שני
אני בספק אם יעלי עשתה משהו היום.
תאורטית היא הייתה אמורה לסיים עם המשכורות, אבל היא בעיקר חייכה.
היא כבשה חיוך כְּשֶרות שאלה אם היא מתקדמת, וזמזמה בהיסח הדעת כשביקשתי ממנה להדפיס לי את הדו”ח שעבדה עליו אתמול.
“ראובן ושות’ ביקשו שתחזרי אליהם,” הודיעה המזכירה לרות, ויעלי ממש צחקקה.
לקח לי רגע להיזכר שראובן הוא השם של החתן שלה.
*
“אני צריכה לבקש שלושה חודשים חופש,” היא אמרה בעליצות כששתינו העברנו אצבע בחמש וחצי. “לא מסוגלת לעשות כלום, אני מעופפת לגמרי!”
“ואחרי החתונה זה יעבור לך?” גיחכתי.
היא צחקה בקול כאילו אמרתי בדיחה נהדרת. “צודקת, זה רק יחמיר.”
“את מצליחה לישון?” יצאנו אל הרחוב ויעלי שאפה עמוקות את האוויר העומד וזהרה אליו באושר.
“בקושי. אנחנו מדברים כמעט כל יום עד חצות בערך, ואחרי זה אני משחזרת את השיחה שוב ושוב בראש.”
“וואו!” חייכתי אליה. “לא נגמר לכם על מה לדבר?”
“נגמר?” הזדעזעה החברה שלי. “את נורמלית? אנחנו בקושי מצליחים לסיים את השיחה, רק כי אנחנו מזכירים אחד לשני שיש יום ארוך מחר ולא נצליח לתפקד. גם אם ייתנו לי עשרים שנה רצופות איתו לא ייגמר לנו על מה לדבר.”
“זה מדהים,” הודיתי.
לא נדהמתי מכך שהם יצליחו למלא עשרים שנה בפטפוטים אינסופיים, כי לא ממש השתכנעתי. אבל מדהים שהיא חשבה ככה. מדהים ששניהם הרגישו שזה אפשרי.
“והכי הזוי?” השתנקה יעלי, “זה שבבירורים בכלל לא חשבנו שזה מתאים! את קולטת שניגשנו להצעה הזאת רק כי הייתה תקופה של יובש? אמרתי לאמא שלי, אמרתי לה: ‘אין, זה לא זה, הוא נשמע שקט כזה ובטח אין לו מה להגיד’, כי חברים שלו לא נשמעו נלהבים במיוחד מהקטע החברתי, את יודעת. וכל הדרך לפגישה חשבתי על נושאים כי הייתי בטוחה שהוא ישתוק ורק אני אצטרך לדובב אותו. ובסוף… יואו, תוך עשר דקות כבר שכחתי שאני לא מכירה אותו! דיברנו איזה שלוש שעות בלי ששמנו לב! זהו, ואני כבר הייתי בטוחה, אבל לו זה לקח קצת יותר זמן כי הוא טיפוס יותר ספקן ממני, אבל דווקא זה טוב כי אנחנו מאזנים אחד את השני וזה שהוא יותר שקט זה גם טוב כי ככה הוא מקשיב כשאני חופרת לו…”
היא יכלה להעביר עשרים שנה בדיבורים עליו, בזה הייתי משוכנעת.
דיברנו איזה שלוש שעות בלי ששמנו לב! זהו, ואני כבר הייתי בטוחה, אבל לו זה לקח קצת יותר זמן כי הוא טיפוס יותר ספקן ממני, אבל דווקא זה טוב כי אנחנו מאזנים אחד את השני וזה שהוא יותר שקט זה גם טוב כי ככה הוא מקשיב כשאני חופרת לו…”
אני עצמי צברתי כבר כמה חצאי שעות של הקשבה על ראובן.
“יואו, אני חופרת…” היא התנשמה והסתכלה על השמים בחיוך שחבל שראובן הפסיד. “בטח נמאס לך לשמוע אותי, אה? אבל גם את תהיי ככה, מבטיחה לך!”
“לא כל הכלות כאלה,” הזכרתי לה.
“את צודקת, נכון, ראובן גם אמר לי אתמול שיש לו חברים שמסתובבים עם חרטות וספקות כל התקופה הזאת, איזה הזוי זה, נכון? מסכנים!”
אני לא טיפוס ספקן, ואם אני מקבלת החלטה היא מגיעה אחרי שיקול דעת ואני בוטחת בה. אני בוטחת בי.
אבל הייתי די בטוחה שלעולם לא אהיה כלה כמו יעלי.
*
החתן שלי צריך להסכים לשמוע עלינו, להחליט שיש סיבה לגשת דווקא לשידוך הזה ואז להיפגש איתי.
הוא צריך להיות כל הדברים שאני רוצה שהוא יהיה, או לפחות חלק גדול מהם. החלק החשוב.
ונניח שאחליט שהוא מתאים לי אחרי שאשקול את מכלול התכונות שלו ושלי – עדיין אצטרך… לספר לו.
אני חייבת, נכון?
זו משוכה שאני מוכרחה לעבור, וזה מבחן שהוא ייאלץ להצליח בו.
*
בחלומות שאני מרשה לעצמי רק לעיתים רחוקות לחלום, החתן המעורפל ההוא יגיב בעניין וירצה לדעת עלי הכל. הוא לא ינסה להתחמק מהנושא ההוא, לא רק יסכים בחוסר ברירה לסגור איתי למרות זה השונות שלי, אלא באמת ירצה.
ובחלומות אחרים… שאין לי גישה אליהם, שאני אוסרת על עצמי לבקר בהם –
הוא בעצמו כזה. בדיוק כמוני.
וכשאני מספרת לו, אנחנו מתפרצים זה לדברי זה, המומים לגלות שאנחנו לא לבד.
אבל אני חולמת רק כשאני לא שמה לב. רק בטעות, רגע לפני שאני מושכת את עצמי בכוח מאשליות מסוכנות ומהיסחפות חסרת היגיון.
כי במציאות… הוא יצטרך פשוט לקבל את זה איכשהו, כמו את שאר החסרונות שיתפשר עליהם.
אם לא יהיה אכפת לו, זה יספיק.
אולי אהיה בטוחה בעצמי אם אבחר נכון.
אבל אין סיכוי שאחייך אי פעם כמו יעלי.
***
אהובי
בחרתי מקום דיסקרטי על כורסה נוחה ליד עציץ דוקרני ענק.
שמואל ואלישבע הסתדרו מעט מימיני סביב שולחן עגול קטן.
היה נעים בלובי, ולמרות שאני סובלת מחום בדרך כלל, יכולתי להעמיד פנים שסתיו צלול בחוץ.
אבל שמואל נראה נסער לחלוטין מהלחות, ונופף בכובעו על פניו ועל שערה המוחלק של אלישבע.
הבחורה התעסקה בקליפס ואספה שוב ושוב את קצוות השיער ששמואל התיז לצדדים.
כשהוא הנחית לבסוף את הכובע לצידו, ידה נחה עדיין על הקליפס בחשש.
“איך הייתה הדרך?” ביררה אלישבע בנימוס.
שמואל פלט נשיפה ארוכה והעיף מבט אחורנית, אל העציץ ואלי. מתחתי את שפתי לחיוך קל שהיה אמור להזכיר לו שאני רק עציץ עכשיו, ולטובת כל הצדדים כדאי שיתייחס אלי ככה.
“סיוט. סיוט. תכננתי לקחת מונית כדי להגיע בשעה נורמלית בלי לסבול יותר מדי מהחום הזה, אבל לשום תחנה לא הייתה מונית פנויה. את יודעת איך זה, בדיוק כשאתה צריך אותן הן לא מגיעות.”
כשהוא לא צריך אותן, מחכה כנראה שיירה של מוניות ליד הישיבה שלו.
אבל אלישבע ככל הנראה הזדהתה עם הפרדוקס, כי היא הנהנה במרץ.
“בקיצור, חיכיתי מלא זמן עד שהחלטתי להתייאש ולעלות על אוטובוס. אבל עד שהגעתי לתחנה בדיוק פספסתי את הקו שמגיע לתחנה המרכזית, ואז לקחתי קו אחר והייתי צריך לרדת באמצע ולקחת עוד קו, ולא היה מזגן באוטובוס ורצתי כל הדרך למלון ואז התברר שהגעתי דרך הכניסה האחורית והשומר לא הסכים להכניס אותי אפילו שהתחננתי שאני מאחר והייתי צריך להקיף את הבניין… היה זוועה.”
הוא השתתק לחלקיק שנייה, ואלישבע אספה נשימה, מניחה בהיגיון שעכשיו הגיע תורה לתאר את המסע שעברה היא בדרך לפגישה הראשונה שלהם.
“לחבר שלי קרה אותו הדבר,” המשיך שמואל ואלישבע סכרה במהירות את פיה והזדקפה בעניין. “אצלו זאת לא הייתה פגישה ראשונה, אבל הוא איחר בפגישה הקודמת ומאד לא רצה לעשות רושם לא אחראי. את יודעת איך אומרים, אין הזדמנות שנייה…”
אלישבע שוב פתחה את פיה כנראה כדי להשלים את המשפט הפסימי, אבל שמואל המשיך שוב, בקצב דיבור שנהיה מהיר יותר, אבל כנראה רק אני זיהיתי בו את הלחץ: “לרושם ראשוני. ככה אומרים. אז הוא דווקא השיג מונית, אבל באמצע הדרך היה פנצ’ר והנהג הוריד אותו, אפילו דרש חלק מהתשלום, את קולטת? והוא תקע אותו באמצע שום מקום, כמו שאומרים. שום תחנות, שום דבר. אז מה הוא היה אמור לעשות?”
אלישבע רכנה קדימה, אולי כדי להציע פתרון אפשרי או להזדהות עם הבחור האחראי בפוטנציאל, אבל זה היה הסיפור של שמואל והחבר שלו, והם לא התכוונו לחלוק. “אז הוא תפס טרמפ. אבל גם זה היה סיפור, כי הנהג לא בדיוק עצר לו איפה שהוא רצה, וגם כל הדרך חפר לו איפה הוא נפגש ולמה ואיך הבחורה.”
וככה זה נמשך. לשמואל היה מספר לא מבוטל של חברים, וכולם איחרו לפגישות מפתח למרות שזה לא התאים להם בכלל.
בשלב מסוים אלישבע כבר נשענה בהשלמה על מסעד הכורסה, והנהנה בעצב כשהחבר החמישי גילה שהוא שכח את הארנק רק כשהגיע למלון.
הייתי בטוחה שגם לה היו חברות, אמא של שמואל אמרה לי שהיא בחורה מקסימה ופופולרית. ולאף אחד אין רק חברים מושלמים שמגיעים בזמן ולא חם להם.
אבל לא הייתה לה שום הזדמנות להציג אותן בפני הפגוש שלה.
*
אמא של שמואל הייתה מתוסכלת נורא בשיחה שלנו לפני יומיים. “הוא בחור מדהים,” היא השתפכה בחוסר אונים. “מקסים, חכם, פופולרי, זורם. ואיכשהו כל הבחורות מורידות אותו אחרי פגישה ראשונה, גג שנייה. והוא לא מבין למה, הוא תמיד אומר שהפגישה הייתה זורמת ולא היו שתיקות והוא נהנה מאד. אם זה היה תלוי בו, הוא כבר היה מתארס שש פעמים. לא התכוונתי לפנות אלייך, אהובי, אבל אני לא רואה שום ברירה, וגם שמואל הבין את זה. יש לו מחר פגישה עם בחורה מקסימה מקסימה וחברותית, ואני לא מוכנה שגם הפגישה הזו תיהרס.”
בדרך כלל מזמינים אותי הורים של רווקים בגילים מבוגרים יותר, וכך גם הצד השני פתוח לאפשרות שאגיע. הורים לנפגשים צעירים הם חשדניים וספקניים הרבה יותר.
אמא של אלישבע הייתה אכן פחות ידידותית, ורצתה לוודא מה בדיוק אני עושה.
“שמעתי על הדבר הזה,” היא הודתה באי רצון. “יש כאלה שאומרים שזה בדיוק כמו ייעוץ זוגי, אז מה בעצם הבעיה? אבל לא יודעת, זה לא נשמע לי. תסבירי לי שוב, בשביל מה את צריכה לשבת שם?”
“יש כאלה שלא טובים בפגישות ראשונות,” התנצלתי בשמם, “ואם אני בוחנת מהצד מה קורה ואיך הדינמיקה, זה עוזר להם לקבל החלטה אחר כך.”
“את רק יושבת בצד?” היא ביררה באי־אמון.
“רוב הפעמים….” התפתלתי. אמא של שמואל הייתה צריכה לנהל את השיחה הזו במקומי. לא הוגן להפיל עלי גם את תפקיד השדכנית שצריכה לטשטש איכשהו את הסיבה שהבחור זקוק לי. “אבל כדאי שהזוג יידע שלפעמים אני כן מתערבת קצת כדי להתניע את השיחה אם צריך, או לכוון פה ושם. אבל זה נדיר.”
היא האמינה לי, כי באמת התכוונתי לזה.
*
רציתי לשבת בצד ולא להפריע. זה מה שאני עושה בדרך כלל. אחר כך אני מפריעה למי שצריך. אבל הפעם הברכיים שלי עקצצו, הידיים שלי גירדו מתסכול, והרגליים שלי פשוט הקימו אותי מהכורסה הנוחה וקירבו אותי אל השולחן ואל שמואל (… “ולמזלו גם הבחורה איחרה, אז הוא אפילו לא היה צריך להתנצל.”)
רציתי לשבת בצד ולא להפריע. זה מה שאני עושה בדרך כלל. אחר כך אני מפריעה למי שצריך. אבל הפעם הברכיים שלי עקצצו, הידיים שלי גירדו מתסכול, והרגליים שלי פשוט הקימו אותי מהכורסה הנוחה וקירבו אותי אל השולחן ואל שמואל (… “ולמזלו גם הבחורה איחרה, אז הוא אפילו לא היה צריך להתנצל.”)
“ערב טוב,” השמעתי את המקבילה השיעולית לכחכוח. אלישבע קפצה ושמואל הזדקף בדריכות.
“שנזמין שתייה?” הוא הסיק בחרדה והסתכל על אלישבע.
הוא לא צריך להיראות מבוהל כל כך, זה לא שהוא נתן לאלישבע סיבה להיות צמאה בינתיים.
“אני אהובי,” הצגתי את עצמי ושמואל הסיט את מבטו אל הרצפה במבוכה. אלישבע קימטה את מצחה.
*
מקרוב היא נראתה נבונה וישירה. אולי אני צריכה רק לברך אותם וללכת. לקרוא למלצר ולהיעלם.
אולי אני אמורה לעשות את זה בשביל אלישבע –
אבל באתי בשביל שמואל.
4 Responses
נראה שהולך להיות סיפור מהמם!😊
נראה שהולך להיות מעניין ומרענן!
תודה על הסיפור החדש.
אמתין לפרק הבא.
סוף סוף סיפור על רווקות… תודה!!!
כתוב מדהים, פתיחה מוצלחת!!
תודה על הסיפור.