לא מזיז לי – פרק ט”ז

הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי. הסתכלתי על השולחן. הוא הסתכל על משהו אחר, לא ראיתי איזה כי הסתכלתי על השולחן. הוא הרים מבט. הרמתי גם. החלפנו חיוך מהיר. הפסקנו לחייך. הוא כחכח. אני התאפקתי לא להשתעל כי אי אפשר לצאת מזה. באמת אין לו שום דבר לומר? כלום?
ממוצע 4.5 | 6 מדרגים

שני

היום הראשון של כיתה ט’ היה גרוע.

קיבלתי בטוח את הכיתה הכי טיפשית ושטחית, ואיכשהו בזמן שיעור ההיכרות של המחנכת כולן התחלקו לחבורות חבורות מאחורי גבי.

בכיף, לא שהיה אכפת לי. היה לי מספיק מה לעשות בלעדיהן.

בהפסקות הקפצתי בחשאי את הטיפקס שלי, ובעזרת מחסום של תיק וכמה קלסרים הצלחתי לגרום לו אפילו לעשות שפגט כושל.

בכיתה שלי היתה שני נוספת, מסתבר, והיא היתה הכי הפוכה ממני שאפשר. גם חיצונית; בהירה ונמוכה, וגם באופי. היה לה צחוק קולני ומעצבן, מחשבות עשו לה כנראה כאב ראש, ובכל זאת היא פתחה כל משפט במילים “אז אני חושבת ש…” ואז הגיע משהו כמו “כתום זה לא הצבע שלי”.

באופן צפוי לגמרי, היו לה המוני חברות. לפעמים חשדתי שיש לה כוחות כמו שלי. לא הצלחתי למצוא דרך אחרת שהיא קראה להן אליה בקלות כזו.

באחת ההפסקות החברות שלי היו עסוקות בלפטפט על החולצה היחידה של המורה לפיזיקה. הדעות היו חלוקות אם היא לובשת את אותה החולצה בכל פעם או שיש לה שתיים זהות.

“יש לה חוט פרום בכתף,” הבריקה שני. “צריך לבדוק בשבוע הבא אם גם בשניה יש.”

כולן צחקו בהערכה.

לרגע השתעשעתי במחשבה לפרום חוט מרחוק גם בחולצה השניה של המורה ולבלבל אותן. אבל לא הוגן להרוס למורה לפיזיקה את החולצה הטובה שלה, וגם לא מצאתי טעם לעשות דבר כזה בלי אף חברה לחלוק אתה את הבדיחה.

לרגע השתעשעתי במחשבה לפרום חוט מרחוק גם בחולצה השניה של המורה ולבלבל אותן. אבל לא הוגן להרוס למורה לפיזיקה את החולצה הטובה שלה, וגם לא מצאתי טעם לעשות דבר כזה בלי אף חברה לחלוק אתה את הבדיחה.

וחוץ מזה, לא הייתי בטוחה שאצליח.

בבית ניצלתי את ההזדמנויות שאמא יצאה והתאמנתי בחדר על דקויות.

כבר הצלחתי די בקלות להניע חפצים כבדים, וגיליתי שהחלק המסובך יותר היה דוקא הפרטים הקטנים. לנענע גומי של סדין, לגרום לבורג לנדנד את התמונה, כאלה דברים.

לקחתי את הטלפון אתי לחדר, כדי שאוכל לענות אם מישהו יתקשר.

הייתי באמצע לפענח איך לגרום לפקק של העט האדום ליפול כשהוא צלצל.

“הלו?”

“שני!” שמעתי כמה קולות צועקים יחד. התקשיתי להבין אם זו שיחת ועידה או כמה חברות באותו חדר ששמו אותי על רמקול.

“כן? מה קורה?” אימצתי טון קליל וידידותי. פעם פעם הוא יצא לי ממש בקלות.

“את שומעת? את באה אתנו לבריכה, נכון?”
“אממ…” יותר משנה לא שחיתי, קיוויתי שאני עדיין זוכרת איך עושים את זה. “בטח, למה לא?”
“יופי, אז נפגשים ב’שלייקל’ בחמש.”

לא זכרתי חנות כזו, או מקום מפגש מוכר כזה. כמה פספסתי מהעולם בחודשים האחרונים?

“שלייקל?” אמרתי מהר לפני שהן ינתקו. “מה זה?”
היתה שתיקה, ואז לחשושים, ואז צחקוקים ואז צחוק היסטרי.

…”לא רשומה לך באנשי קשר?” …”לא, לקחתי מהאלפון הכיתתי!”

“שני?” אחת מהן, לא זיהיתי מי, כחכחה בגרונה ברשמיות. “מצטערת, טעינו במספר, פשוט רחלי… לא משנה, היא התקשרה בטעות… אבל גם את מוזמנת כמובן.”
כשהן נפרדו מהטעות שהייתי, ניתקתי את הטלפון ובהיתי בקיר בידיים רועדות.

זה לא אכפת לי, כן? ממילא לא היה לי מה לעשות אתן. ואני שונאת לשחות. שני השניה כן אוהבת.

הבטן שלי התכווצה, האוזניים תקתקו והגרון כאב. בהיתי בשפופרת השמוטה והעפעפיים שלי בערו.

האוויר מולי זמזם, התערבל, וכבר לא היה לי מושג מי אני ומי הטלפון.

ובלי שביקשתי ממנה, השפופרת התרוממה באוויר, נסעה בקו ישר אל החלון והתמוטטה על המיטה שלי מובסת.

לא היה לי שום מצפון על זה.

שמעתי צפצוף דקיק, כמו צליל האוויר הנכחד מבלון, ואז התנשפות קצרת נשימה.

בהילוך אטי ומסוחרר הגוף שלי הסתובב אחורנית אל אמא.

היא עמדה בפתח, ידה האחת מושטת לעברי, והשניה שמוטה על מותנה חסרת אונים.

השפתיים הלבנות שלה נפערו בניסיון לשאוף אוויר או לדבר.

צנחתי על המיטה לצד השפופרת.

“את…” לחשה אמא.

נעצתי מבט בכיסוי המיטה החלק. לא היו לי שום מילים לתרץ מה היא ראתה כרגע. אף הסבר לוגי והגיוני. 

אולי אוכל איכשהו לגרום לזה להיראות משחק. אשליה. אמא תאמץ בשמחה כל אפשרות שהמחזה הזה היה רק דמיון.

“ראית את זה?” הקול שלי היה צרוד ומאומץ, אבל הוא היה המיטב שלי כרגע. “השפופרת פשוט עפה לי מהיד כמו איזה טיל!”

“שני…” אמא עשתה צעד קדימה ועיניה הכהות היו נעוצות בי בבעתה מוחלטת.

זה לא עובד. למה זה לא עובד?

אנשים נוטים להכחיש חזיונות לא הגיוניים שהמוח מסרב לקבל. למה אמא שלי חייבת להיות שונה מהם?

“את יכולה…” היד שלה היטלטלה באוויר לעומתי ופיה שוב נפתח ונסגר. “את יכולה… את הזזת מרחוק את הטלפון???”

בלעתי את רוקי בכוח. “מסתבר שכן.”

“אוי, שני…” בתנועה אחת אמא היתה לצדי ואימצה אותי אליה בחום.

חיבקתי אותה חזרה, המומה ומבולבלת. בשום תרחיש שלי חיבוק עוצמתי לא הופיע.

רגע ארוך ישבנו כך, ואז אמא נגעה בכתפי באצבעה. “כמה זמן את כבר…?”

בלעתי שוב. “יותר מחודשיים,” לחשתי.

לא יודעת מה היה הזוי יותר; הכוח שלי, או זה שאמא ישבה לידי ודיברה עליו כאילו הוא קיים.

בעיניים עצומות, אמא מלמלה משהו.

“מה אמרת?” קירבתי את ראשי אליה.

קמטי הסוגריים לצד פיה העמיקו. “שאצל אבא שלך זה התחיל יותר מאוחר.”

אהובי

“לבחור הזה,” הודיעה השדכנית לאמא שלי, “אתם לא אומרים לא.”

“בשום שלב?” וידאה אמא את הכללים.

“אל תתחכמי!” הזהירה אותה השדכנית. “עכשו אתם ניגשים לפגישה, כי לא תהיה לכם עוד הצעה כזאת – בהתחייבות! ואחר כך אני כבר אסתדר עם אהובי.”

בחמש השנים שהייתי בשידוכים כבר הסתדרנו מצוין אני והשדכנית. האמת שהסתדרתי טוב עם כל השדכניות. הייתי תמיד קשובה וכנועה ומהנהנת בשיחות הטלפון שלנו, ובזמן אמת עשיתי מה שרציתי.

דוב שטראוס היה הצעה שעלתה וירדה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות, ותמיד הצד השני היה מי שהוריד ואנחנו מי שהסכים להעלות. אולי הגיע הזמן לשנות את הדינמיקה הזאת. אבל לשם כך הייתי חייבת להיפגש עם דוב.

“בר דעת,” מנתה השדכנית לאמי הספקנית, “חכם, מוכשר, ירא שמים, מרשים, כל המעלות!”

“היא נפגשה עם הרבה בחורים טובים,” נאנחה אמא שלי. “אבל הוא בכלל מתאים לה?”
“מה שייך מתאים לה?” תקפה השדכנית בחריפות (זה לא שיש לי שמיעה על קווית או משהו, פשוט אמא שמה אותה בכוונה על רמקול. היא תמיד העדיפה שאקשיב לשיחות עם שדכניות למקרה שתשכח כמה פרטים חשובים.) “מי יודע מה מתאים למי? מה זה מתאים בכלל? בעלך מתאים לך? את מתאימה לו?”
לנימת השאלה הזאת היתה רק תשובה אחת אפשרית, ואמא לא העזה לעצבן את השדכנית שלנו ולהודות שהיא חושבת שהם מתאימים.

“בכל אופן, על טעם ועל ריח אין מה להתווכח וגם על שטראוס לא. את נותנת לי תשובה עכשו או שאת צריכה גם לשאול את הבת שלך?”
הנהנתי לעבר אמא. היא לקחה נשימה עמוקה.

“זה בסדר, הבת שלי מוכנה לפגישה.”

                                                        *

דוב חיכה לי במלון בוטיק קטן שמעולם לא יצא לי להכיר.

“שקט שם,” הסבירה השדכנית את הבחירה שלו. “הוא אומר שבמלונות אחרים יש רעש בלתי פוסק של זוגות ובלתי אפשרי לנהל ככה שיחה.”

בדיוק משום כך העדפתי מלונות אחרים. בגלל הרעש שמילא את השתיקות ההכרחיות בין נושאים, ובזכות הנוף האנושי המגוון שהפרה את הראש שלי ברעיונות חדשים.

אבל אולי יהיה לנו כל כך הרבה על מה לדבר, עד שלא נשים לב בכלל לרקע מסביב.

הוא היה גבוה, לזה שמתי לב מיד. מוצק, כתפיים רחבות, עיניים חומות ובלורית שיער בהירה.

הוא היה הבחור הראשון שהיה בהיר שיער כמוני, ומשום מה הרגשתי שהיה בכך סימן.

הצטערתי שבחרתי בסנדלים שטוחים במקום בנעלי עקב, כי פערי הגובה בינינו היו מוגזמים ממש.

“נשב?” הציע דוב. כנראה רצה לצמצם את הפער.

התיישבתי מולו ליד שולחן פשוט מזכוכית חלבית בהירה. חייכנו זה לזה.

דוב הפסיק ראשון לחייך.

אני הפסקתי ראשונה לשתוק. 

“אז מה,” העפתי קצוות שיער מאחורי האוזן, “זה מלון שאתה מגיע אליו הרבה?”

אופס. נקודה לרעתי. ‘הרבה’ זה בעצם אומר שאני מניחה שהוא נפגש לא מעט, וזה כמעט כמו לשאול בחור בן כמה הוא כשאלת פתיחה.

“כשנותנים לי לבחור,” חייך דוב כאילו זאת היתה שאלה לגיטימית לגמרי. עכשו הצטערתי שלא שאלתי בן כמה הוא מיד כשהתיישבנו. הייתי יכולה להמם כמה אנשים עם הסיפור הזה, ואם נתחתן פעם, תמיד נוכל לצחוק עלי.

אם נתחתן פעם. אף פעם המחשבה הזו לא עלתה בדעתי בשלב מוקדם כל כך. 

מסביבנו היו רק שולחנות ריקים ואשה כבת שמונים שלעסה בקפדנות מנת דג באחד השולחנות הצדדיים. אם לא תיתקע לה עצם בגרון בקרוב, אצטרך למצוא בעצמי נושא חדש.

זה מעולם לא היה בעיה מבחינתי. הייתי יכולה לפטפט בעקשנות גם שעה רצופה. אבל הוא היה מוכרח לזרוק לי עצם כלשהי שאוכל להיאחז בה.

הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי. הסתכלתי על השולחן. הוא הסתכל על משהו אחר, לא ראיתי על מה כי הסתכלתי על השולחן. הוא הרים מבט. הרמתי גם. החלפנו חיוך מהיר. הפסקנו לחייך. הוא כחכח. אני התאפקתי לא להשתעל כי אי אפשר לצאת מזה. באמת אין לו שום דבר לומר? כלום?

יכולתי לשאול כמה אחים יש לו (ידעתי את זה), מה אמא שלו עושה (ידעתי ושכחתי), למה הוא עבר ישיבה לפני שנתיים (שאלה לפגישה רביעית), אם כדאי שנזמין משהו (יעסיק אותנו לשלושים שניות מקסימום, מניסיון), איך היתה הדרך (לאאא), מה אחיות שלו עושות (זה רעיון טוב, אבל פשוט לא הצלחתי לפלוט אותו אחרי שתיקה של חצי דקה שלפניה החלפנו רק שני משפטים. אם נדבר כבר עכשו על האחיות שלו, אנחנו אבודים).

חוץ מזה, למה אני חייבת להיות ראשונה תמיד? הוא בחר את המקום כי הוא אוהב שקט? אז שיקבל שקט, לי אין בעיה.

כן היתה לי בעיה, אבל החלטתי בהתקף מרדנות שהפתיע אותי לא לפתור אותה.

זה החזיק מעמד עשרים שניות נוספות. במהלכן הברך שלו קיפצה והאצבעות שלו תקתקו על השולחן, ויכולתי לראות את הצעות הנושאים עוברות כמו קרדיטים בסוף סרט בתוך הראש שלו: להזמין משהו לשאול איך היה בעבודה לשאול על אבא שלה לשאול על אמא שלה לשאול על העבודה שלה להגיד משהו על השתיקה הזאת בשום אופן לא להגיד משהו על השתיקה הזאת…

“אז אני יכולה לבדוק מבחנים בינתיים?” שמעתי את עצמי שואלת. הגבות שלו התעופפו למעלה והעיניים שלו התעגלו. רגע אחר כך הוא פרץ בצחוק הכי רם ששמעתי מבחור אי פעם. הוא צחק כל כך חזק שהזקנה הפסיקה ללעוס והסתכלה בנו, וגם אני הרגשתי את מיתרי הגרון שלי רוטטים לקראת צחוק היסטרי.

“אז אני יכולה לבדוק מבחנים בינתיים?” שמעתי את עצמי שואלת. הגבות שלו התעופפו למעלה והעיניים שלו התעגלו. רגע אחר כך הוא פרץ בצחוק הכי רם ששמעתי מבחור אי פעם. הוא צחק כל כך חזק שהזקנה הפסיקה ללעוס והסתכלה בנו, וגם אני הרגשתי את מיתרי הגרון שלי רוטטים לקראת צחוק היסטרי.

זאת היתה הפעם הראשונה שגרמתי לדוב לצחוק.

ובזכות מה שהצחוק הזה גרם לי להרגיש, עד היום אני מתאמצת לעודד אותו לחזור.

“באמת הבאת מבחנים אתך?” הוא שאל לקראת סיפו של הצחוק, זוויות הפה שלו עדיין רועדות. רציתי לומר ‘כן’. הרגשתי שלמרות שאין דבר יותר חנוני ויבשושי מלסחוב ערמת מבחנים לפגישה, זה יגרום לדוב לראות בי יצור אקזוטי ומעניין. 

“לא,” הודיתי, “אבל אולי הייתי צריכה לעשות את זה. יש לי עומס נוראי בימים האחרונים, ואחת האמהות כבר התקשרה להתלונן שאני לא מחזירה מבחנים בזמן. האמת שאני די שונאת לבדוק מבחנים.”

“אני יכול לעזור לך לבדוק אותם,” הוא התנדב, והלב שלי פספס פעימה בתגובה. כי אם עכשו אין לי מבחנים בתיק, זה אומר שמבחינתו תהיה פעם הבאה.

“אתה יכול לחשב את הציונים במקומי,” הצעתי. “אני חושבת שזו הבעיה העיקרית שלי, החישוב הסופי. כשהייתי ילדה לא הצלחתי להבין למה המורות לא מורידות רק נקודה אחת על כל תשובה שגויה. היה נשמע לי יותר הגיוני מתמטית, וגם הרבה יותר קל לחשב ככה את התוצאה.”

“והיום את מבינה?” הוא רכן מעט קדימה ובמעורפל נזכרתי שאנחנו צריכים להזמין משהו לשתות. הפה שלי באמת התייבש בפתאומיות.

“לא,” הודיתי. “אבל היום אני כבר לא מספרת על זה לאף אחד.”

“גם אני לא אספר,” הבטיח דוב בנאמנות.

“אז… זה מוריד לי נקודות?” בלעתי את רוקי בחופזה, “זה שאני גרועה במתמטיקה?”
הוא חייך. “רק אחת.” 

אחר כך סיפרתי לו על הראיון הראשון שלי ומה ההורים שלי חושבים על היכולות שבהן התברכתי ואיך הם היו בטוחים שכל המנהלות ירדפו אחרי, ולמה החלטתי להיות מורה. טוב, בחלק הזה הוא החליט לקטוע אותי. 

“אז למה בעצם את מורה?” הוא תהה ברצינות אחרי תאור ארוך ומדכא של ייסורי המשמעת שלי.

“כי אני אוהבת ללמד?” הנחתי.

הוא הטה את ראשו לצד אחד. “זה כמו שאני אגיד שאני אוהב לשבת לכן אני מעדיף מקומות עם כסאות תפוסים. אם הכסאות תמיד מאוישים, זה לא רלוונטי שבפוטנציאל אני אשמח לשבת עליהם.” 

“אז מה אתה אומר בעצם?” לחשתי. כי אף אחד עד היום מעולם לא הטיל ספק בבחירת המקצוע הזה. בפרט לא ההורים שלי. הם חשבו שברגע שהבנות יקלטו מה יש לי להציע, הן ישתתקו ויבהו בי בפה פעור.

“שאולי את צריכה לבחור מקצוע שאנשים נותנים לך לבצע בו את התפקיד שלך כמו שצריך.”

“אני אוהבת אנשים,” פלטתי. “אני אוהבת ל… אני אוהבת להקשיב להם ולהבין מה עובר להם בראש.”

לרגע אחד כנראה קיוויתי שהוא ישלוף שם של מקצוע שיכול לבטא את האהבה הזאת שלי, אבל דוב לא היה כזה. הוא פשוט חייך לעצמו כאילו ברור לו שאני אמצא את התשובה בסופו של דבר.

פעם נפגשתי עם בחור שהיו לו חיים מעניינים מאד. אותו על כל פנים החיים שלו מאד עניינו. והם היו החיים הפרטיים שלו, ככה שהיתה לו כל זכות לשפוט אותם.

הוא סיפר לי על הלידה שלו שהיתה מורכבת למדי, אתגריו כילד שובב בגן, מצוקת החברים בחיידר וקשיי מציאת החברותות בישיבה. פעם אחת במהלך הפגישה הנצחית ההיא ניסיתי להגיב משהו כצופה מהצד, אבל ברגע שפתחתי את פי הוא הרים את ידו וסימן לי בתנועה אוניברסלית ‘רק רגע’. 

הסקתי שבשביל להביע דעה על חיים של מישהו חייבים לקבל את רשותו המפורשת.

דוב חשב שהחיים שלי מעניינים בתכלית. והוא לא הרגיש כמעט צורך לדבר על החיים שלו.

בפגישה השלישית הייתי משוכנעת שאני כבר משעממת אותו, כי תשעים אחוז מהזמן שמענו רק את צליל הקול שלי. אבל הוא נראה ממש מופתע לגלות שעברו כבר שלוש שעות וחצי.

“וואו,” הוא אמר בהשתאות, “היה ממש מרתק.”

והלב שלי שעט כל כך מהר בתגובה, עד שכבר לא היו לי ספקות.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. איזה תיאורים מתוקים!!!
    ןאיך דוב נשחק במרוצת השנים ונראה שהדבר האחרון שמעניין אותו זה היא והדיבורים שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן