוא חקר אותי על כל מה שלא הייתי.

להדפסה