שני
החיים שלי נהיו בית ספר פרטי לקסמים.
אני הייתי התלמידה והמורה, וזה היה נוח כי לא הייתי צריכה להגביל את עצמי לשעות ולמטלות.
אתגרתי את עצמי בהזזת חפצים כבדים יותר ויותר וממרחקים הולכים וגדלים.
אילו הייתי יכולה לשתף פעולה עם פרטנר, הייתי מנסה גם לבדוק אם אני יכולה לגבור על יכולת ההתנגדות של מישהו שמחזיק בכל כוחו את הטלפון למשל, ואם יש לי השפעה על תכשיטים נטועים כמו עגילים.
אבל את זה לא יכולתי להרשות לעצמי כמובן.
זה היה כיף, זה היה קסום, ולא היו לכוח שלי תופעות לוואי כמעט.
הוא כן שיווה לי לפעמים הבעה קצת מזוגגת, כשהייתי מתאמצת להתרכז בנמלה ולהסיט אותה מהמסלול, ובפירוש הוריד חלק מהעניין שלי בבילויים חברתיים.
השנה כבר הסתיימה, עמדתי לעלות לתיכון והראש שלי היה אמור להיות שקוע כמעט רק בחיים החדשים שבפתח.
במקום הזה, ראיתי מול העיניים רק חפצים דוממים שלא חייבים להישאר דוממים.
בקיץ ההוא, אמא הסתובבה סביבי לא מעט. שינויים תמיד הלחיצו אותה, וכל סיכוי לכך שאני מתרחקת עוד צעד מהילדות וממנה גרם לה להיצמד אלי יותר.
בקיץ ההוא, אמא הסתובבה סביבי לא מעט. שינויים תמיד הלחיצו אותה, וכל סיכוי לכך שאני מתרחקת עוד צעד מהילדות וממנה גרם לה להיצמד אלי יותר.
ישבתי על אדן החלון וניסיתי לשדל יונה לרדת ממנוע המזגן שלנו, בלי לנפנף בידיים.
מסתבר שיונים היו הרבה פחות דוממות מנמלים, או שהנמלה ההיא פשוט זזה מרצונה החופשי ולא היה אכפת לה לתת לי הרגשה טובה.
“שני? מה את עושה?”
קפצתי בהבעה אשמה, למרות שלא היה שום דבר מחשיד בי וביונה.
“מנסה להעיף את היונה הזאת,” הסתובבתי לאמא.
היום המטפחת של אמא לא היתה שחורה, אלא בצבע סגול חציל. זר לא היה מזהה את ההבדל, אבל אני ידעתי שהיא עשתה מאמץ מיוחד.
“אני רוצה לצאת איתך לקניות.” אמא הידקה את קשר המטפחת. “את צריכה חולצות חדשות וגם סנדלים. בואי, את ממילא לא עושה שום דבר מיוחד.”
היונה חמקה בינתיים כדי לתת לי ליהנות מהספק, ולא היה לי שום תירוץ אחר.
אבל העניין היה ש…
“כבר יש לי סנדלים, אמא.”
“יש לך?” אמא פערה את פיה כאילו הודיתי שרכשתי חנות נעליים. “ממתי? איך? מאיזה כסף? איך לא ראיתי אותן?”
“מלפני שבוע, מהכסף שלי. אני שומרת אותן לתחילת השנה.”
“תראי לי אותן,” תבעה אמא.
חנקתי אנחה ופתחתי את מגרת הנעליים. אמא צפתה מלמעלה בפנים אטומים בסנדלים הצבעוניים שלי, עם הדפס הפריטים האקראיים שעליהם.
“מה. זה.”
בלעתי את רוקי. “מצטערת, אני יודעת שהם קצת מוזרים, אבל לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת אותם, והם לא עלו יקר.”
“בטח שלא!” אמא הושיטה אצבע אחת ותלתה עליה את אחד הסנדלים, מניחה לו להתנדנד באוויר הרחק ממנה. “כי מי עוד חוץ ממך יקנה סנדלים עם… מה זה הקשקושים האלה? יש כאן קומקום וספל ופרח וצנצנת ותיק ומשקפיים… את בת חמש עשרה, שני! ממתי ילדה בגילך הולכת עם סנדלים מצוירים?”
“הם היו במידה שלי,” התגוננתי.
“מצחיק מאד.” אמא השליכה את הסנדל מעל בן זוגו. “אני מבקשת שתחזירי אותם תכף ומיד.”
“אמא…” התחננתי, “אני אוהבת אותם, ואני לא יכולה להחזיר.”
לא יכולתי לתאר לה איך הם קראו לי, הזוג הזה – כאילו נועדו בדיוק בשבילי. עם הפריטים האקראיים המודפסים עליהם שהזכירו לי את כל החפצים שאני יכולה להזיז בלי ידיים. את כל העצמים שהודות לי מקבלים חיים.
אף אחד בעולם לא ידע שאני מיוחדת וייחודית. כלפי חוץ לא היה בי שום דבר יוצא דופן.
אבל הסנדלים האלה כן ידעו, והייתי מוכרחה שהם יישארו שלי.
אהובי
הסיבות שהמקצוע הזה מתאים לי:
אני אוהבת אנשים ומבינה אותם.
יש לי שכל.
אני מרגישה בנוח כמעט בכל מקום.
אני מסוגלת לשבת זמן ממושך.
הסיבות שהוא לא מתאים לי:
קשה לי לא לשתף אחרים בעבודה שלי.
אני אימפולסיבית וזו צרה צרורה במקצוע שדורש סבלנות ורגישות.
אני לא אוהבת לשבת זמן ממושך.
קשה לי להתרכז לאורך זמן בהרצאות. בשלב מסוים אני נוטה לנמנום.
וכשאחד מהצעירים מדבר באריכות ואני לא נדרשת לענות שום דבר, אני מוצאת את הראש שלי מתנודד כלפי מטה באופן מצער. תמיד היה לי קשה עם נאומים ארוכים, אבל בלימודים יכולתי עוד להסתדר עם סיכומים של חברות. כאן הסיכום הסופי חייב להיות שלי.
לכן שפשפתי את העיניים בהחלטיות, הרשיתי לאחד הענפים מאחורי לדקור את הגב שלי והתאמצתי להתעורר.
עכשיו מילכה דיברה בשטף. כשהבחור קלט שהיא לא מצפה לתגובה מידית כתפיו נרגעו ופניו התארגנו בהבעה קשובה.
… אז הסמנכ”ל לא הסכים בשום אופן וזה גרם לבלגן רציני במחלקה, ואז עירבו את המנכ”ל והוא לא אהב בכלל לגלות שהוסיפו זמן שיחה…
… הייתי מתערבת מיד כמובן אבל לא היה לי מושג…
… אז הסמנכ”ל זימן אותן לפגישה דחופה אבל מתברר שבהסכם ההעסקה לא היתה התייחסות למי בעצם אחראי…
אוי אלוקים, אני שוב נרדמת. היא דוקא בחורה מעניינת, והפגוש שלה שוכח מעצמו ומהמהם בהתפעלות. אבל אני ישנתי אתמול ארבע שעות בלילה ומתברר שגדר אבנים שבקושי מספיקה לחצי הגוף שלי נוחה להפליא בתנאים האלה.
חייבת להתרכז. מה היא אמרה עכשו? ומי זאת ברטה למען השם? למה היא לא יכלה להגיע בתחילת הנאום ולהציג את עצמה?
מילכה השתתקה והביטה בו בציפיה.
“זה מרתק,” הוא הודה בכנות, ונראה שהרגעים מתחילת הפגישה נשכחו והוא התחיל לראות בה פוטנציאל. הוא עוד עלול להצטרף למועדון הבחורים שמורידים אחרי פגישה שניה. די, אני רעה.
מילכה כחכחה, בבירור מצפה ממנו לתגובה מתוגברת.
הבחור סרק לרגע את המלון ונראה כאילו הוא שוקל אפשרויות.
“חנוק פה, לא?” הוא החווה בידו על התקרה הרחוקה. “רוצה אולי לצאת לטייל בחוץ? יש אוויר נעים.”
אין לה מעיל! רציתי לצעוק לו, אבל מילכה לא הרשתה לי להתערב.
הוא בטח הניח שבאוויר הצח השיחה תזרום יותר, ומילכה תתרכך. אולי יצופו נושאים חדשים שעליהם הוא לא מצליח לחשוב עכשו.
כל זה טוב ויפה ואולי נכון, אבל הי! הוא לגמרי שכח אותי?
נראה שכן. כשחושבים על זה, הוא לא העיף לעברי אפילו מבט מתחילת הפגישה. כל טיפת קשב וריכוז שלו הושקעה בבחורה שמולו.
מילכה למזלי לא שכחה.
“לצאת?” היא קימטה את מצחה וצווארה התעקל מעט שמאלה, לעברי.
“זה לא רעיון טוב?” נלחץ הבחור.
הוא לא נרמז. למה הוא לא נרמז? הוא שכח? או סבר שבסוף לא באתי? או הניח שהשדכנית לא התכוונה ברצינות ורק רצו להפחיד אותו? ועכשו כשהוא פוחד מספיק אין צורך בהרתעה נוספת?
אז מה הוא חושב שאני עושה כאן קרוב לשולחן שלהם? למה נראה לו שאשה בגיל העמידה מוצאת לנכון לחלוק מקום עם אדנית מצויה?
“אתה יודע מה?” היא הזדקפה והביטה בו ישירות. “זה דוקא רעיון מצוין.”
הוא התנשם בהקלה, קם לשלם את החשבון. מילכה צעדה על השטוחות שלה לעבר חדרי השרותים.
תודה רבה. תודה רבה באמת, מילכה.
מה אני אמורה לעשות עכשו, אה?
אין שום סיכוי שהאדנית הזו פועלת על גלגלים.
אז אני אמורה ללוות אותם מאחורה כמו בת לוויה חסודה?
ומילכה בכלל לא הרשתה לי לקום לצרכי הפגישה. לא הספקנו לסכם מה יקרה אם הפגישה תתנהל בהליכה.
מה אני עושה מה אני עושה. מה. מילכה עוד עלולה להבריח אותו מיציאת חרום. לא אצליח לאתר אותם בזמן. נניח שארוץ אחריהם, והם, שצעירים ורזים ממני, ירוצו מהר יותר? הם יכולים להזעיק אבטחה. לא עוצרים בימינו אנשים שעוקבים אחרי אנשים אחרים?
הראש שלי הסתחרר מאפשרויות.
באנחה כבדה הוצאתי את הטלפון וחייגתי לאמא של מילכה.
“ערב טוב, זאת אהובי.”
“הם כבר סיימו?” היא נדרכה.
“מה? לא, לא, מה פתאום, הכל בסדר, רק התחיל הערב והולך בסדר גמור,” הוספתי בגאווה.
“אז מה קורה? את לא לידם עכשו?”
“לא, הם לא לידי כרגע, והעניין הוא ש…” הרגשתי ממש מטופשת. כמו בייביסיטר שמתקשרת לאמא לשאול מה לעשות עם יוסי שלא מוכן לרדת מהנדנדה. בשביל זה קראו לי, לא? בשביל לפתור בעיות כאלה. “העניין הוא שהם יוצאים.”
“יוצאים?” התבלבלה האמא. “מה פירוש? הם קבעו להיפגש שוב?”
“הם יוצאים לטייל בחוץ, ואני אממ… לא ממש יודעת מה לעשות. עדיף שאלך הביתה וזהו?”
“אה…” היא השתתקה לרגע. “לא, תקשיבי, את חייבת ללכת אחריהם. מה, עכשו זה החלק העיקרי בפגישה! ההתחלה בטח היתה רק הקדמה. אסור שתפספסי את הטיול בחוץ, אהובי. אני ממש מבקשת שתמצאי דרך להיות שם.”
למצוא דרך. הדרך היחידה שאני יכולה למצוא היא הדרך שהם ילכו בה.
“אני חייבת לנתק,” לחשתי כשקלטתי פתאום שהם ליד הכניסה. “להתראות.”
“בהצלחה, אהובי!” איחלה לי האם ברגש.
ברגע שהם נפלטו אל הרחוב, עברתי אני דרך הדלתות המסתובבות.
“יש כאן טיילת יפה לא רחוק,” הציע הבחור. הוא רכן כדי לקשור מחדש את שרוכיו. מילכה ניצלה את הרגע והסתובבה אחורנית. כשקלטה שהצעדים ששמעה הם שלי, העיניים הכהות שלה נפערו וגבותיה המריאו לאמצע מצחה. אז הן כן ניידות אחרי הכל.
כפות ידיה התקערו בתנועת שאלה. החזרתי לה במשיכת כתפיים אגבית. היא טלטלה את ראשה בפראות והצביעה על שניהם. הנהנתי כאילו אני מבינה מי משתתף במשחק וסימנתי לה עם היד להמשיך. שפתיה התעקמו בחוסר אמון, וכשהוא הזדקף היא המשיכה ללכת לצדו בלי להעיף בי מבט נוסף.
טוב, יותר קל ממה שחשבתי.
עכשו נשאר רק העניין השולי הזה של לעקוב אחריהם.
כמה דקות פסענו בהסכמה הדדית. הם שומרים על שתיקה במהלך הצעידה, ואני שומרת בשתיקה את צעדיהם מאחור.
כמה רגעים אחר כך הוא לקח נשימה עמוקה ורכן אליה. “את יודעת?”
נראה כי השמים הכהים פתחו בו משהו, או שאולי הוא קיווה שבפגושה שלו הם פתחו. הרוח היתה ממש מעצבנת וחטפה לי מילים. לקחתי אותן חזרה במאמץ. “… אז יכול להיות שאחרי החתונה אני אצא לעבוד.”
זאת היתה אמירה דרמטית מבחינתו. היתה לי תחושה שהוא מעולם לא אמר את זה לבחורה בפגישה ראשונה, או בכלל. אולי החליט על הצעד הזה רק היום בצהריים.
“במה?” התעניינה מילכה.
“אה, אני לא יודע בדיוק.”
הצטערתי שיש לי חזית רק לגולגולות שלהם מאחורה. הייתי חייבת לבדוק אם אני צודקת שהוא מסמיק. “משהו רווחי אני מניח.”
“רווחי אתה מתכוון שמרוויחים בו הרבה כסף?” ביררה מילכה בתמימות.
היא שילבה את זרועותיה והצטמררה. שמחתי שאין לה מעיל. הגיע לה.
“כן!” השתלהב הבחור. “אני עוד לא יודע מה בדיוק, אבל כלכלה, או משפטים. אני לא רוצה סתם לעבוד בשביל גרושים.”
“טוב, העיקר שיש לך חזון. יש אנשים שמסתפקים במועט וחולמים רק להרוויח גרושים. מעולה שאתה לא מוכן להתפשר.”
הוא לא היה טיפש, גם אם מילכה העדיפה להאמין שהוא כזה. ברגע שסיימה את המשפט ראיתי את הכתפיים שלו נמעכות מטה ואת אצבעותיו מפוקקות זו את זו בקנאק עדין.
הם המשיכו ללכת בשתיקה. הבחור נראה נחוש לא להפר אותה מרצונו. הוא עשה כל מה שיכול, אני והשמים עדים.
זוג בני שבעים עם כלב רצו מולנו. האיש חיקה מבטא כבד, ופניה של הקשישה התקמטו בחיוך לבבי. הכלב נבח בשמחה.
שתי נערות צעירות הסתודדו על ספסל סמוך.
זוג צעיר חרדי, חבדניקים לפי הלבוש של הגבר, עקפו אותנו. האיש תיאר משהו בתנועות ידיים רחבות, ואשתו החליקה על הפאה החדשה שלה וצחקה בקול רם.
מילכה סיפרה איך היא קולטת ברגע הראשון של ריאיון אם יש למועמדת סיכוי אצלה או לא. “מספיק שהיא מתיישבת ואני כבר מסמנת אותה.”
הבחור מלמל “כל הכבוד”.
צחוקם המשותף של הזוג הצעיר התפקע מאחורינו.
הנערות קמו ללכת שלובות זרוע, מצחקקות בחשאיות.
ופתאום רציתי נואשות שדוב יהיה כאן לצדי. שגם אני אהיה חצי משניים.
שירכון לעברי ויאמר משפט ציני שיגרום לי לצחוק. שיאזין בהבעה המרוכזת הזו שלו כשאספר לו משהו.
שיחייך כשאתאר לו מה אני עושה עכשו.
האצבעות שלי גיששו בכיס המעיל, וחילצו את הטלפון. הקשתי על החיוג המהיר והצמדתי אותו לאוזן.
“אהובי?” הוא נשמע מופתע לשמוע אותי. “אין לך פגישה הערב?”
“יש לי,” הודיתי.
“אז איך את יכולה לדבר?”
הזוג שלי האט ונעצר להתבונן על מבנה עתיק ושבור באמצע הטיילת. בלמתי בדיסקרטיות כמה מטרים מאחוריהם והתעסקתי בנעל שלי.
“הם הולכים לפני,” לחשתי לפומית כשהמצח שלי כמעט נושק למדרכה. “מסתבר שזה ערב הנקמה שלי. הזוג יצא החוצה לטייל ואני מלווה אותם מאחור. ברגע זה הם נעצרו אז אני בודקת אם יש לי אבן בנעל.”
הוא השמיע צליל מוזר. “ויש לך?”
“לא. אבל הם עוד מעט ימשיכו ללכת ואז יגיע תורי. דוב, מה היית חושב על אשה בגילי שצועדת בעקביות מאחורי זוג צעיר ונעצרת כשהם נעצרים?”
“שנתקעה לה אבן בנעל.”
“יופי,” נשמתי לרווחה. “אם כי, אני בהחלט מוטרדת ממה שעובר בראש של הבחור. כלומר, קראו לי בשביל להביע דעה על הבחורה, אבל אני באמת לא מבינה מה עובר עליו. יכול להיות שהוא לא מסוגל לראות מה קורה סביבו? אין שום סיכוי שהוא לא שם לב למעקב הצמוד שלי מתחילת הערב. למה הוא לא אומר כלום? מה הוא חושב שאני?”
“הוא לא התייחס לקיומך בכלל?” נדהם דוב.
“בכלל. והצעדים שלי די רועשים. למעשה, גם הלחישות שלי רועשות לא מעט.”
הייתי שקועה כל כך בשיחה, שרק דקה מאוחר מדי קלטתי שהם כבר המשיכו כברת דרך בלעדי.
“דוב?” פלטתי בפאניקה.
“אני כאן. מה קורה? זרקו עלייך אבן?”
“לא. אבל הם התקדמו ואני לא יודעת איך לרוץ בדיסקרטיות.”
באותו רגע הבחור נעצר. הוא הסתובב, העיף בי מבט ואמר משהו למילכה שהמשיכה קצת לפניו. היא החליקה לעצירה. הם המתינו.
באותו רגע הבחור נעצר. הוא הסתובב, העיף בי מבט ואמר משהו למילכה שהמשיכה קצת לפניו. היא החליקה לעצירה. הם המתינו.
“דוב…” הקול שלי רעד מצחוק כבוש.
“כן? השגת טרמפ לכיוונם?”
“לא… מתברר שהבחור כן נורמלי והוא ביקש מהבחורה לחכות לי.”
בעלי שתק רגע ארוך מאד.
“דוב?” שאלתי בהיסוס כשצעדתי לעברם.
“טוב, עכשו זה בסדר,” הוא התנשם. “הלקוחות האחרונים שהיו כאן יצאו אז אני יכול לצחוק סוף סוף.”
לא שמעתי את הצחוק שלו, אבל כשהמשכתי ללכת אחריהם בלי לקלוט מילה, נמזגה בי חמימות מתוקה שהעלתה דמעות בעיני.
5 תגובות
יכולה לשבת הרבה זמן או לא אוהבת לשבת הרבה זמן?
זה לא סותר, היא יכולה אבל לא אוהבת…
זה לא סותר, היא יכולה אבל לא אוהבת…
פרק מאד מוצלח, מצטרף לקודמיו.
כתיבה משובחת, תוכן איכותי, נושאים מרתקים כל המרכיבים של סיפור מושלם
גם בעיני נמזגה חמימות מתוקה, ועונג צרוף, פשוט ללגום את המילים כמו הלך צמא שבולע את המים ולא מרגיש איך מחליקים בגרון, כאילו המילים בסיפור רודפות אחת אחרי השניה ומתיישבות על הלב כמו תמיד היו שם.
אהבתי את השיחה של דוב ואהובי, נכון שהיא צמאה ליחס שלו והוא לא מספק את הסחורה אבל בעולם האמיתי יש מורכבויות ולא הכל שחור ולבן, אז כן, דוב קריר לאשתו אבל פה ושם יש הבזקים של שיח חמים ושיתוף מהנה
יופי של סיפור, מחכה כל השבוע לחמישי ומתחילה שוב להמתין לשבוע הבא
למה רק פעם בשבוע מתפרסם פרק ? זה לחלוטין לא הוגן