שני
“אולי נלך מפה?” שימי הצביע על שביל בין העצים.
טיילנו בחורשה שהלכה וגדלה והתחילה להעמיד פנים שהיא יער. ידעתי שרק החושך מכפיל ומסמיך את העצים, ובכל זאת היה משהו הרפתקני בלטייל בלי לדעת לאן.
“מה יש פה?” צמצמתי את מבטי באפלה.
לא היינו לבד שם, סביבנו טיילו עוד הרבה זוגות ואנשים יחידים עם כלבים, אבל היה נדמה לי שהשביל ההוא היה ריק.
“אני חושב שיפה שם,” הוא אמר ברצינות.
“אנחנו לא יכולים ללכת למקום ריק לגמרי בחושך,” הזכרתי לו, והוא הנהן. “נכון, אבל ראיתי קודם כמה אנשים פונים לשם. נראה לי שכדאי להגיע גם, בטח יפה שם.”
משום מה, אולי כי בכל זאת החושך הפחיד אותי, לא הצלחתי לאלץ את עצמי ללכת בעקבותיו. “אתה מכיר את הפנייה הזו? לא נסתבך?”
“לא מכיר,” הוא הודה. “אבל אני מרגיש שזה יהיה שווה את זה.”
“אה, אוקיי.”
די כבר להקשות עליו, מותר לי להיות טיפה הרפתקנית. מקסימום אם משהו יתקוף אותנו, אטיח בו ענף מרחוק.
כמה דקות צעדנו בדממה, הוא מעט לפני ואני אחריו בשביל הצר. אולי הייתי צריכה להניח לדברים לקרות ופשוט להנות מהטיול המשותף, אבל זאת היתה פגישה, אחת מתוך כמות מוגבלת שיהיו לי. ויש נושאים שאי אפשר פשוט לפתוח בלי הקשר.
“בדרך כלל האינטואיציות שלך מוכיחות את עצמן?”
הוא הסתובב למחצה, ונורה רחוקה צבעה לי גשר אף ומשקפיים בלבן עמום.
“ממש לא תמיד,” הוא חייך. “אבל זה לא עניין של סטטיסטיקה, אם אני מרגיש משהו אני מנסה לפעול לפיו, בלי לחשבן אם יש סיכוי שזה יצליח.”
“למרות שברוב הפעמים זה לא עבד לך?” התקשיתי להאמין. “מה ההיגיון?”
מהמעט שחשף לי האור, הוא נראה פגוע.
“אין לי בעיה ללכת לשם,” מיהרתי להבהיר. “אנחנו לא במערב הפרוע בכל מקרה. סתם מעניין אותי, איך אתה מקבל החלטות.”
לא באמת סתם. אין שום ‘סתם’ בפגישות. לכל דבר יש משמעות, גם למשפטים סתמיים.
“אני לא טיפוס ספקן,” הוא ענה מהורהר. “לרוב אני יודע די מהר מה אחליט בסוף. ואם יש לי ספקות, אני בודק מה הייתי רוצה שיכריחו אותי לעשות, וככה בוחר.”
“אני לא טיפוס ספקן,” הוא ענה מהורהר. “לרוב אני יודע די מהר מה אחליט בסוף. ואם יש לי ספקות, אני בודק מה הייתי רוצה שיכריחו אותי לעשות, וככה בוחר.”
“ואם מי שיכריח אותך הוא אדם ממש רע?”
“זו בדיקה היפותטית,” גיחך שימי. “אף אחד לא מאיים עלי באקדח, אני פשוט מוודא בדרך הזו מה באמת אני רוצה לעשות.”
“את שותקת.” הוא הסתובב לגמרי ובחן אותי. “למה, איך את מקבלת החלטות משמעותיות?”
“בהיגיון רב,” עניתי בכנות. “מכבה את הרגש כמעט לגמרי שלא יפריע לי.”
“פששש!” הוא הריע ונראה מרוצה משום מה.
קימטתי את מצחי. “מה?”
“סתם, הנה השיחה על שכל ורגש. אמורים לבצע אותה בישיבה במלון, אבל ככה זה גם טוב.”
הצטרפתי לצחוק שלו, למרות שרציתי לשבת בצד ולעכל את זה.
זה לא שאין לי רגשות, למרות שזה הרושם הקר שעשיתי עכשו. אני בהחלט מסוגלת להרגיש דברים בניגוד לכל היגיון, ויעידו דפיקות הלב המטופשות שלי מהרזומה הייחודי ההוא.
אבל כמו שהבטחתי לשימי, לא הייתי מתחתנת בגלל דפיקות לב. לא הייתי מניחה להן לקבל החלטה במקומי.
“הופס.”
צמצמתי את מבטי כדי לראות מה שהוא ראה. “איפה אנחנו?”
“איפה שהיינו,” הוא חייך חיוך גדול והתמתח כאילו לא הלכנו במעגלים באפלה. “מתברר שהשביל הזה מחזיר אותנו לאותו מקום. אז כנראה ששנינו צדקנו, לא? את הרי רצית להישאר שם, ואני רציתי להגיע לשם.”
היתה לו יכולת נדירה להפוך טעות להצלחה, להקליל רגע קשה, לזרום גם כשאני נתקעת. ולרגע, כשעמדנו בחשכה וצפינו באנשים חדשים שתעו את דרכם באותו שביל, תהיתי איך זה יהיה לעמוד לצדו לתמיד.
האם הוא יניח לי לקבל החלטות, או שנינו נרשה לאינטואיציה שלו לעשות את זה?
“על מה את חושבת?” שימי שילב את זרועותיו והביט בי.
“שכל ורגש,” מלמלתי.
“התאוריה שלי היא,” הוא אמר בכובד ראש, “שגם האנשים הכי מרובעים ומתוכננים בעולם מקבלים בסוף את ההחלטה שהם רוצים לקבל. איכשהו בסופם של כל החישובים, הם יעשו הטיה פצפונת לטובת הרגש שלהם. ואם הם לא עושים את זה, הם יתחרטו כל החיים.”
הנשימה שלי התקצרה.
אני הייתי האנשים הכי מרובעים ומתוכננים בעולם. אני שלא מאחרת לפגישות, שלא מעזה ללכת למקום שאין בו שילוט, שמסדרת בחורים בדיאגרמות וטבלאות, שהורסת טיול נעים עם שאלות מהותיות.
אשה של מספרים, כמו שאמר שימי בצדק.
כמעט לא הצלחתי להתבדח לצדו. משהו בצורת החשיבה הקלילה והלא סופרת ששימי הפגין גרם לי להגיב באופן רציני ודרוך. אולי כי לראשונה ראיתי בו פוטנציאל ממשי, ולא הצלחתי להרפות ופשוט להנות מהרגע. הייתי חייבת לתת לשכל שלי להשיג את הרגש ולחוות דעה רציונלית על הבחור הזה.
ככה רואה אותי כל מי שלא יודע. ואם אניח גם לו לחזור הביתה בלי לדעת, הוא יפעיל את הרגש שלו שיגיד שאפשר להוריד אותי.
בלי לנחש מי אני באמת – אין שום סיכוי שהבחור הזה ירצה להמשיך.
ואם אני רוצה שימשיך, אהיה חייבת לספר לו בהקדם.
אהובי
היום לדוב יש יומולדת חמישים.
התעוררתי עם העובדה הזאת בתשע בבוקר, וגיליתי שבעלי כבר בחנות ואני יכולה לאחל מזל טוב רק לעצמי.
ביום ההולדת של דוב הגיע גם לי לקבל ברכות.
ביום הזה אני ודוב התארסנו.
פגישה שביעית בפארק משעמם מוקף בכביש ראשי סואן.
יצאתי מהמונית ודוב כבר חיכה לי בכניסה העלובה לפארק. השדכנית שמעה המלצה על המשטח הזה והשליכה אותה אלינו. אני הייתי בטוחה שזו טעות בכתובת.
“זה פארק?” דוב הביט בסלידה סביבנו.
“אני כמעט בטוחה שזה דשא,” הצבעתי בעידוד על כר צהבהב מימיננו. “וילדים נוסעים כאן באופניים. זו ההגדרה המילונית לפארק.”
“ומה אם נמרוד בשדכנית ונלך למקום אחר?” ניצוץ פיזז בעיניו החומות.
“ישר על ההתחלה?” נחרדתי. “זה חוקי בכלל? ואם היא תבוא לחפש אותנו?”
“אני אגיד שיש לי יום הולדת,” משך הבחור בכתפיו. “היא תוותר לי.”
חייכתי ואז נעצרתי. “רגע, באמת יש לך?”
“אהה.”
“אה, וואו! זאת אומרת, מזל טוב!” כמעט רציתי לשאול בן כמה הוא. עכשו, אחרי היכרות של חודש זאת כבר היתה שאלה קבילה לגמרי. אבל דוב לא חיבב שאלות אישיות, קלטתי את זה מיד. השדכנית טענה שהוא בן עשרים ושבע, אז לא ידעתי בדיוק לפני כמה זמן הוא סיים להיות בן עשרים ושבע.
“תודה. אז אני יכול לבחור לאן נלך?”
“יש לך רעיון למקום אחר?” זה סיקרן אותי. עד עכשו רק השדכנית ואני קיבלנו החלטות על השעה והמקום. דוב זרם עם כל מה שהצענו.
“יש לי…” הוא נראה נבוך אבל גם נחוש איכשהו. “אני בטוח שזה ישעמם אותך נורא, אבל אולי נקפוץ רק לכמה דקות.”
“לא ישעמם אותי!” הייתי בטוחה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר שמרתק את דוב ואני לא אמצא בו עניין.
“טוב, אז יש איזה טקס פתיחה לחנות שאני רוצה לראות, אם לא אכפת לך.”
“לראות את הטקס?” רכנתי מעט קדימה כדי לוודא ששמעתי נכון. אז בלוני זהב משמחים אותו?
“לראות את החנות.” הוא בלע את רוקו בחופזה ונראה שהתחרט על גילוי הלב שלו. זה גרם לי עוד יותר לרצות ללכת אתו לאן שירצה. “אני… טוב, אני אוהב להתעסק עם שיפוצים קטנים, בניתי לכל האחים שלי ארונות גבס ואני עושה להם את כל התיקונים הפשוטים בבית, אם צריך. אז אני הולך לפעמים לחנויות טמבור וכאלה כדי להצטייד.”
“פשש, יפה מצדך.”
הוא משך בכתפו. “אני נהנה מזה, יכול להיות שאחים שלי שוברים במיוחד בשבילי מדפים.”
יכולתי להבין אותם.
אז הסבנו גב לפארק, עלינו על אוטובוס ונסענו ל”שיפוץ ומוצרים לבית ולגינה”.
“שם נוראי,” ציינתי כששנינו הרמנו מבט אל השלט הבוהק בתכול.
“למה?” תהה דוב. “איך היית קוראת לחנות שמוכרת חומרי בנייה לבית ולגינה?”
“הייתי קוראת לה בשם יפה כלשהו, אם היו נותנים לי זמן לחשוב עליו. זה כמו שלסופר מרקט יקראו: אוכל, טיטולים, כלי בית, חומרי ניקוי, מכשירי כתיבה וקצת אלכוהול.”
דוב פלט נביחת צחוק. “זה יותר טוב מלקרוא לו זול וברווח.”
“אה, זה ברור. בקיצור, השאלה היא אם מה שחשוב לך זה לדעת מה מוכרים בחנות, או להגיד לאשתך לאן אתה הולך בלי להצטרד באמצע.”
הוא גיחך שוב, אבל הפעם עמד משהו בינינו. משהו שעצר לרגע את נשימתי וגרם לדוב להסב את מבטו ולהתחיל לצעוד לפני לחנות. אולי זאת היתה המילה ‘אשתך’ ששרבבתי לשיחה בלי רשות.
בחנות היו תלויים אשכולות בלונים בצבעי נחושת וכסף, צבעים שאולי הזכירו למעצבת חומרי בנייה.
המוכר, סבא דתי ונרגש, נעמד לקראתנו ולחץ בחום את ידו של דוב.
“באתם לקנות או להסתכל?” הוא מיהר לברר ושפשף את כפות ידיו זו בזו.
“להסתכל ואחר כך לקנות,” הבטיח הפגוש שלי. “כמו שזה נראה, אני הולך לבלות כאן הרבה פעמים.”
הוא העיף מבט מתנצל לעברי. “זה בסדר אם אשוטט קצת?”
פרשתי את כפות ידי בהסכמה נלהבת. “תרגיש חופשי.”
היה משהו מהפנט כמעט לצפות בו מסתובב כתף אל כתף עם המוכר אפור השיער, בוחן מוצרים שלא היה לי מושג מה הם, ומפטפט במרץ על אריחי גבס, פרופיל אומגה ולוחיות תלייה.
“מוכשר אתה,” טפח המוכר על כתפו. “אתם נשואים?”
הצבעתי על השיער המובהק שלי, ודוב השתעל בבהלה. “לא, לא, אנחנו רק אממ… לא.”
“שתבנו בית נאמן בישראל,” הדגיש המוכר את המילה הרלוונטית לחנות שלו.
“מוכשר אתה,” טפח המוכר על כתפו. “אתם נשואים?”
הצבעתי על השיער המובהק שלי, ודוב השתעל בבהלה. “לא, לא, אנחנו רק אממ… לא.”
“שתבנו בית נאמן בישראל,” הדגיש המוכר את המילה הרלוונטית לחנות שלו.
כשיצאנו, שוב היתמרה שתיקה בינינו. הלב שלי דפק מהר מדי, ודוב נענע את השקית עם הרכישות החדשות והתבונן ברצפה.
“תודה שבאת אתי,” הקול שלו היה צרוד והאיץ עוד יותר את פעימות לבי. “מאד נהניתי.”
“בשמחה.”
“ואני…” הוא נעצר באמצע המדרכה. אשה עם עגלת תאומים עקפה אותנו, ושתי נערות בחנו אותנו בסקרנות בולטת. “רציתי להגיד לך שאני… אני מאד נהנה מהשיחות שלנו. באמת.”
זה היה המשפט הכי אישי שאמר לי עד כה, והוא הצליח לחלץ אותו רק באמצע מדרכה עמוסה בעוברי אורח ועם שקית מרשרשת בקצות האצבעות.
“מהדיבורים,” תיקנתי, כי פחדתי שאם אניח לשיחה הזאת להיות עוד יותר קרובה, הלב שלי לגמרי יתפוצץ. “בעיקר אני מדברת, תכלס.”
“תתפלאי,” חיוך עיקם את שפתיו. “אני מדבר אתך בפגישות שלנו הרבה יותר ממה שאני מדבר עם אנשים אחרים.”
“אלא אם כן הם מוכרים שיפוץ ומוצרים לבית ולגינה,” חייכתי.
הוא חייך אלי חזרה, ככל הנראה מודה לי על כך שלא הגבתי במשוב רגשני.
וזה היה אמור להלחיץ אותי, הווידוי הזה. העובדה שהמעט שאני מצליחה להוציא מדוב הוא הרבה בשבילו. שבחיים האמיתיים הוא מדבר עוד פחות. שמה שאני רואה בו זה מה שהוא – לטוב ולרע.
אבל במקום זה האמנתי שאני בכל זאת אחרת. שיום יבוא ואצליח במקום שאמא שלו, האחים והחברים הטובים נכשלו. שאצליח לפתוח אותו לגמרי ולעומק, והוא יבטא בפשטות ובלי לגמגם את כל הדברים שהוא לא מעז לומר לי עכשו.
אחרי הכל, זאת היתה המומחיות שלי.
*
“מזל טוב!” בערב קיבלתי את דוב בארוחת ערב חגיגית ובשמלה הירוקה שלי שהוא הכי אהב.
“תודה,” הוא חייך. “חמישים, וואו!”
“ויום סגירה שמח,” הזכרתי בהדגשה.
“אה, כן, נכון, אני תמיד שוכח שזה באותו יום.”
“אולי אם לא היינו עושים את זה באמצע מדרכה סואנת היית זוכר,” הקנטתי אותו.
“צודקת, אני באמת משתדל להדחיק את זה.” הוא כיסה את עיניו בכף ידו. “בסוף מצאנו ספסל, לא?”
“שבור,” הסכמתי. “ופינינו אותו אחרי שתי דקות לזקנה שרצתה לשבת.”
“אבל לפחות סגרנו בישיבה?” הוא וידא, עדיין בעיניים מכוסות.
“כן,” הגרון שלי שוב נחנק, כמו תמיד כשנזכרתי בזה. כמו תמיד, כשדוב שיתף פעולה ונזכר אתי. “כשאמרת לי שאתה רוצה להמשיך לדבר אתי לתמיד עדיין ישבנו.”
“זה נכון.” הוא הסיר את אצבעותיו והתבונן בי, האיש שלא השתנה כמעט בעשורים האחרונים. זה שעדיין התקשיתי לפעמים להאמין שבחר בי. “אני באמת רוצה.”
תגובה אחת
איזה פרק מרגש ומתוק!!!
ושופך הרבה אור על הדינמיקה האישית והזוגית שלהם (דב ואהובי)
ומה יהיה עם שני שחוששת להנות מהחיים?!