אני יושבת על מדרכת הבטון במגרש החניה של בית המעצר. שמש ורודה של ערב יורדת על הקיר האפור. גוש בטון מכופף את הכתפיים שלי. לוחץ לי על הריאות.
רק משחק.
איך התהפך אצל הבן שלי, הילד הצדיק וירא השמים שלי, סולם הערכים? איך ילד טוב כזה עדיין מצליח להסביר לעצמו שהוא הנפגע בסיפור הזה?
האם היינו צריכים לדבר אתו מפורשות? לומר מה מותר ומה אסור? האם זה לא אמור להיות מובן מאליו?
החניה מלאה. ניידות עומדות לצד מכוניות פרטיות, כאילו כולן באו לאותה חתונה לא שמחה.
סביב המבנה האפור מצד שמאל נעה חבורה של כעשרים בחורי ישיבה. ידיים מתנופפות, מחזיקות שלטים של “עציר עולם התורה” ו”אשריך שנתפסת”. הם שרים־צועקים “עוצו עצה ותופר”. מחזיקים מישהו על הכתפיים ורוקדים סביבו תוך שהם חותרים אל היציאה.
אין לי שום שייכות אידאולוגית לשירה שלהם. אבל לרגע אני חושבת, כמה הייתי רוצה שמוטי יהיה עצור על משהו שאפשר לשיר עליו.
אין לי כח לקום.
אין לי לאן ללכת.
לאיזה בית?
הבית הזה לא התפרק, כי הוא מעולם לא הוקם.
אחי הבכור הרס אותו לפני שהוא בכלל נבנה.
אנשים עוברים על פני. לא תוהים לפשר ישיבתי שם. אף אחד פה לא כאן לשם בילוי. עורכי דין, כתבים, סוהרים, בני משפחה.
מרגישה התקף אסטמה מתקרב. מוציאה את המשאף. לוחצת. שואפת. אוויר נדחק עוד קצת לתוך הריאות.
תבחרי צד, רוחל’ה. תבחרי צד.
מוציאה את הנייד מן התיק. שלוש עשרה שיחות שלא נענו. משלמה. מהבית. מהשכנה. בטח הילדים ביקשו שתתקשר אלי כשלא עניתי. הסוללה על 13%.
תבחרי, רוחל’ה.
אני מתקשרת לאבא שלי.
“אבא,” אני אומרת, “אתם בבית?”
“כן,” הוא אומר.
“אני באה.”
“במה זכינו?” הוא שואל. הוא לא רגיל לביקורים שלי בחיפה בסתם יום חול.
“אמ… אני צריכה לדבר אתכם… אתך…”
“אמא לא בבית,” הוא אומר. “היא אצל דודה אסתר בתל השומר.”
מצוין, אני כמעט אומרת.
בדרך אני מצמידה את המצח לחלון. שדות ירוקים אפורים. אורות של ערב. עולם אפור. איזה עולם כל כך אפור.
מדברת לחלון בלי קול.
מה חשבת לעצמך, כשהרסת לי ככה את החיים?
איך המשכת בחיים שלך בלי הפרעה, דורך על גוויות?
ואולי גם אני צריכה לבקש ממך סליחה?
המחשבה הזו גובה ממני צחוק קצר שנוק.
אבא פותח לי את הדלת. שמח בעליל לביקור הלא צפוי הזה.
“את נראית עייפה,” הוא אומר.
אני כמעט אומרת, לא, אני בסדר.
“אני עייפה.” אני אומרת במקום.
אנחנו מתיישבים בסלון. אותו שולחן עם מפה רקומה. אותה ספריית עץ כהה. אותם כרכי ש”ס עם הכריכה האדומה הדהויה, שהוא קיבל לנישואיו. שפתח אינספור פעמים. שמצא בהם נחמה בעוניו.
לא יודעת מאיפה להתחיל.
הוא אומר, אני אכין לך כוס תה. מתרומם לכיוון המטבח.
אני אכין לך, אני אומרת. מצוה שלי.
אני חוזרת עם שני ספלי תה. בשבילו ארל גריי עם חצי כפית סוכר.
אני מסתכלת עליו וחושבת, עכשו הכל ישתנה.
“אני צריכה לספר לך משהו שקרה לי,” אני אומרת. “לפני הרבה שנים.”
הוא מחכה. משחרר אנרגיה דרך נקישות הכפית בספל.
“אבא…”
“לפי ההלכה מותר… לאח לגעת באחותו?”
“מה זאת אומרת?” הוא מרפה מן הספל, פורש את שתי כפותיו. אבא שלי הוא מהדור שלא מתבייש לדבר בידיים.
“יהודה. הוא היה… נוגע בי. כשלא הייתם בבית.”
ההבנה צונחת לתוך הפנים שלו. הן מאבדות צבע. כוס התה מתנודדת בידיו. אני לוקחת אותה ממנו ומעמידה על השולחן הקטן.
“יהודה. הוא היה… נוגע בי. כשלא הייתם בבית.”
ההבנה צונחת לתוך הפנים שלו. הן מאבדות צבע. כוס התה מתנודדת בידיו. אני לוקחת אותה ממנו ומעמידה על השולחן הקטן.
“את…”
“אל־תשאל־אם־אני־בטוחה.” אני אומרת מהר.
אני רואה אותו מזדקן מול עיני בכמה שנים.
“מה… אה… איפה…” הוא מפרק את ההלם לתוך סדרת שאלות רטוריות. “ולמה… לא אמרת?”
אני רוצה לשאול אותו, אז אתה מאשים אותי עכשו?
במקום זה אני אומרת, “ואם הייתי אומרת… הייתם מאמינים לי?”
תראה כמה קשה לך לקבל את זה היום.
הוא מנענע בראש כאילו אומר, לא, לא, זה לא קורה לי.
מכירה את התנועות האלו מהצד הפנימי.
“הוא אמר לי שזה מותר… ש… שככה אני אהיה שותפה בלימוד שלו…”
“זה מה שהוא אמר?!”
“שגם חוקית… שאצל חילונים עושים את זה כל הזמן…”
“ו… שבין אחים זה כמו משחק…”
“כמתלהלה… יורה מוות… ואמר הלא משחק אני…” הוא ממלמל בחרון.
“מי אמר לו דבר כזה?” הוא מביט בספריה, כאילו הספרים אמורים לענות לו.
“איזה… אאא… שקר.” הוא לא מוצא את המילים. “איזה… אאא… איזה עיוות…”
“הוא אמר לי,” אני אומרת, “שהיצר בין קרובים בטל. שכתוב בגמרא. אז מה כבר הבעיה.”
“מתמעט. לא מתבטל. זה מהרש”א ביומא ס”ט.” הגמרא היא קרקע בטוחה בשבילו. היא עוגן. “היצר הוא חוק טבע.”
הוא מוסיף, “זה שיש איסור נגיעה והסתכלות, כי זה גורם לגרוי היצר. ובקרובות בדרך כלל אין גרוי… אבל אם זה גורם לגרוי בוודאי אסור… איסור חמור. ייהרג ואל יעבור.”
ההלכה קודמת לכל. גם לאהבה שלו לבנו בכורו.
“איזה אבא אני…” הוא ממלמל לתוך עצמו. “אני… אני מעלתי… אני לא שמרתי עלייך…”
“הורים… לא תמיד רואים,” אני אומרת בשקט, יודעת שהוא יבין את הדברים בצורה שונה ממה שהתכוונתי.
“החיים שלי נהרסו, אבא,” אני אומרת. “לפחות שהוא ידע שאתה ואמא יודעים. שלפחות הוא לא ימשיך בחיים שלו כאילו כלום.”
שלפחות הוא ידע שכשהוא בחר לפגוע בי, הוא פגע בהם בו בזמן.
הוא מניח את המרפקים על הברכיים ומכסה את הפנים בידיים.
אני שומעת אותו מתנשם.
“אבא…?”
כשהוא מסיר את הידיים מהעיניים, אני רואה שהוא בוכה.
*
אני יושבת באוטובוס בדרך חזרה, מחברת קווים.
אם אני חייתי שנים, שנים, בלי להבין שנפגעתי,
איך אני אמורה לזהות שהילדה שלי נפגעת?
המטפלת שלי צדקה. זה קרה. זה קרה כי אני אמרתי לעצמי שזה לא קרה. ההכחשה שלי אפשרה את זה. זו היתה התרומה שלי לעניין.
ולאלימות יש הרבה פנים. אפשר להפעיל כח. אפשר להשתמש בעליונות תורנית. ואפשר לנצל הפרשי גיל. זה עדיין כפייה. זה עדיין הפעלת כח. להסכמה שלי לא היתה שום משמעות.
כמה קל לחצות קווים באוויר הדליל של השתיקה.
כל מיני דברים השתקתי ביני לבין עצמי. היתה תקופה שמוטי לא הסתדר בישיבה… לא קראתי את המצוקה שלו. חשבתי שהוא יסתדר, כמו כולם. מי יודע אם לא זה…
אבל עדיין, היתה לו בחירה.
לאחי היתה בחירה. למוטי היתה בחירה.
אני אוהבת אותו. אבל אהבה היא לא סלחנות, וחמלה היא לא טשטוש גבולות. ולא יהיו פה יותר קרבנות אדם.
זה אולי אקלים, אבל לא גורל. פיגוע השרשרת הזה ייעצר כאן.
העו”ד החדש דיבר על צפי לחמש שנות מאסר. הוא עושה מאמצים להפחית. בכל מקרה, הוא יהיה תחת צו הרחקה מהבית עד שאחותו תגדל.
הקרע הזה לא ניתן לאיחוי.
כשאני חוזרת, הקטנים כבר ישנים. שלמה השכיב אותם ויצא לכולל ערב.
טובי עדיין ערה. שוכבת במיטה שלה בעיניים פקוחות.
ממתי היא מתקשה להרדם?
ומה עובר לה בראש כשהיא שוכבת כך שעות?
כמה מעט אני יודעת על הילדה שלי.
אני מתיישבת לצדה על המיטה. מכווננת את מנורת הלילה.
“טובי,” אני אומרת בשקט, “אני מצטערת.”
היא לא מגיבה.
“שלא ראיתי… שלא שמרתי עלייך…”
העיניים שלה חלולות. מבט זקן בן שמונים.
אני מנמיכה את הקול. “זה לא בסדר, מה שמוטי עשה. ואני כועסת עליו. מאד מאד.”
היא מתחילה להתייפח בשקט. אני שולחת את היד ללטף אותה. חוזרת בי.
“את לא אשמה במה שקורה לו. הוא לא היה בסדר. והוא לא חוזר הביתה. עוד הרבה הרבה זמן. אסור לו.”
הבכי שלה מאט, הופך לנשימות כבדות.
“את מרשה לי לחבק אותך?” אני שואלת.
היא מניעה את הראש לסרוב.
היא צודקת.
אני האשמה. איך היא הרגישה כשנתתי לאחיה את התחושה שהוא הנפגע העיקרי בסיפור הזה? פגעתי בה בפעם השניה.
במשך כל השנים האלו החזקתי בלב הבנה על אחי. הבנה מעוותת, שהדחפים שלו הם בלתי נשלטים.
אני האשמה. איך היא הרגישה כשנתתי לאחיה את התחושה שהוא הנפגע העיקרי בסיפור הזה? פגעתי בה בפעם השניה.
במשך כל השנים האלו החזקתי בלב הבנה על אחי. הבנה מעוותת, שהדחפים שלו הם בלתי נשלטים.
מה מזה עבר לבכור שלי בלי משים?
לא פלא שהוא הרגיש שהוא מושא העוול.
אני רוצה לבקש ממנה סליחה, אבל היא לא בגיל שהיא יכולה לסלוח.
את האמון הזה אני אצטרך לשקם בשיטת פינוי־בינוי.
מחכה לנו דרך ארוכה. אבל אני אלחם על הלב של הילדה שלי.
אני מציצה עמוק לתוך העיניים הכהות שלה.
“טובי, אני אוהבת אותך.”
היא שותקת.
“מעכשו, אבא ואני נשמור עלייך. לא ניתן שיקרו לך דברים רעים.”
בחוץ עובר רכב. האור שלו חוצה לרגע את הקיר.
אני לוחשת לעצמי, ולכל מאן דבעי:
לא עוד.
6 תגובות
המהפך קצת מידי קיצוני…
אבל אני חושבת שהמסר מאוד ברור
לי לפחות…
לדבר ולדבר ולדבר
ידע ושיח פתוח הם מהכלים החשובים ביותר למניעה
הסיפור מקבל תפנית חשובה. במציאות, כמטפלת בנפגעות, זה נדיר!
אז מצאו את האשם? ההכחשה של האמא?
דרך ההתמודדות שלה שאיפשרה לה להמשיך בחיים בלי להתמוטט? יש לכם את זה ביותר האשמת קרבן?
מובן שאתם רוצים שבכל בית ידברו בצורה מפורשת עם ילדים על מיניות מגיל צעיר, כמובן רק כדי למנוע פגיעות. אבל הסיפור הזה שטחי. מתעלם מהעובדה שבבית מחונך, נורמלי, שמחנך לכבוד ואוטונומיה וצניעות והפרדה בין בנים לבנות ויש נוכחות הורית- הסיכוי שאח יפגע באחותו הוא לא גבוה. באופן טבעי בחור ישיבה יודע מה אסור ומה מותר.
יש פה מבני אישיות, או הפרעות אישיות הרבה יותר חמורות מ”ההכחשה שלי אפשרה את הפגיעה”. חבל שכך סיימתם, היה פוטנציאל.
(ואם כבר, הנושא אעשה יבדוק באחי האם. יש מצב שמבנה אישיות תורשתי גורם להעברה הבין דורית בזו, ולא האמא המסכנה וההתמודדות שלה עם הפגיעה שבה)
אני מבינה את חוש הצדק הטבעי שלך שמתעורר להגנת הקורבן, אבל אין כאן האשמה אלא מציאות.
לצערי גם אני קורבן שכזה, וכן, עד שלא ידעתי שנפגעתי וטיפלתי בפגיעה ובהשלכותיה, לא יכולתי לראות את הפגיעה שמתרחשת בסביבתי.
זו לא האשמה, זו מציאות.
מנגנון ההדחקה עובד באותו אופן על אותן סיטואציות.
צר לי לגלות לך שיש אחוז גבוה מאוד של פגיעות מיניות בתוך המשפחה. זה כמובן לא גלוי וידוע כי זה לא דבר שהולכים ומפרסמים..
הפתרון הוא לא שיח מיני מגיל צעיר, אלא מודעות והיכרות עם המציאות ובעיקר הכרה בגבולות ובזכויות הפרטיות.
בסיפור יש בלבול ערכים גדול מאוד שאפשר את הפגיעה. וזה לא חייב להיות דווקא על רקע דתי. זה יכול להיות גם סתם האח הגדול בעל המקום הדומיננטי במשפחה.
ילד שיודע שהוא שווה ערך ובעל זכויות בכלל ועל גופו בפרט ושיש לו אוזן קשבת אצל ההורים הוא בעל סיכויים נמוכים יותר להיפגע.
לא יודעת, איכשהו הרגשתי שהסיפור מזלזל בי כקוראת.
הטחה מאוד לא מעודנת של אג’נדות שמנסות להיות במסווה אומנותי, אבל לא ממש מצליחות.
הכתיבה יפה והסיפור בהחלט מביא זוויות מעניינות של הפגיעה, אבל חסר כל קשר קוהרנטי מבחינת העלילה.
לסיכום אני חושבת שהרעיון לסיפור הוא טוב רק שהביצוע פחות
ולאה כבר ענו לך על רב הטענות שלך אני רק אוסיף שחינוך מיני ממש לא נועד רק כדי למנוע פגיעות, אלא לעוד הרבה דברים חשובים לא פחות
וכמובן שזה לא אומר לחשוף ילדים למידע שאינו תואם גיל או תרבות