שני
אמא בחנה אותי בביקורתיות כשהתאפרתי מול המראה.
“את לא צריכה להתרגש כל כך,” היא מלמלה כשידי הרטיטה את הקו השחור תחת עפעפי. “זה שהוא לא רוצה אף אחת לא אומר שהוא שווה משהו.”
“אבל זה בטח אומר עליו יותר מבחור שרוצה כל אחת, לא?” מחיתי בזהירות את הפס הנוזלי בקצה מגבון. “ואנחנו מחכים כבר חודשים לתשובה חיובית ממנו, אז מותר לי להילחץ קצת.”
“קצת מותר,” אישרה אמא שלי ונעמדה מאחורי כדי לבחון את הצמה הצרפתית שהתעקלה על כתפי.
אמא תמיד הרגישה טינה אישית כלפי בחורים שלא רצו אותי. היא לא האמינה שהם באמת שווים משהו אם הם לא מכירים בערכי. אבל ברגע שהם הביעו רצון קל להמשיך, הם כבר הפכו לכלילי השלמות.
כבר כמה חודשים שלא היתה הצעה רצינית ממש, שהגיעה לכדי פגישה ולא היתה שום סיבה לחשוב ש’בטוח זה לא יצא’.
שימי ולדמן היה מסוג הבחורים שהורידו הצעות רק כי לא היה להם זמן לברר עליהן. השם שלי כבר ישב חודשים ברשימת ההמתנה, אבל השדכנית הכירה את אמא שלו והצליחה לעקוף את התור ולהבהיר שלמרות המצב המשפחתי, בחורה נדירה כזו הוא לא ימצא.
מסתבר שהמילה ‘נדירה’ פעלה כמו קסם על אמא שלו, או עליו עצמו. הוא שבע בחורות רגילות ומוצלחות והשתכנע שאני באמת אחרת.
למען האמת, כל שדכנית יכלה להגיד לו את זה. כיווצתי את שפתי ובחנתי את הגוון החדש. בעתיד אולי, כל השדכניות ילמדו שהמילה ‘נדיר’ עובדת עליו יותר טוב מ’מושלמת ממש’, ואז המילה תאבד את האפקט. אבל נכון לעכשו ניתן לקוות שהעובדה שההגדרה הזו משפיעה עליו אומרת שגם הוא כזה. או לפחות רוצה שאני אהיה.
כשעמדתי בפתח, אמא החליקה את הפוני על מצחי ורכנה כדי לנשק אותי.
“בהצלחה מותק.” היא יישרה את המטפחת השחורה ובחנה אותי ברצינות. “הוא שמע עלייך דברים טובים, אל תהרסי את זה.”
יכולתי רק לשלוח חיוך עקום לאמא, לקחת את התיק ולרוץ למונית.
שימי היה נמוך למדי, נמוך ממני לכל הפחות, אבל הזיק בעיניו פיצה על זה, וכשהוא ישב מולי, שכחתי תוך כמה דקות את הגובה שלו, וגם עוד כמה דברים.
“אז מה את עושה כשאת לא בעבודה?”
דחף פראי כלשהו גרם לי להודות בכנות: “מתאמנת בחץ וקשת.”
הוא פלט צליל משועשע וספקני. “זה סוג של מטאפורה? את מתאמנת איך לקלוע למטרה בחיים?”
“אי אפשר להתאמן לזה,” משכתי בכתפי. “המטרות בחיים משתנות וזזות כל הזמן. וגם אין לי שום מטרה מובהקת. האמת שהתכוונתי לדבר עצמו, אני באמת זורקת חצים. זה סוג של ספורט אפשר לומר.”
עיניו הבזיקו בהערכה. “יפה לך. כיף כשיש תחביבים מקוריים.”
“לא במיוחד כשאין עם מי לחלוק אותם,” חייכתי בעצב. “חלק ממה שכיף בתחביבים הוא להיות חלק מקבוצת תמיכה שמתעניינת בהם גם.”
“עם זה אני מסכים,” הוא הטה את ראשו לצד אחד בהרהור. “אני למשל אוהב רכיבה על סוסים.”
“יפה!” הזדקפתי בעניין. “ומתי אתה מוצא זמן לזה?”
“אף פעם, זאת חיבה פוטנציאלית. אין לי לא סוסים ולא מקום לרכב עליהם, וגם לא אנשים לדבר איתם על הנושא. עשיתי את זה רק פעם אחת באיזה חופש, עם מדריך שהרשה לנו לדהור בקצב הליכה, ומאז אני משתוקק לעשות את זה שוב.”
“אז בעצם,” רכנתי קדימה והנחתי את כפות ידי על השולחן, “אם היה לך שדה מאחורי הבית וסוסים באורווה, משהו היה מונע ממך לרכב עליהם כשאתה חוזר הביתה?”
הוא חייך. “שום דבר.”
זה לא היה תחביב, לא באמת. וגם לא מקורי במיוחד.
ובכל זאת היה משהו בדרך שדיבר על החלום שלו, שנתן לי הרגשה שהוא יכול להבין. ששימי הוא מסוג הבחורים שיעריכו בחירות יוצאות דופן ולא יירתעו מהן. הוא אולי לא עושה שום דבר מעניין בעצמו, אבל הייתי די בטוחה שהוא היה שמח שאשתו כן תעשה.
כשיצאנו לטייל, הרוח העזה הטילה קצוות משערי על עיני ואני הנחיתי אותן שוב ושוב בדממה לחזור למקום.
ידו של שימי תמכה בחוזקה בכיפה שלו, ופיו היה פעור מעט מול הרוח.
“יש לך אולי סיכה או משהו?” הוא צעק. “בדרך כלל יש לי בכיס, אבל שכחתי…”
הייתי די בטוחה שאין לי סיכה או משהו, ובכל זאת פתחתי את תיקי כדי להוכיח רצינות.
היד שלי רפרפה על חבילת ביסלי שהידקתי בקליפס לסגירת שקיות מזון.
“זה!” הוא הצביע על השקית. “אפשר את האטב הזה בינתיים?”
“של הביסלי?” שלפתי את הקליפס הכתום בחוסר אמון. “במקום סיכה?”
“הייתי שמח לסיכה, אבל במצב הקיים…”
“ולא…” סקרתי אותו בתדהמה כשהצמיד את האטב הצר לשפע הפוני הכהה שלו וניסה לסגור אותו על הכיפה. “לא מביך אותך שמישהו שאתה מכיר יראה אותך ככה?”
“יהיה יותר מביך שאני יוצא לפגישה בלי כיפה,” הוא משך בכתפו. “נראה לי שכל אחד יבין שזו לא הבחירה האופנתית הראשונה שלי. אבל בכל מקרה זה לא עובד.”
והוא משך בייאוש בסוגר שלא הצליח להקיף את קצה הכיפה, ולבסוף שלף אותו והגיש לי.
לא דיברנו עוד, עד שהתקרבנו לספסל מוגן בעצים, ואז התיישבנו בהקלה הרחק מהצווחות של הרוח.
“זה מלחיץ אותך?” הוא לא הביט בי כששאל. “זה שלא היתה לי בעיה להסתובב ככה?”
“להפך,” כחכחתי בגרוני כי הרוח חוללה משהו למיתרי הקול שלי. “להפך, זה מרגיע אותי.”
אהובי
חיכיתי שדוב יכבה את המברגה החשמלית ונעמדתי ליד הסולם שלו. “אתה מרגיש יותר טוב?”
“כנראה, כי הרעש לא מפריע לי. את רוצה לעבור?”
“לא, נעמדתי כאן כדי לדבר אתך.”
לפעמים הכי קל להתבטא ישירות. במקום כאילו לעבור ליד הסולם בדרך למטבח ועל הדרך לזרוק שאלה, אפשר פשוט להגיד את האמת.
האמת תמיד מנצחת, אבל השקר מסרב להודות בזה.
“היתה אצלי בחורה שרצתה הדרכה.”
“מממ.” הוא העביר את אצבעו בכמיהה על הכפתור המבריק של המברגה.
“עשיתי לה סימולציה, אז השתמשתי בכובע, רק שתדע.”
“אה, הכובע שלך,” נזכר דוב. “טוב שהזכרת לי, זה בסדר מצדך שאקח אותו היום למנחה?”
חייכתי. “בקיצור, היא רצתה לדעת איך מפתחים שיחות. אם נניח הבחור מספר שהשתתף בטיול, מה אפשר עוד לעשות מזה?”
“אם זה טיול ארוך,” הרהר דוב, “אפשר לעשות ממנו שיחה ארוכה, לא?”
“לא בהכרח,” התנגדתי בהתלהבות והתקרבתי עוד יותר לסולם.
היה נראה לי שהנושא עניין את דוב. האצבעות שלו נטשו את המברגה והוא התיישב על המדף העליון של הסולם לקראת שיחה.
הנחתי רגל על השלב הראשון והרמתי את פני אל בעלי.
“כמה אפשר למרוח סיפורים על מסלול של חמש שעות? מה עוד עושים שם חוץ מללכת? נוף זה נושא משעמם.”
“תגידי את זה לשכנים מולנו,” פלט דוב במרירות.
“בקיצור, תקשיב, הסברתי לה שנושאים הם דבר יקר ולא מבזבזים אותם סתם כך. היא חשבה שהדרך לפתח את עניין הטיול היא לספר על הטיולים שהיא הספיקה בחיים, לאן נסעה אחותה ואיפה ההורים שלה אוהבים לנפוש. אמרתי לה שזה בזבוז מוחלט.”
“נסיעות הן דבר יקר,” הסכים דוב.
“די, נו. הרעיון שלי היה שכשיש לך נושא בידיים, את מפתחת אותו עד הסוף, ממצה מה שאפשר ממנו. כי אם תמשיכי הלאה לבת הדודה והשכנה והטיולים השנתיים בבית הספר, יהיה לך קשה מאד לחזור אליו אחר כך. אם הוא בחר לדבר על הטיול שלו, כנראה זה עניין אותו, ותמיד כדאי לשוחח עם אנשים על מה שמעניין אותם. אז נסי לראות איך אפשר להוציא מהטיול הזה כמה שאפשר. סתם ככה בחיים זה הרגל טוב לדעת איך לדבר על משהו לעומק, ולא לקפוץ לקוריוזים ועובדות אקראיים. לא לעבור נושא כי זה יותר קל.”
“ואם זה נושא ממש משעמם?” רצה דוב לדעת.
הטיתי את ראשי וחשבתי על זה. “זו גם דרך לדעת איך הוא מתמרן בנושאים לא מעניינים. מה לעשות, בחיים יש גם נושאים משעממים.”
“זה נכון,” אישר דוב, “אבל רק בפגישות צריך למצות אותם.”
עמדתי לשאול אם בשיחות אתי הוא מתאמץ למצות את הנושאים. אם כשאני מדברת הוא מקשיב כי הוא נחמד, או כי אני מעניינת אותו. אם העובדה שהוא לא תמיד נימוסי אומרת שהוא מרגיש אתי בנוח, או שלפעמים פשוט אין לו חשק לעבוד קשה.
הרמתי את מבטי לדוב וראיתי אותו מזמזם בנחת עם המברגה. הוא נראה נינוח ולחלוטין לא מוטרד ממה שעובר בראש שלי. היה לו טוב שם, ופתאום לא רציתי שהזמזום ייפסק.
קפצתי את פי בכוח והשארתי את השאלות שלי בפנים בינתיים.
לא הספקתי לספר לו איך טלי הודתה לי. איך היא לחצה את ידי והבטיחה שתעדכן אם זה יצליח.
איך היא אמרה לי שאף אחד עד היום לא הצליח כמוני לטעת בה ביטחון ולהיכנס כל כך טוב לראש שלה.
שאני אלופה. מדהימה. חכמה.
הפה שלי צייר את המילים האלה לעבר גבו, על רקע המקדחה המרקדת.
אולי טוב שאין לו מושג שאני עדיין עומדת פה. שהמילים האלה לא הגיעו אליו. ככה אני יכולה לחפון אותן בכף ידי, בלי שאף אחד יערער על הקיום שלהן.
3 תגובות
אוי זה פשוט טובבב, כיף לקרוא אותך.
דוב ימשיך לעצבן תמיד? ואיך זה שאהובי יודעת לייעץ לכולם ורק לעצמה לא?
נשאבתי. מודה.
מירי אלופה שכמותך
אני מחכה לסיפור משבוע לשבוע
הכתיבה נהדרת, התוכן מקורי ונוגע והציניות כיפית
יואו
מחכה לסיפור הזה כל השבוע
שני נכנסה לי ללב מהרגע הראשון, היא פשוט כובשת בכנות שלה. הלוואי ששימי הוא באמת הבחור שהיא מחפשת, וכן להפך:)
ואהובי, ממש כואב לי עליה.
רותקתי. התחברתי. אהבתי. מחכה כבר לפרק הבא