שני
“מה זה הדבר הזה שאת עונדת?” ביררה אמא והצביעה בזוועה על התליון החדש שלי.
“סט,” נגעתי בגאווה בעגילים. הזמנתי שרשרת עם תליון שקוף שבתוכו דגם מקסים של יער ירוק, ועגילים תואמים בצורת שני עצים ירוקים זעירים. הם התאימו נהדר לשמלה בהדפס העצים שקניתי.
“למה שמישהו ירצה להיראות כמו חוטב עצים?” גנחה אמא.
חייכתי והסרתי את השרשרת למענה. באמת אין סיבה לענוד אותה גם בבית, אני יכולה לשמור אותה בתיק עד העבודה.
הצצתי בשעון. אני צריכה לצאת כבר, הגיע הזמן לעדכן אותה.
אתמול היא הלכה לישון מוקדם, ולא הספקתי לספר לה ששרי ליכט התקשרה.
“שרי התקשרה אתמול…”
העפתי מבט אל החלון. ילד חצה את הכביש, משהו ירוק וגדול התנדנד על צווארו.
“נו?” אמא רכנה אלי במתח. “מה עם ליכט?”
בהסכמה שבשתיקה היינו מכנות את הבחורים בשמות השדכנים שהציעו אותם. זה היה קל יותר, כי השדכנים יחסית חזרו על עצמם, והבחורים התחלפו כל הזמן.
יום אחד, אם יגיע בחור שלא ירד מיד, נעניק לו בחזרה את השם האמיתי שלו.
“הם הורידו,” מלמלתי. “לא התאים להם הסגנון.”
הילד התקרב אל החלון שלנו. כיווצתי את עפעפי וניסיתי להבין מה מוזר במראה שלו. האם זה היה התיק הירוק שקפץ מול עיני בזכות צבע התכשיטים שלי היום?
הילד התקרב אל החלון שלנו. כיווצתי את עפעפי וניסיתי להבין מה מוזר במראה שלו. האם זה היה התיק הירוק שקפץ מול עיני בזכות צבע התכשיטים שלי היום?
“הוא ממש גדול,” אמרתי לאמא.
“מה את מקשקשת?” רגזה אמא שלי. “ליכט? הוא שנתיים מעלייך. זאת לא הסיבה שהוא הוריד.”
“לא,” חייכתי בהתנצלות והצבעתי על החלון. “הילד הזה שהולך כאן. הוא נראה בן עשר ויש לו תיק אוכל בצבע ילדותי עם צפרדע מצוירת.”
“ואת בת עשרים ושש ויש לך עגילים בצבע של צפרדע.”
“כן, אבל אני בן אדם מבוגר. עלי אף אחד לא…” לא הספקתי לסיים את התחזית שלי, ושני ילדים גבוהים ממנו צעדו בפסיעות רחבות מאחוריו. הם גיחכו בגלוי, מצביעים בצחקוקים מרושעים על התיק בהדפס הצפרדע.
הילד הגדיל את צעדיו, מהדק אוטומטית את התיק אל צווארו. תהיתי אם זאת הפעם הראשונה שהוא יוצא אתו. אם התיק הישן שלו נקרע, ולאף אחד לא היה כסף לקנות לו חדש.
קולותיהם עלו אל החלון, קולניים ובוטים כמו שרק ילדים מסוגלים להיות ולחשוב שזה מצחיק. “הי, לבל, לקחת את התיק של אחיך מהגן?” “תגיד, לבל, זכרת לשים את המוצץ בתיק אוכל?”
לבל עבר לחצי ריצה, ידיו מתרוממות להגן על התיק שלו.
הילד הנמוך יותר גיחך לעבר חברו, ואז רכן אל לבל, תלש בתנועה חזקה את התיק מצווארו והשליך אותו גבוה על העץ. התיק נתלה והתנדנד שם על ענף, ירוק וצפרדעי ואבוד.
לא שמתי לב שהפנים שלי נמעכו לסורגים. קימטתי את מצחי בריכוז, התמקדתי ברצועת התיק, דמיינתי איך אני משחררת אותה, והתיק צלל הישר למטה, לזרועותיו ההמומות של לבל.
“מה זה?” הגבוה תפס בחברו בעיניים פעורות. “זה… זה נפל מהרוח?”
“מרוח רפאים אולי,” צחקק חברו, אבל חיוכו דעך כשלבל רץ עם התיק מחובק בזרועותיו. “איך זה נפל באמת? זה היה לגמרי קשור בענף!”
“את השתגעת לגמרי,” פלטה אמא שעקבה בעניין אחרי ההתרחשות. “מה בער לך להתערב, מה?”
“הוא היה מסכן,” משכתי בכתפי. “והם היו צריכים שמישהו יעזור להם לרדת מהעץ.”
הילדים פרצו בריצה לכיוון השני, צועקים מילים נסערות כמו “שדים!” “מכשפות!” “מפלצת!” וצוחקים בהיסטריה.
“מכשפות…” קולה של אמא רעד כשהתרחקה לאטה מהחלון. “מי שמדבר על מכשפות. הם בעצמם. מפלצות… חושבים שהם הכי טובים… לא מתאים להם… מה לא טוב להם, אה?”
“זה בסדר, אמא,” נגעתי בעדינות בכתפה המתוחה. “זה פשוט לא הסגנון שלהם, זה הכל.”
אהובי
“תשתי משהו?”
טלי הנידה בראשה לשלילה והחליקה בידה על הצמה הסינית שעל כתפה.
“אז אני אשתה.” מזגתי לעצמי קולה קרה ובחנתי אותה בהיחבא מעל הכוס.
כנראה המבטים שלי רימזו לה שאני מסתכלת, כי היא העבירה את הצמה לכתף השניה ונגעה בכוס כאילו התחרטה על הסרוב.
“אחד הדברים הכי מעצבנים שאפשר לבקש ממישהו, זה שיספר על עצמו,” חיוויתי את דעתי.
“לגמרי!” הסכימה טלי, ולראשונה מאז נכנסה הביטה בי ישירות.
“אז אני אספר על עצמי במקומך,” הצעתי. “קוראים לי אהובי שטראוס, ואני מדריכה זוגות בשלבים של טרום אירוסין, בשלב שהם בעצם עוד לא זוג בכלל. לפעמים אני פוגשת את הבחורה, לפעמים את הבחור, מי שצריך ייעוץ. ואם הם מבקשים, אני מגיעה לפגישה עצמה כדי להתרשם טוב יותר.”
“שמעתי על זה,” התעגלו עיניה של טלי. “אבל חשבתי שזו סתם הגזמה. את באמת עושה כזה דבר? מתיישבת לידם ומקשיבה לכל מילה?”
“לא ממש ליד,” הרגעתי אותה. “אני מוצאת פינה שקטה בצד. אבל כן, אני משתדלת להקשיב, זה חלק מהרעיון.”
“לא הייתי מסכימה לזה בחיים.” כתפיה של טלי התרוממו לעבר אוזניה כאילו הגנו עליהן מהרעיון ההזוי. “גם ככה אני בקושי מצליחה לנהל שיחה נורמלית, אז עוד לקחת בחשבון מישהו נוסף שמצותת?”
“אני לא מצותתת!” מחיתי נזופה. “אני מגיעה לפגישה רק אם מבקשים ממני. אם זה מלחיץ או לא נעים, אני הראשונה שאתנגד. בכל אופן, באת למטרה מסוימת, לא? למה באמת את בקושי מצליחה לנהל שיחה נורמלית?”
אם להיות כנה, היה חכם מצדי לדחות את החלק הזה של השיחה, לרכך קצת את טלי קודם ולהניח לה להרגיש אתי בנוח. אבל היא הצליחה לכווץ אותי, ומשהו בי כנראה רצה לכווץ אותה בחזרה.
טלי פלטה נשיפה ארוכה. “אין לי שום בעיה לפטפט באריכות עם חברות, כן? עם אנשים שאני מכירה השיחה זורמת לי בכיף. מספרים, שואלים, צוחקים, את יודעת… אבל עם בחורים בפגישות הכל מסתבך לי. הם מספרים משהו, ואני מקשיבה ומהנהנת, אבל אין לי מושג מה להוסיף בתמורה חוץ מלספר משהו על עצמי, ולא תמיד זה קשור. כאילו, אם בחור מספר לי שאח שלו לומד תכנות, אני צריכה לספר שגם בת דודה שלי? למה שתעניין אותו הבת דודה אם הוא לא מכיר אותה? הוא מדבר על אח שלו, אז אני כנראה צריכה גם לדבר על אח שלו, אבל אני לא מכירה את האח, בקושי אותו אני מכירה! עם חברות זה הרבה יותר קל, כי אני יודעת מי זה מי ובאמת מכירה את החיים שלהן, ואז הרבה יותר קל לתקשר ולשאול ולתת לשיחה לזרום. אוף, אני נשמעת מוזרה, נכון? מתסבכת עניינים פשוטים…”
“את לא מוזרה,” הצהרתי והדפתי את הבקבוק לכיוונה. אחרי כל כך הרבה מילים, היא מזגה לעצמה שתיה ולגמה בדממה.
“כמעט כל בעיית תקשורת אפשר להסביר במילים הגיוניות. בעצם, זה שאנחנו מדברים בשטף כזה יחד, זה כמעט יותר מוזר מלא לדבר. יש כל כך הרבה סיבות לעצור ולחשוב ולהתלבט על המשפט הבא! במידה מסוימת, את הנורמלית.”
“אני נורמלית, אבל משעממת פחד!” נאנחה טלי. “כאילו, הם מצפים שאני אענה תשובות שנונות או מעניינות, או לפחות אשאל משהו שיפתח שיחה מעניינת, אבל אני לא מצליחה! זה לא שאני יוצאת מוזרה – כי אני לא שותקת. רק עונה תשובות יבשות כמו מגבת!”
“ואת בטוחה שזה ככה?” ביררתי בשקט. “יכול להיות שאת כן מעניינת, ופשוט כשאת משחזרת אחר כך את לא זוכרת נכון מה היה?”
טלי משכה בכתפה וסחררה את הבקבוק. הוצאתי אותו מידה בעדינות. אני שונאת שהורסים לי את הגזים.
“כמעט תמיד מורידים אותי,” הודתה בפשטות. “וגם בפעמים שלא, אני כל כך בלחץ לומר את הדבר הנכון ולהזיז את השיחה, שאני לא מצליחה להתמקד בבחור בכלל. רק מוטרדת כל הזמן מהתגובות שלי.”
הרהרתי רגע, ואז הרמתי את ראשי והצמדתי את כפות ידי זו לזו. “בואי נעשה סימולציה.”
“אני אשעמם אותך!” הזהירה הבחורה. “את עוד לא מכירה אותי, אני רצינית!”
“אקח את הסיכון,” חייכתי. “וזה שאנחנו לא מכירות זה רק יתרון, כי ככה הסימולציה תהיה אמיתית ונצליח לזהות את נקודת הקושי שלך.”
טלי הזדקפה והעיפה את הצמה אחורנית. “בסדר, אני מוכנה.”
יצאתי לרגע מהחדר וחזרתי עם הכובע של דוב על ראשי. טלי גלגלה עיניים אבל הצליחה לא לחייך כשהתיישבתי מולה.
כחכחתי בגרוני. “אז את שומעת, אתמול נסעתי עם כמה חברים לטיול, היה ממש מוצלח!”
“ככה קפצת לאמצע?” גיחכה טלי. “מה עם לשאול בנימוס איך הייתה הדרך למלון?”
“טלי!” הסרתי את כובע המאמנת ונופפתי באצבעי מולה. “בלי הערות ביניים, תתרכזי. קפצתי לאמצע הפגישה כי ההתחלה תמיד משעממת.”
“אוקיי, אוקיי…” היא חיככה אצבעות במתח והרימה אלי מבט. “אז אממ… איזה יופי! היה כיף?”
“מאד.” אישרתי בקול מחוספס. “היה ממש ממש כיף.”
“אז א… יופי, אני שמחה שהיה כיף. אני גם אממ… אני גם אוהבת לנסוע… זאת אומרת, אני אוהבת טיולים עם חברות.”
“טיולים זה משחרר,” הפקתי תובנה לחיים.
“וכיף.” סיכמה טלי.
בזאת נסתתמו טענותינו.
“אוקיי…” טלי התכופפה בשובבות והסירה את הכובע מראשי. הופתעתי שהיא מרגישה בנוח ככה. היה בבחורה הזאת יותר ממה שנראה לעין. “אז איך היית משפרת את זה?”
“סיעור מוחין.” כתבתי על דף בגדול ודחפתי אותו לעברה. “כשמישהו מספר לך שהוא השתתף בטיול, את מעבירה בראש את כל המרכיבים שאת יודעת על טיולים באופן כללי: איך מגיעים לטיול? איפה הוא בכלל בארץ? מה המסלול? הוא הזכיר חברים? מי החברים? מהישיבה? מהשכונה? מה אומרים בישיבה על טיולים באמצע הזמן? מה ההורים שלו חושבים על זה? מתי הם חזרו?”
“וואו וואו וואו!” טלי כיסתה את אוזניה בכפות ידיה. “די, זה יותר מדי, על כל זה אני אמורה לחשוב כשהוא אומר משפט אחד?”
“זה עניין של תרגול,” הסברתי. “ומספיק שתחשבי רק על חלק. כשאומרים לך ‘טיול’, מה זה מזכיר לך? ואת כל הדברים האלה, פשוט תשאלי. ככה מפתחים שיחה בנושא שמעניין אותו.”
“בסדר…” היא נראתה מבולבלת. “אבל למה שיעניין אותי מתי הם חזרו ולאן נסעו? אני לא מכירה אותם בכלל!”
“כי דרך השאלות הטכניות האלה את לומדת עליו; הוא בקשר טוב עם ההורים שלו? עד כמה הם מעורבים בחייו? כמה אכפת לו מהמשגיח? איפה הוא ממוקם חברתית? הוא מספר על המסלול ואת יכולה לנסות להבין אם הוא אחראי ומתוכנן, אם הוא טיפוס מובל או מוביל, אם הוא מטייל הרבה או שזה במקרה קרה אתמול.”
“הבנתי.” היא הנהנה באטיות ונראה היה שהיא מעכלת את כל זה. “אז בעצם כל משפט שהוא אומר זה סוג של טסט? אני עושה לו מבחנים ונותנת ציונים?”
“את צודקת, זה באמת נשמע טכני ומרוחק,” הסכמתי. “אבל מה קורה כשאת מדברת עם חברות שלך? את מכירה אותן וקשורה אליהן, ולכן רוב הדברים שהן מספרות מעניינים אותך. ואיך נוצר הקשר? על ידי כל השיחות שלכן, שבתחילה היו כנראה טכניות ומשעממות. ככל שתשמעי עוד פרטים על החיים שלו, תרוויחי שני דברים: הוא גם ייהפך למוכר לך, ואז אוטומטית יעניין אותך יותר מה הוא חושב, וגם תצליחי להסיק אם הוא מעניין אותך מספיק בשביל להפוך אותו למוכר לכל החיים.”
דלת הבית נפתחה ונסגרה בעדינות וצעדים חרישיים שוטטו בבית. נדרכתי, וטלי העיפה מבט אל דלת חדר העבודה. “אחד הילדים שלך?”
“לא.” הפה שלי היה יבש. “אף אחד לא אמור להיות כאן בשעה כזאת בבוקר.”
“אוי.” היא נראתה מבוהלת אבל באופן נלהב, כנראה כי זה הגנב שלי ולא שלה.
נעמדתי ברגליים לא יציבות וכשלתי אל המסדרון. כתפיים רחבות מוכרות נשענו על ארון התרופות באמבטיה. “איפה האקמול?”
“דוב!” השתנקתי. “הבהלת אותי! לא ידעתי שתחזור פתאום!”
“כי לא ידעת שיכאב לי הראש,” הניח בעלי. “את יודעת אם יש לנו אקמול או משהו?”
הושטתי יד ומשכתי את החפיסה החוצה. “הנה, קח. וואו, זה כנראה ממש כואב לך אם סגרת את החנות באמצע היום.”
“אולי אחזור אחר כך,” דוב בלע את הכדור ומישש את מצחו, כאילו בודק אם ההשפעה כבר התחילה. “אבל הייתי חייב לנוח קצת.”
“אני בפגישה עם מישהי,” פלטתי בקוצר נשימה. “אתה רוצה שאגיד לה ללכת? זה בסדר, אנחנו יכולות לקבוע שוב. למרות שדוקא התקדמנו יפה אבל לא נראה לי שיהיה אכפת לה לחשוב על מה שדיברנו. בדיוק עשינו סימולציה עם הכובע שלך, אבל כבר סיימנו אז אני יכולה לומר לה ללכת ואז אכין לך כוס תה ותנוח ואני…”
“אהובי…” הוא הרים את ידו בהבעה כאובה ואני השתתקתי. “אני רק רוצה שקט. זה הכל.”
בלעתי את רוקי ועקבתי אחרי בעלי. הוא סגר בעדינות את דלת חדר השינה מאחוריו.
“אהובי…” הוא הרים את ידו בהבעה כאובה ואני השתתקתי. “אני רק רוצה שקט. זה הכל.”
בלעתי את רוקי ועקבתי אחרי בעלי. הוא סגר בעדינות את דלת חדר השינה מאחוריו.
חזרתי בכבדות לחדר וצנחתי מול טלי.
“זה לא היה גנב,” הניחה הבחורה.
הנדתי בראשי לשלילה. “לא. בעלי לא מרגיש טוב. אז איפה היינו?”
“הבנתי מה שאמרת על איך מפתחים נושא שהוא פותח, ואני צריכה לחשוב על זה. אבל מה אני עושה כשמגיע תורי? איך אני בעצמי מדברת בצורה מעניינת על נושא? נגיד שהוא שואל אותי את כל השאלות האלה שכתבת כאן, איך אני עונה בלי לייבש אותו?”
“זה פשוט…” התחלתי, סלסלתי תלתל בהיר מהפאה וחשבתי על זה. “מה שאת צריכה לעשות הוא…”
“את יכולה לחשוב על זה,” הציעה טלי ברוחב לב ושילבה את זרועותיה בסבלנות.
השפלתי את ראשי לשולחן וחשבתי על זה.
אולי שלא תענה. שלא תספר כלום בתמורה. אולי כל מה שהוא ירצה ממנה הוא שקט.
תגובה אחת
הסיפור הולך ומשתבח ונהיה מעניין יותר משבוע לשבוע. אני קוראת בנשימה עצורה, ומשחררת באכזבה את הנשימה כשהפרק מסתיים בלי רשות