אהובי
“ערב טוב, אני מדברת עם אהובי?”
אישרתי.
“אהובי, תקשיבי, אני מתקשרת אלייך בקשר לנושא קצת עדין. את יכולה לדבר עכשו?”
יכולתי.
“אז מדובר בבת שלי. היא בת… טוב, בואי רק נגיד שהיא כבר כמה שנים טובות בשידוכים, ואני די דואגת לה.”
דאגתי גם.
“היא בחורה מקסימה, כן? מוכשרת, מצליחה מאד, מנהלת צוות בחברת תקשורת גדולה, וכל המנהלים מתפעלים ממנה. היא התקדמה בקצב מסחרר בחברה שם. והיא נראית טוב, מדברת רהוט, מאד מעניינת.”
“נשמעת בחורה מושלמת,” עודדתי אותה.
היה משהו בצורה שהאמא דיברה עליה, שהיה נראה לי מוזר קצת. התקשיתי להניח את הסימניה במיקום המדויק. אולי החום שנעדר מקולה כשתיארה אותה, או בחירת המילים שהתייחסה אליה בעיקר כעובדת ופחות כבת.
“זאת ההגדרה,” שמחה אמא שלה. “מושלמת. היינו בטוחים שבשניה שהיא תתחיל שידוכים יחטפו אותה.”
“וזה לא קרה,” הנחתי.
“לא… בתחילה היא היתה מורידה כמעט מיד, אז לא חשבתי שיש כאן בעיה, אבל בהמשך פתאום ראינו שגם אותה מורידים כל הזמן. לפעמים אחרי פגישה ראשונה, בדרך כלל שניה.”
זאת היתה הסיבה הנפוצה ביותר לפניות של הורים; שאצליח לפענח את התעלומה, מה גורם לצאצא המושלם שלהם לפשל בפגישות.
זאת היתה הסיבה הנפוצה ביותר לפניות של הורים; שאצליח לפענח את התעלומה, מה גורם לצאצא המושלם שלהם לפשל בפגישות.
“אז עשיתי קצת עבודת מחקר,” הודתה האם.
יופי. אני תמיד אוהבת שותפים, והרבה יותר קל להתחיל את העבודה עם מידע בסיסי.
“זה לא היה קל, כי שדכניות, את בטח יודעת, מעדיפות לומר במעורפל ש’זה לא הסגנון’ ולתת לך לשבור את הראש לבד. אבל אני התעקשתי, לחצתי עליהן, לפעמים גם הכרתי את האמא עצמה וניסיתי להוציא ממנה הסבר אמיתי – ובסוף קלטתי שהבחורים מרגישים קצת… איך להגיד את זה? מאוימים.”
“כי הפעלת עליהם לחץ?” חייכתי.
“לא ממני,” נעלבה האמא. “מאוימים מהבת שלי. מתברר שהיא קצת… טוב, לא אגיד שזה מפתיע אותי, כי היא בכל זאת מנהלת צוות וצריך בשביל זה טיפה אסרטיביות, כן? לא קל לשלוט על שלושים נציגות שרות. אז כנראה היא גם לא מספיק נחמדה עם הבחורים.”
“מה היא עושה, מודדת להם את הזמן שהם שותים?”
היא השמיעה צליל שאולי היה צחקוק מיואש. “כנראה נותנת להם הרגשה לא נוחה, לא יודעת בדיוק. היא טיפוס דוגרי כזה, את מבינה? גם אני לפעמים קצת… טוב, אבל אני אמא שלה ואני מכירה אותה אז אני מסתדרת. ואני יודעת שעמוק בפנים יש לה לב גדול ורק צריך לתת לה להיפתח. אבל לבחורים אין סבלנות.”
יכולתי להבין אותם. אם בשביל למצוא את הלב הגדול אתה צריך להיפצע בדרך, קל בהרבה לפרוש ולחפש בחורות עם לב גלוי לעין.
“הם נהנים ממנה,” היתה חייבת האמא לדייק. “את רואה שהם ממשיכים לפגישה שניה, כן? הם נותנים לה צ’אנס כי היא באמת מעניינת ושנונה. אבל אז הם מתעייפים.”
“אז מה בעצם את רוצה לדעת?” ניסיתי להבין. “אני רואה שיש לך תשובה כבר ביד.”
“לי יש,” היא הסכימה, “אבל הבת שלי לא מוכנה לקבל את זה. היא טוענת שזה שטויות, שהיא סופר נחמדה ומחייכת כל הזמן ולא מעירה הערות. הייתי רוצה שתוכלי להוכיח לה שאני צודקת.”
“זה לא עובד עם הוכחות,” נאנחתי. “הבחורה צריכה לרצות שאני אגיע, לרצות שינוי, לרצות לקבל ביקורת. אם אטיח לה את האמת בפרצוף אני רק אצטרף לרשימת המסומנים שלה, זה לא יפתור שום בעיה.”
“היא רוצה,” הצהירה אמא שלה. “את חושבת שהיא לא רוצה כבר להתחתן? היא יודעת שיש פה בעיה, אם כי היא חושבת שזו הבעיה של הבחורים, לא משנה. בכל מקרה, היא גם שמעה עלייך מחברות והיא בהחלט תשמח שתעזרי לנו להבין.”
“תשמח?” פקפקתי.
“טוב, היא הסכימה, וזה העיקר, לא? אחר כך תוכלי לכוון אותה בעדינות לתקשורת נכונה. בסדר?”
הייתי צריכה לסרב. זה היה הדבר הנכון לעשות. בחורות מוצלחות ומושלמות שרוצות אותי הרחק מהפגישה שלהן לא באמת בשלות לקבל עזרה.
אבל ככה זה להיות אני; יודעת מצוין מה הדרך הנכונה, ובוחרת בטפשות בכיוון הנגדי.
“אז רק שאבין, יש פגישה מתוכננת ברקע? או שאת מכינה אותי אם תהיה כזו?”
“יש פגישה ברקע, וזה בחור מעולה, שמענו עליו המון דברים. אני חוששת שהוא יוריד אותה בפגישה השניה, אז אני מעדיפה שכבר בפגישה הראשונה תהיי, תמששי את הרקע ותצליחי לעזור לה להראות את מי שהיא באמת.”
מי שהיא באמת. הבחורה עם הלב הרחב והחבוי.
כשכבר סיכמנו את הפרטים הטכניים והסדרי התשלום, נזכרתי בפרט חשוב:
“רגע, דיברתם עם הצד השני? כי אני לא מוכנה להגיע אם זה לא מקובל עליהם.”
“הבחור הסכים,” גם היא נשמעה מופתעת מהעובדה הזו. “כנראה הוא שמע עליה דברים טובים ולא רצה לפספס.”
או שהוא שמח לשמוע שהאשה הגדולה תבוא לשמור עליו.
שני
“סוף סוף!” אמא שפשפה את כפות ידיה זו בזו כשהטלתי את התיק וצנחתי על הספה.
“היה ארוך?” הצצתי בשעון הקיר המרובע. הרגשתי שהיה קצר מאד, מקסימום שעתיים. די קלאסי לפגישה ראשונה.
“שום ארוך, לא ארוך בכלל. רק תסתכלי על הפנים שלך!” אמא הצביעה עליהן בעונג. “את לא מצליחה להפסיק לחייך!”
היד שלי עלתה לכיוון הפה. משכתי אותה חזרה. “הנה, הפסקתי.”
אמא שילבה זרועות כאילו התכוננה לסיפור ערש. “אז איך היה? איך הוא?”
סבא של שימי היה סנדלר והוא לימד אותו כמה טיפים שווים בשימור ותיקון נעליים. בישיבה כינו אותו גם ‘הסנדלר’, ובחורים מכל השיעורים הגיעו אליו כדי שיתקין להם פרסות וידביק קצוות פעורים.
“לא הביך אותך?” ניסיתי לדמיין מישהי מהכיתה שלי שהיתה מתקנת לכל הכיתה נעליים. התפקיד הזה לא נתפר לי על אף אחת, אולי כי לא הייתי תופרת טובה בעצמי.
“בדרך כלל הצלחתי לתקן לא רע,” הוא משך בכתפו בשמץ חיוך. “אז לא הבכתי את עצמי.”
“ברור, התכוונתי רק לשאול איך לא הביך אותך התפקיד הזה, ועוד עם הכינוי שקיבלת.”
“זה מעסיק אותך ממש, נכון?” הוא קימט את מצחו במקום לענות ישירות.
“מה?” הרגשתי שהוא מוטרד וניסיתי להבין ממה.
“כל הנושא הזה של מבוכות ופעולות לא שגרתיות. זה מלחיץ אותך? כי עד לרגע זה לא עלה בדעתי שיש משהו מביך בתיקון נעליים.”
“מה? לא! בשום אופן לא!”
איך יכול להיות שהוא קלט אותי הפוך כל כך? נהניתי לגלות שיש לו חשיבה עצמאית, שימח אותי שהוא לא חושב איך המעשים שלו נראים לסביבה.
לא ידעתי איך להסביר לו אותי, מה גורם לשאלות שלי, וכמה מצאו חן בעיני התשובות שלו.
אבל למזלי שימי היה בחור קליל ועבר הלאה, לנושא הבא. זאת היתה הבדיחה על הטייס והשעון אם אני זוכרת נכון, והיא ממש הצחיקה אותי…
“את שוב מחייכת,” האשימה אמא. “מה היה כל כך טוב שם?”
“הכל,” הודיתי בלית ברירה. “הוא בחור מצוין כמו שאמרו, חכם ומעניין.”
“סוף סוף!” התנשפה אמא. “נראה לי שזאת הפעם הראשונה שאת חוזרת מפגישה ככה. את חושבת שהוא ירצה להמשיך?”
מתישהו שימי העיף מבט בשעון ונשך את השפה התחתונה.
“הופס, מתחיל להיות מאוחר, סליחה.”
“זה בסדר.”
לא היה בי שום חלק שרצה לסיים כבר.
“מצטער, ממש נהניתי, זה התירוץ היחיד לכך שעיכבתי אותך.”
אמא בחנה אותי בריכוז. “את חושבת שהוא ירצה להמשיך.”
הושטתי יד כדי לפרק את הצמה. “כן, נראה לי ככה.”
“וגם את רוצה.” היא לא שאלה. לא עניתי.
אמא נשענה אחורנית וסקרה אותי.
“מה כל כך מיוחד בו בעצם?”
“הרגשתי בנוח אתו,” עניתי לאט. לא הייתי רגילה להסביר את עצמי לאמא לפני שחשבתי בעצמי על הסיבות. “כאילו הכל בסדר מבחינתו. הרגשתי ש… שלא אכפת לו איך אני אהיה.”
“איך תהיי?” העיניים הכהות שלה התכווצו. “את תהיי בסדר גמור.”
“אני מתכוונת…” בלעתי את רוקי ופיתלתי את השיער בין אצבעותי. “שלא יפריע לו גם אם הוא יידע.”
“את לא תהרסי את זה!” הקול שלה הקפיץ אותי. אמא נעצה בי מבט זועם, שפתיה מכווצות ואישוניה כמעט בלתי נראים בין העפעפיים שכלאו אותם. “את בחיים לא תספרי לו, שני, את שומעת?”
רציתי לומר לה שברור. שלא עלה בדעתי בכלל.
כי זה היה נכון. עד שאמא אמרה, לא חשבתי על זה. לא העזתי לחשוב.
אבל עכשו, כשהרעיון עלה על השולחן הסלוני שלנו, קיבל ממשות ואיסור, לא יכולתי להתעלם ממנו.
הייתי בכיתה ח’, ובדיוק חזרנו מאולם בית הספר אחרי חזרות למקהלה.
השעה היתה ארבע וחצי, והבטחתי לאמא שעד חמש אהיה בבית.
“אנחנו הולכות לסיור זכרונות בשכונה.” החברות שלי טפחו על כתפי כשעמדתי לפנות לכיוון ההפוך, לעבר הבית. “את באה, כן?”
“כבר מאוחר,” היססתי והעפתי מבט בשעון. בשלב הזה אמא כבר יושבת ליד החלון, למרות שנשארו עוד עשרים דקות עד חמש.
“שום מאוחר.” יעלי תפסה בידי בהחלטיות. “את לא ילדה קטנה ועוד לא חושך. פשוט נעשה כמה תמונות ביחד, וזהו. באמת לא אכפת לך שלא תהיה לך מזכרת מאתנו?”
היא נראתה כמעט פגועה, ולא רציתי לגרום לה להרגיש ככה. אמא תהיה חייבת להבין.
“בסדר,” נכנעתי. “אבל תעשו את זה זריז.”
זריז זה לא היה. לקח להן יותר משעה להיזכר בכל המקומות הטובים, להחליט על הפוזות הכי מצחיקות ולהעלות זכרונות תוך צחוק מתגלגל. אני תופפתי בעצבנות ברגלי על העשב היבש שעליו התיישבנו, ותהיתי אם אמא כבר התקשרה למשטרה.
בשש סוף סוף הן סיימו. הנחתי שהן המשיכו להצטלם אחרי שהלכתי, אבל שמחתי בשבילן. הפרצוף הלחוץ שלי לא נראה טוב בתמונות.
רצתי כל הדרך הביתה, ידי תמכה במותני הכואבת וצליל הנשימות החפוזות רעם באוזני.
החלון היה סגור.
דהרתי את המדרגות עד הבית, וכשלתי מתנשפת ליד הדלת. הבית היה אפלולי וחנוק.
“אמא?”
היה שקט. דממה ארוכה שזמזמה באוזני. אולי אמא ישנה. אולי קרה נס והיא נרדמה לפני שהגעתי. אולי קרה אסון ושוטר תורן בודק אתה אם רבנו לפני שיצאתי.
על השולחן הקטן ליד הכניסה עמדה כוס קפה שאמא ככל הנראה הכינה לעצמה בזמן ההמתנה. בשלב מסוים היא כנראה עברה לחכות ליד הדלת. הכוס היתה מלאה כמעט לגמרי וכבר לא עלו בה אדים.
“את פה?” הקול הדק והרועד שלה הקפיץ אותי. היא חמקה מחדר השינה בשקט כזה, עד שלא הבחנתי בה לפני שפנתה אלי.
עמדתי קפואה בחשכה החלקית מול פניה הלבנות, עיניה המצומצמות והמטפחת השחורה שהתנפנפה על כתפה בהאשמה.
“הרגת אותי…” התנשמה אמא. “את מבינה שפשוט הרגת את אמא שלך בידיים? יש לך מושג איזה תרחישים זוועתיים עברו לי בראש? הייתי מעולפת, ממש ככה, מעולפת. תזמיני לי אמבולנס עכשו, כי אני לא יודעת אם הלב שלי עמד בזה בכלל.”
הפה שלי היה חרב כל כך, עד שהלשון גיששה בו, כבדה וחסרת תועלת. הגפיים היו צמיגיות ורוטטות, והלב שלי הרעיש מעל מילותיה של אמא.
“לא אכפת לך ממני…” מעד קולה של אמא. עיניה היו ענקיות בפניה הרזים. “את חוגגת לך עם החברות שלך, ושוכחת שאין לי שום חיים חוץ ממך. איך את חושבת שהרגשתי כשאני רואה שאת לא חוזרת? למה למען השם לא יכולת להרים טלפון ולעדכן?”
לזה לא היתה לי שום תשובה. למה באמת לא התקשרתי?
אולי מאותה סיבה שנשארתי למרות שלא היה לי עניין בתמונות.
ששכנה תדפוק על הדלת בשביל לבקש משהו. שגבאי צדקה יצלצל בפעמון. שגנב יחדור דרך החלון. שיתברר שיש לנו אחות נוספת שלא ידעתי עליה, ובדיוק ברגע זה היא תקפוץ לביקור שורשים. שהאדמה תרעד קצת, מספיק בשביל שהנברשת תתנדנד.
העפתי מבט בכוס הקפה. היא היתה הדבר היחיד שבאמת היה כאן. היחיד שאולי יכול להציל אותי.
אם רק… התרכזתי בה, דמיינתי אותה רוטטת ונופלת, מסיחה את דעתה של אמא, ומשכיחה ממנה את הלב שלה ואותי.
הכוס החליקה מהשולחן הצר והתנפצה לאלפי רסיסים. נוזל התפשט בשלולית חומה ועכורה על הרצפה.
אמא מיהרה לזנק אליה, וגנחה עמוקות כשראתה את הנזק. “זה הכל בגללך,” היא מלמלה, אבל כבר לא היה להט בקולה. “אף פעם אני לא משאירה כאן כוסות מלאות, אבל לא ידעתי מה קורה אתי, לא ידעתי מה קורה אתי.”
היא רצה להביא סמרטוט ומטאטא ומגב וספל מים, תנועותיה רחבות ובהולות.
“צריך לתקן את השולחן הזה,” היא זעפה. “הוא פשוט עקום! ככה זה כשאין גבר בבית שיכול לתקן. הכל נשבר פה, הכל הרוס. תעשי לי קפה חדש, שני. אני סחוטה לגמרי.”
“צריך לתקן את השולחן הזה,” היא זעפה. “הוא פשוט עקום! ככה זה כשאין גבר בבית שיכול לתקן. הכל נשבר פה, הכל הרוס. תעשי לי קפה חדש, שני. אני סחוטה לגמרי.”
הרגליים שלי שקשקו כל כך חזק, עד שהיה לי צד שהאדמה אכן רעדה. אולי זו המשאלה שהתגשמה וגרמה לשולחן לרעוד. אולי קיבלתי שתי משאלות.
אולי מעבר לדלת ממתינים בשורה שכנה, גבאי, גנב ואחות נעדרת.
קיוויתי בשביל הגבאי שהכסף שלו חבוי היטב.
קרסתי על המיטה בחדר, והצמדתי את הכרית הצוננת לפני הבוערות.
מה זה היה? אלוקים, מה היה הדבר הזה?
לא היתה שום סבירות מדעית שהכוס תיפול. לא היתה רוח, שום דלת לא נטרקה. מלבד התחינה הדוממת שלי, לא היתה לה סיבה לגלוש לרצפה.
פקחתי עיניים ונעצתי מבט בחדר המסודר שלי, נטול התמונות והמזכרות. בקבוק מים עמד על שולחן הכתיבה הריק. הבטתי בו. התרכזתי בו. דמיינתי אותו נע כמה פסיעות על גבי השולחן, ואז מחליק למטה.
רגע ארוך לא קרה כלום. התרכזתי חזק יותר, דמיינתי לפרטים את התנועה שלו. דמיינתי את עצמי מרימה וגוררת אותו על פני השולחן.
עבר רגע, והבקבוק זז. האישונים שלי התרחבו, הלב שלי השתולל בין צלעותי, כשהבקבוק פסע ביציבות על השולחן ונפל בקול שכשוך על הרצפה לידי.
לא ידעתי מה זה. אם יש לזה שם. אם אני משוגעת או משתגעת. אף פעם לא אהבתי סיפורים דמיוניים, לא ראיתי בהם טעם. אולי אם הייתי קוראת יותר, הייתי מוצאת שם לדבר הזה.
אבל מה שהוא לא היה, הוא הפחיד אותי נוראות.
4 תגובות
סיפור מקסים
כתיבה נהדרת
אמאלה
היא מכשפה
מה זה כשפים?
יש לה יכולות על טבעיות שנובעות משליטה מאד חזקה על המחשבה, לא מקשר עם כוחות טומאה.
סיפור יפה!
קשה לי עם האמא היא נוקשה ומרירה, לא יודעת גבולות אוף, שני כזו מהממת