לא מזיז לי – פרק י”ג

אהובי

קראו לה מילכה, למנהלת הצוות המושלמת. אפילו השם שלה הטיל עלי יראת כבוד קלה. חיכיתי לה מחוץ למלון. היה קריר, ואני עטפתי את עצמי במעיל עם הדפסי הזיקוקים שדוב שונא.

הוא לא אמר במפורש שהוא שונא אותו, אבל הוא די בולע את הרוק כשאני לובשת אותו בחוץ, אז למדתי להשתמש בו כשדוב לא נוכח. מעיל הטורקיז מחמם מספיק.

נעלי פיתה טופפו על המדרכה לעברי. בחורה גבוהה ורזה בשיער כהה מתנפנף ושמלה שחורה ישרה התקרבה אלי בזרועות שלובות בחזקה. לה כנראה לא היה אפילו מעיל טורקיז בבית, או שהיה ממש חבל לה להסתיר את השמלה השחורה חסרת הייחוד שלבשה.

“קר, אה?” קראתי לעברה. מסיבה כלשהי, הייתי בטוחה שזו מילכה. נכון שבראש שלי ראיתי אותה בחליפה כחולה, אבל בהחלט לא התעקשתי על זה.

היא האטה ועשתה משהו שנראה הרמת גבה, בלי להשתמש בגבות. “סליחה?”

“את מילכה?” חייכתי אליה.

“אה,” היא הסיטה את שערה. “כן, נעים מאד. את אה…?”

“אהובי,” הזכרתי לה. “דיברתי עם אמא שלך.”

“כן, נכון.” היא חיבקה את עצמה חזק יותר, וממש התאפקתי לא להציע את הזיקוקים. עלי הקור פחות משפיע. להפך, אני סובלת מחום בדרך כלל. 

הרוח שיחקה בשיער השחור שלה ובקצוות הפאה הבלונדינית שלי. לרגע פשוט צפיתי במשחק השערות וחיכיתי שמילכה תתקדם ואוכל ללכת בעקבותיה. 

“אז את מחכה בחוץ, כן?” היא ביררה.

“חיכיתי לך,” אישרתי. 

הסנטר שלה נדרך. “רגע, את נכנסת אתי פנימה?”

“זה הרעיון בערך.” התחלתי לצעוד והיא נאלצה ללכת לצדי, כי גם היא כנראה הבינה שאיך שלא תיראה הפגישה הערב, היא עצמה חלק משמעותי בה.

“זה הרעיון בערך.” התחלתי לצעוד והיא נאלצה ללכת לצדי, כי גם היא כנראה הבינה שאיך שלא תיראה הפגישה הערב, היא עצמה חלק משמעותי בה.

“אני לא מבינה את זה…” היא סיננה בלי להביט בי.

“גם אני,” הודיתי. “אבל אני זורמת.”

“טוב, קל לך לזרום.” היא התכופפה כשעברה בדלתות המסתובבות כאילו בכמה סנטימטרים פחות הן לא יפגעו בה. “אמא שלי משלמת לך על זה.”

לזה לא היתה לי תשובה טובה.

מילכה הניפה את שערה לאחור, הרהרה רגע ואז צעדה על נעליה השטוחות אל השולחן הקרוב לפתח. זאת היתה תפנית מעניינת. אנשים מעדיפים בדרך כלל את המקום הפינתי והאחורי ביותר, שאליו צריך לצעוד כברת דרך. הוא נותן תחושה של בחירה.
לרוע מזלי, במקום המואר והחשוף הזה לא הייתה שום כורסה אפלה וחבויה.

“אני ממש מצטערת.” נראה שמילכה פענחה את המצוקה שלי. “שאביא לך כסא כתר מאיפשהו?”

“זה בסדר,” עניתי באבירות. תמיד קשה לי לעמוד לאורך זמן. הדבר הקנה לי הרגל שימושי לזהות במהירות אזורים מאוזנים שמתאימים לישיבה. עכשו מצאתי גדר אבנים עגולה זעירה שהקיפה חלקת אדמה ופרחים סמוך לשולחן שבחרה מילכה.

מילכה צפתה בי כשהתיישבתי בזהירות והסרתי את הזיקוקים. אם הייתי קצת יותר רזה, המקום הזה היה מושלם.

היא ישבה רגע, תופפה על השולחן, נעצה מבט בתפריט, הרימה מבט לדלתות ואז קפצה על רגליה והתקרבה אלי. “אהובי, כן?”
“מממ.”
“אני מבינה שזה שאת כאן זה עובדה מוגמרת, אבל הייתי מעדיפה שזה ייעשה בתנאים שלי.”
“זאת ממש לא עובדה מוגמרת,” התנגדתי. “הבהרתי לאמא שלך בטלפון שאם את לא רוצה, אני בשום אופן לא כופה את השהות שלי עלייך.”

היא שוב עשתה את ההבעה המרשימה הזאת בלי הגבות, ואני התכווצתי. 

“בכל אופן, אהובי,” היא דיברה כאילו המילים שלי היו רק שיעול הכרחי, “את יכולה להמשיך לשבת כאן, אבל אני מבקשת שגם אם תרגישי צורך להתערב, בשום אופן לא תקומי מהמקום.”

“גם אם אממ… ממש אצטרך לקום?”
“לא תקומי בשביל להתערב בשיחה שלנו,” היא נאנחה כאילו אני ילדה טורדנית.

“מבטיחה בלי נדר,” הצהרתי חגיגית.

“ו…” עכשו היו המילים שלה חפוזות יותר, כי הדלתות נפתחו ובחור נמוך ממנה משמעותית נכנס באישונים מתרוצצים פנימה. היא חזרה להביט בי. “בסוף הפגישה, אני מבקשת שתסכמי את ההתרשמות שלך רק לי, לא לאמא שלי.”

טוב, זה כבר היה מסובך יותר. כפי שהיא ציינה באלגנטיות קודם, אמא שלה היא המעסיקה שלי. לא יודעת אם יהיה הוגן לדלג עליה. אבל לא היה לי זמן להגיב. זוויות פיה התהדקו כאילו היא חותמת על העסקה שלנו, ובניד ראש היא פנתה לקדם את פני הפגוש שלה.

ישבתי בצייתנות על גדר האדנית שלי ועשיתי את מה שאני עושה תמיד.

“ערב טוב,” התנשם הצעיר. 

“ערב טוב,” אישרה מילכה בנחת.

הוא גירד בצווארו. “אז אממ… מצאת את המקום?”

“מי יודע,” הגיבה מילכה בנימה פילוסופית. “יתכן שאני עדיין משוטטת אי שם בסמטאות ואתה נפגש עכשו עם בחורה אחרת.”

“אה…” הוא נראה מבוהל מהאפשרות. “טוב, אה… אז איך היה בעבודה היום?”
“כמו אתמול בערך,” קימטה מילכה את מצחה. “אה, רגע, אתה לא יודע איך היה אתמול. לספר לך?”

הייתי בטוחה שהלב שלו דפק ממש חזק. גם שלי לא היה רגוע. “אה, בטח, אני אשמח.”
“טוב, אז אני מנהלת צוות כמו שבטח סיפרו לך, יש שלושים נשים מתחתי ואני אמורה לדאוג שהן תעשינה את העבודה שלהן כמו שצריך.”
“אני בטוח שאת טובה בזה,” מיהר הבחור להספיק את המחמאה הראשונה שלו לערב זה.

“למה?” רצתה מילכה לדעת.

“מה? אה, כי… טוב, בחרו אותך ואת אממ… אומרים שאת ממש מוכשרת.”
“לא תמיד אנשים מוכשרים טובים במה שהם עושים.” מילכה הרימה את ראשה וסימנה למלצר. הוא התקרב בקפיצה כאילו רק חיכה שתרשה לו. תהיתי אם גם הוא האזין לתחילת השיחה שלהם.

“היה לנו סנטוחה הבוקר.” ככל הנראה החליט הפגוש שלה ששיחה על עצמו תהיה בטוחה יותר. “של חבר טוב שלי. את א… יודעת מה זה סנטוחה?”

“אם לא הייתי יודעת הייתי שואלת. מיץ אשכוליות בשבילי.”

“מים!” התנשף הבחור והמלצר בהה בו רגע, כאילו גם הוא כמוני לא בטוח לאיזה צורך ביקש אותם.

“בכל אופן,” הוא צפה במלצר המתרחק, “חבר שלי לא רגיל לשתות בדרך כלל, אממ… אני מתכוון לשתיה אלכוהולית,” הוא הסמיק כאילו אמר דבר מה לא הגון. “אבל הבוקר הוא שתה ושתה ופשוט איבד את זה לגמרי. הוא התחיל להגיד שהוא לא יודע בכלל למה התארס, ולא הספיק לחשוב על זה ושיצילו אותו מעצמו… והוא בכלל לא רוצה להתחתן… טוב, אני אפסיק עכשו…” הלחיים שלו בערו והתחננתי בלבי למלצר שיביא כבר את המים לכבות אותן. הבחור העדין הזה הרגיש כנראה שפגישה ראשונה היא לא הזמן לתלות ספקות במוסד הנישואין.

“הוא היה צריך לחשוב על זה קודם,” הביעה מילכה דעתה. “עכשו קצת מאוחר מדי בשבילו, לא?”
“טוב, הוא היה שיכור ו… לא משנה, סתם משהו שנזכרתי בו. אז איזה מקצוע בעצם למדת?”

שני

במשך כמה ימים הרגשתי שאני מוקפת בציוד ריגול חשאי. כאילו כל החפצים סביבי, גם אלה שלא שמתי לב אליהם בכלל, קיבלו חיים משלהם והם צופים בי בדממה למקרה שאבקש מהם לזוז.

הייתי שוכבת עם הפנים לתקרה, ומגלה מדבקה זוהרת שתקועה שם מגיל ארבע. ומה אם היא מחזירה לי מבט עכשו, ותסתכל עלי עד שאירדם?

הלכתי ברחוב והרגשתי במוחשיות איך פחי האשפה מסובבים את ראשם כדי לעקוב אחרי, וקופאים מיד כשפניתי לאחור כדי לתפוס אותם.

בשבוע ההוא חשבתי שהם תמיד היו שם. האזינו לשיחות שלי, שמרו את צעדי ברחוב, קלטו את התסכולים שפרקתי בחדר, והמשיכו לפקוח עיניים גם כשאני ישנתי.

שבוע שלם הורדתי פרופיל. לא התרכזתי בכלום, אפילו לא במחברת היסטוריה, שמא היא תעשה מה שקיוויתי ותברח מהחלון. הלכתי בפנים שפופות, השפלתי מבטים לרצפות, וקיוויתי שהן לא יקבלו פתאום חיים משלהן.

אחרי שבוע שהכל סביבי דמם ושום כפתור לא מצמץ, התחלתי לקלוט שאולי אני היא שמפיחה בהם חיים. אולי הכוסות, המחברות, הסכו”ם והעטים הם אכן חפצים דוממים, אבל כשאני מתרכזת בהם, הם מצליחים לנוע לפקודתי, ואין להם שום מחשבות אנושיות מלבד זה.

היה קל יותר להאמין שזו האמת, כי האפשרות האחרת הוציאה אותי מדעתי.

התחלתי לבחון את גבולות הכוח שלי. גיליתי שכדי להזיז כוס כשאני נסערת, דרוש ריכוז נמוך מאד, אבל אם אני רגועה ואין לי באמת עניין שתתנפץ אצטרך להשקיע הרבה יותר מאמץ. חפצים כבדים היו משימה קשה יותר, וגם אחרי הרבה תרגולים לא הצלחתי לגרום לילקוט שלי להשתרך אחרי בדרך לבית הספר.

לא שבאמת הייתי נותנת לו לעשות את זה, כי המטרה הכי חשובה בחי אז, הייתה להסתיר את הכוח המוזר שלי מהעולם.

ובעיקר מאמא.

אמא אהבה חדגוניות. העריצה מוסכמות. סגדה לנורמליות. העובדה ששתינו היינו יחידה משפחתית קטנה ואחרת גרמה לה להכפיל מאמצים כדי שבכל תחום אחר נהיה כמו כולם.

כשבגיל שבע עדיין מצצתי אצבע, אמא ערכה לי מבצעים, מרחה משחות מרירות על הבוהן, תפסה בידי בכל פעם שיכלה, ובשלב מסוים פשוט התחננה אלי בדמעות שאפסיק. “מה יחשבו עלי אם יראו שאת עדיין מוצצת אצבע בכיתה א’? איזו אמא נותנת לבת שלה להמשיך עם ההרגל התינוקי הזה?”
הייתי כל כך המומה מהדמעות שזלגו על לחייה, מהצער העמוק שנגרם לה בגללי, שאיבדתי בבת אחת כל עניין בבוהן שלי. לא מצאתי טעם בה עוד. לא כשהיא ככה העציבה את אמא.

לא יכולתי אפילו לדמיין מה תגיב אם תגלה את הכוח החדש שלי.

בעצם יכולתי. היא תשתנק, היא תבלע אוויר בחיפזון, תנפנף בידיה בחיפוש אחר אוויר ותבטיח שהיא נחנקת.

היא תתפוס בידי בפנים אדומות ומבוהלות, ותדרוש ממני הבטחה שלעולם לא אחזור על הטירוף הזה שוב. שהיא לא תעמוד בזה. שיהיה אכזרי מצדי להכאיב לה ככה.

בתחילה חשבתי שאמא הווירטואלית צודקת. לא משנה מאיפה הגיע הכוח הזה; הוא לא פיזי, ואין בו שום דבר הגיוני ומדעי. זה מוזר, זה הזוי, זה לא בסדר, זה… לא רציתי לחשוב על מילים מפחידות באמת כמו ‘קסם’ ו’כישוף’, אז לא חשבתי אותן. פשוט החלטתי לקבור את הידע הזה על עצמי, ולהמשיך בחיים כאילו הכוס מעולם לא הקשיבה לי.

הלכתי לבית הספר כרגיל, הוצאתי בכוחות עצמי את המחברות והלכתי עד לפח כשרציתי להשליך טישו. פטפטתי עם החברות שלי, הסרתי להן פיסת אבק מהכתף באצבעותי, וחזרתי לכיתה בשתי רגליים כששכחתי את המגבת בילקוט.

והמשכתי ככה גם בבית, בחדר הפרטי והסגור שלי. כמו פעם, כמו לפני.

אבל משהו השתנה בי, גם אם כבשתי כל עדות לכוח החדש.

קוצר רוח מזדחל שפיזז בעורקי והחסיר בי סבלנות כלפי האנושות סביבי. כלפי החברות שלי בעיקר.

הן היו… כל כך רגילות כולן. עם אותן מגבלות אנושיות, אותן בדיחות מטופשות, והשיחות החוזרות על עצמן על מבחנים והקבצות ובגדים.

הסוד שלי בתחילה הסתפק במועט והתכווץ בפינת הקטנה שהקציתי לו, אבל במשך הזמן הוא הלך וגדל, התפתח והתפקע. לא יכולתי לשאת את זה שתחומי העניין שלהן צרים כל כך, שהן פולטות ‘לא יכול להיות!’ ו’אין מצב, לא מאמינה לך!’ על נושאים שבלוניים כמו מורה שהתפטרה באמצע שנה.

מה היו מגיבות אילו הייתי מזמנת אלי כסא מקצה הכיתה? אילו היו יודעות שאני יכולה בקימוט מצח לגרום לצמיד שלהן להישמט מהיד?

הייתי אחרת ומיוחדת ושונה, ולא היה להן מושג. הן העדיפו להיות בשוק ובהלם מסיפורים ארציים ומשמימים, מהעולם שמתנהל כמו שמצפים ממנו כבר אלפי שנים. 

הייתי אחרת ומיוחדת ושונה, ולא היה להן מושג. הן העדיפו להיות בשוק ובהלם מסיפורים ארציים ומשמימים, מהעולם שמתנהל כמו שמצפים ממנו כבר אלפי שנים. 

ובכל זאת נאלצתי ללכת לצדן ולהעמיד פנים שאני כמותן.

עד היום ההוא.

זה היה צהריים קר וחורפי. חזרתי עם חברה מבית הספר תחת מטר דוקרני. היינו מחובקות במעילים ומנופפות מעל ראשנו במטריות רועדות. המטריה שלה היתה כבדה ועלתה כמה עשרות שקלים. זה כנראה היה אמור להגן עליה מחבטות הרוח. אבל כשהיד הלחה והקפואה של החברה שלי לא הצליחה לאחוז בידית הפלסטיק, המטריה התעופפה ועמדה לנחות בתוך שלולית עכורה כמה מטרים לפנינו.

“אמא’לה!” היא צעקה והחליקה קדימה בניסיון סרק לעצור את המטריה היקרה. חלקיק שניה בהיתי במטריה המרחפת, ואז כיווצתי את עפעפי ודמיינתי אותה נעצרת קרוב אלינו במקום ליפול לבוץ.

זה לא היה ביצוע מדהים מדי. החברה שלי לא שמה לב שקרה משהו חריג, ואפילו הרוח לא מחתה על הגזלה שלי. 

אבל מאותו רגע מופלא תחת זרמי מים רועמים, כשהכוח שלי פיזז בהתרגשות אל החופש, הפסקתי לכבוש אותו.

להדפסה